ברטנורא על תמורה ד

משנה תמורה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

ולד חטאת - שעברה שנתה. לא חזיא להקריבה חטאת, דבת שנתה כתיב. מיהו משום האי פסולא לחודיה אינה מתה, אלא תרעה עד שתסתאב עד דאיכא תרתי לריעותא, שעברה שנתה ואבדה, או שאבדה ונמצאת בעלת מום. והכי מתרץ למתניתין בגמרא, דהאי ושאבדה דקתני, עולה לכאן ולכאן, והכי קאמר, שעברה שנתה ואבדה, ושאבדה ונמצאת בה מום :

אם משכיפרו הבעלים - אם לאחר שנמצאת זאת כיפרו הבעלים באחרת:

תמות - ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי לקמן בפרקין ואמרי דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים, בהא מודו, הואיל ואיכא תרתי לריעותא, דעברה שנתה ואבדה, או אבדה ונמצאת בעלת מום. אבל אבדה לחודה, הואיל ונמצאת קודם כפרה, אע"ג שלאחר שנמצאת נתכפרו הבעלים באחרת, אינה מתה אלא תרעה :

לא נהנים - מדרבנן:

ולא מועלין - אם נהנו מהן, פטורים מקרבן מעילה. דכיון דלא היא ולא דמיה קרבים, אזלא קדושתה:

ואם עד שלא כיפרו הבעלים - שלא רצו להתכפר באחרת:

תרעה עד שתסתאב - ואעברה שנתה קאי. דאותה שאבדה ונמצאת בעלת מום, תמכר מיד ויביא בדמיה אחרת:

ועושה תמורה - הואיל ודמיה עומדים ליקרב. דדבר העומד כדי שירעה ויסתאב עושה תמורה:

(ב)

ואח"כ נמצאת הראשונה תמות - דהוי חטאת שנתכפרו בעליה באחרת:

ילכו לים המלח - כל היכא דאי הויא חטאת הויא מתה, מעות נמי אזלי לים המלח:

(ג)

יביא מאלו ומאלו - יערבם יחד. דכיון דמתרווייהו מייתי, לא הוי חטאת שנתכפרו בעליה באחרת אבל אי הוה מייתי מחד מנייהו, מדחו אחריני, דהוו להו דמי חטאת שכיפרו בעליה באחרת:

והשאר יפלו לנדבה - דהוו כשאר מותרות של חטאת דאזלי לנדבה:

והרי חטאת בעלת מום - אבל אם חטאת תמימה, תיקרב היא והמעות ילכו לים המלח, הואיל וכיפרו הבעלים באחרת. וכל הנך אליבא דרבי דאמר אבודה בשעת הפרשה כגון הנך מעות דנמצאו קודם כפרה, אזלי לים המלח :

והשניה תמות דברי רבי וחכמים אומרים כו' - הכל מודים במתכפר בשאינה אבודה, שאבודה מתה . לא נחלקו אלא במתכפר באבודה, דרבי סבר המפריש לאבוד כאבוד דמי, כלומר המפריש תחת קרבן אבוד, דינו כאבוד. וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד, האבוד הנשאר כשימצא דינו שימות. הכי נמי כי נתכפר באחד מהן ואפילו באבודים, ילכו שאינן אבודים לים המלח. ורבנן סברי, לא אמרינן המפריש לאבוד כאבוד דמי . ודוקא המתכפר בשאינה אבודה והאבודה נשארה, האבודה מתה ואע"פ שנמצאת קודם כפרה. אבל אם נתכפר באבודה ונשארה שאינה אבודה, אינה מתה, אלא תרעה עד שתסתאב. והלכה כחכמים:

(ד)

מוכרה ויביא בדמיה אחרת - דמכי מכרה לאחר, חשיבה כאילו אינה בעולם. אבל כל זמן שהיא תחת בעלה בשעה שנתכפר באחרת, תמות. ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר, כל זמן שהיא בעולם לאחר שנתכפרו הבעלים באחרת, בין שהיא תחת בעלה בין ביד אחרים, תמות. ואין הלכה כרבי אלעזר ברבי שמעון: