רמב"ם על שבת טז
שבת פרק טז
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה שבת טז רמבם
כתבי הקדש שקורין בהם הם הנביאים, ושאינן קוראין בהם הם הכתובים, ורוצה לומר שלא יקרא בהם כל אחד ואחד בביתו כדי שלא יבטל בית המדרש, ולא אסרו הקריאה בהם אלא בשעת המדרש בלבד.
ומה שאמרו טעונין גניזה - רוצה לומר בשאר ימים כשנקרעו או בלו, אבל מפני הדליקה אין מצילין אותן אלא אם היו כתובים בכתב אשורית ובלשון עברית.
ותיק - כמו כיסוי של עץ.
וזה המבוי שקראו מפולש - אינו מפולש משתי רוחות כי הוא רשות הרבים בלי ספק, אבל רצה באמרו "מפולש" מצד אחד והוא שלא יהיה לו לחי, ושאינו מפולש הוא השער שיש לו לחי כאשר התבאר בעירובין.
ואין הלכה כבן בתירא:
אדם חייב בשלש סעודות בשבת, האחת לילי שבת, והשני יום שבת שחרית, והשלישי במנחה.
ועוד יתבאר כי זאת ההצלה אינה אלא לחצר המעורבת.
מה שחייבנו שלא נתיר לו להציל כל מה שיוכל, "דילמא אתי לכבויי" לפי שהוא בהול על אבוד ממונו, וכשנאמר לו אין מצילין אלא שלש סעודות, יסכים על אבוד ממונו ולא יחוש לכבות האש.
ואין הלכה כרבי יוסי:
לפי שהסל כלי אחד, התירו לו להוציאו כולו, אף על פי שיש לו יותר ממזון שלש סעודות.
ופירוש אם היו פקחין - כאשר אגיד לך והוא, כי כל מה שהצילו המצילים מן הדליקה הכל הוא להם מן הדין כי מהפקרא קא זכו, אבל דבר באנשים חסידים שאינם רוצים לקחת לעצמן דבר שאינו שלהם, ואינם רוצים גם כן ליגע עצמם בחנם, על כן אמר כי אם היו המצילים פקחין רוצה לומר מחודדין, ידעו כי השכר שיקחו ממנו אחר השבת אינו שכר שבת ויהיה אסור, אלא שכר עמלם ויהיה מותר.
ואין הלכה כבן בתירא:
השמונה עשר בגדים הן מנוים בתלמוד זאת המשנה והם:
- בגד ישימו אותו על הראש,
- ומצנפת ובגד יתכסה בו האדם בכניסתו לבית המרחץ,
- ושני מנעלים,
- ובגד הזיעה, כלומר שהוא דבוק לבשרו של אדם,
- וחלוק שעושה בו מלאכתו,
- וחלוק אחר רחב, לובשין אותו על שני הבגדים,
- ובתי שוקים, לכסות השוקים,
- ובתי ידים, מלבישין אותן על הידים ומגיעין עד השחי, כי ארצם היתה קרה והיו מכסין ידיהם תמיד, וכסות אחר על השוקים,
- ורדיד קטן, יעטף בו ראשו וכתפיו,
- ושני רדידים, יתנגב בהם כשהוא רוחץ בבית המרחץ,
- ובגד נכבד, ילבש אותו על כל בגדיו,
- ומפה, ינגב בו ידיו בעת הנטילה
- ואזור.
ואין הלכה כרבי יוסי:
שידה - צורתה ידועה אצלינו, והיא תיבה קטנה.
וגם כן תיבה - ידועה.
ומגדל - אוצר של עץ ידוע אצלנו, ונקרא בערבי "מנשאר".
ואמרו מפני שהוא מחרך - יודיעך תועלת פרישת עור של גדי, כי הוא יתחרך ולא יתלהב וימנע האש מהגיע אל העץ.
ורבי [יוסי] סבר גרם כבוי אסור, אפילו בשעת נפילת האש.
ואין הלכה כרבי יוסי:
זה מבואר:
העיקר אצלנו, כי כל צואה או לכלוך תהיה בבית ישיבתו של אדם שמותר להוציאה בשבת, לפי שהוא גרף של רעי כי הוא אצלנו מותר לטלטלו בשבת.
אבל כל מה שאמר בכאן בצואה של תרנגולים כשתהיה בבית הבישול והמלאכה, יש לכוף עליה כלי במקומה גזירה שמא יכנס לשם קטן ויתלכלך בה, ולפיכך קרא צואה של קטן, כלומר שיצחק בה הקטן.
ומן החיות המזיקות, יש מהם שממיתות בהכרח כשנושכות את האדם כמו קצת מיני האפעה והנחשים וכלב שוטה, אלו כולן מותרין להרגן בשבת כשיזדמן לו ואין בזה מחלוקת כלל. וזולת אלו מבעלי הארס, מאותן שהן נושכות ולפעמים ממיתות ולפעמים אין ממיתות אבל הם מצערות ומכאיבות ימים, אלו ודומיהם אם רדפו אחר האדם לנושכו מותר להרגן, ואם אינם רודפות אחר האדם אלא עומדות במקומן יש לכוף עליהם כלי כדי שלא ישכו. ואם רצה האדם לדרסן ולהרגן בעת ההליכה הרי זה מותר.
והצד נחש וכיוצא בו בשבת, אם צד אותו כדי לצחק בו הרי זה אסור:
אילו השמיענו נר בלבד, היינו אומרים נר לאחד נר למאה ולפיכך אם הדליק לעצמו משתמש אחריו ישראל, אבל מים אפילו מלא לעצמו לא ישקה אחריו ישראל.
ואילו השמיענו מלא מים, היינו אומרים בזה בלבד אם בשביל ישראל אסור, כי (לא) נחוש שמא ירבה בשאיבת המים בשביל ישראל, אבל נר אפילו הדליק בשביל ישראל ובשבילו מותר.
ואמרו כבש - מקום חלק שיורדין בו, ואין בו מעלות כמו בסולם. ולא זכר זה אלא להשמיענו מעשה רבן גמליאל וזקנים.
ודע כי כשיהיה נכרי וישראל והוא יודעו ומכירו, אסור לו להשקות בהמתו אחריו כי מפני הכרתו וידיעתו בו, שמא הרבה בשאיבת המים בשבילו, ובזה כל מה שאפשר להרבות ולהוסיף עליו יהיה אסור בו, זה העניין:
[
משנה שבת, פרק ט"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב