רמב"ם על תמורה ד
ראו גם נוסח המשנה תמורה ד רמבם
תמורה פרק ד
[עריכה]מה שאמר עד שתסתאב - הוא שב על שעברה שנתה (או) שאבדה.
ומה שאמר שאבדה - משותף. והתלמוד סדרו כן, שעברה שנתה ושאבדה ושנמצאת בעלת מום.
וכבר בארנו פעמים שעניין לא נהנין ולא מועלין - שאין מותר ליהנות באותו דבר, ואם נהנה אינו חייב קרבן מעילה.
וראוי שתדע שהאבידה הזאת שאמרו חכמים עליה תמות, מן התנאים שלה:
- שתאבד בשעת כפרה לא בשעת הפרשה,
- ושתאבד ביום ולא בלילה,
- ושתתעלם ממנו ומן הרועה, ומכל שאר בני אדם, עד שלא יהא שום אדם מכירה, ואפילו בסוף העולם,
- ושתהא במקום נסתר, כגון תוך מערה או אחר הגדר והדומה לו.
- וכל זמן שיחסר שום תנאי מאלו התנאים אינה מתה, אלא דינה תרעה עד שתסתאב, ותמכר, ויביא בדמיה אחרת, ועושה תמורה, ומועלין בה.
וכן אם נגנבה או נגזלה תרעה עד שתסתאב. אמרו "נקטינן אבודה ולא גנובה, אבודה ולא גזולה":
זה הולך אחר העיקר והוא "חטאת שנתכפרו בעליה תמות".
וכן אותם מעות אין נהנין בהם, ולפיכך צווה להוליכן עד ים המלח, כדי שלא יוכל ליגע בהם לעולם:
כל הדינים האלה לפי שלא נתכפרו הבעלים אפשר בנותרים שיפלו לנדבה, רוצה לומר ומקריבין בהם עולת נדבה.
ומפני מה היה ראוי תנאי בכולם שיביא חטאתו מאלו ומאלו, לפי שאם הביא חטאת מדמי אחד מהן היה חייב להוליך המעות השניות לים המלח, לפי שהבעלים כבר נתכפרו ונשארו אלו אחרי הכפרה, ויש בזה חילוק ויתבאר בהלכה שאחרי זו, ולפיכך יביא מאלו ומאלו ואז יפול השאר לנדבה.
משנה ד [נוסח הרמבם]
[עריכה]אין מחלוקת בין חכמים ורבי, שאם הקריב שניה שלא אבדה שאבודה מתה, אבל חולקין חכמים אם הקריב האבודה.
רבי אומר, שהשניה תמות לפי שהמפריש על האבוד כאבוד דמי, וכאילו אבדה ונמצאת אחר שנתכפרו הבעלים. וחכמים אינם אומרים כן, לפי שהמפריש על האבוד לאו כאבוד דמי.
והלכה כחכמים:
רבי אלעזר בן רבי שמעון אומר, אין הפרש בין שתהא הבהמה הזאת תחת ידו או תחת יד אחר, כל זמן שתמצא אחר שנתכפרו הבעלים תמות.
וחכמים אומרים אינו כן, אבל כל זמן שהיא מצויה תחת יד בעלה דנין בה דין זה, אבל אם מכרה הרי היא כאילו אינה מצויה.
והלכה כחכמים.
וכבר זכרנו בסדרים שלפני זה, שזו שדינה תמות, מביאין אותה בבית ונועלים דלת בפניה עד שתמות ברעב.
וראוי שתדע בכאן שהמפריש שני צבורי מעות לאחריות, מתכפר באחד מהם והשני יביא בו עולת נדבה. וכן המפריש שתי חטאות באחריות, מתכפר באיזו שירצה, והשניה תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה עולת נדבה. והמקדיש חטאת מעוברת הרי היא וולדה כמפריש שתי חטאות לאחריות:
משנה תמורה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב