משנה שבת טז ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק טז · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

נכרי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל, אסור.

מלא מים להשקות בהמתו טו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל, אסור.

עשה גוי כבש לירד בו, יורד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל, אסור.

מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה גוי כבש טז לירד בו, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

נָכְרִי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר, מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל;

וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר.
מִלֵּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ, מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל;
וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר.
עָשָׂה גּוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, יוֹרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל;
וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר.
מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים,
שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה,
וְעָשָׂה גּוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ,
וְיָרְדוּ בּוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים:

נוסח הרמב"ם

נוכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור עשה כבש לירד בו יירד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו בו זקנים.

פירוש הרמב"ם

נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל כו': אילו השמיענו נר בלבד היינו אומרים נר לאחד נר למאה ולפיכך אם הדליק לעצמו משתמש אחריו ישראל אבל מים אפילו מלא לעצמו לא ישקה אחריו ישראל ואילו השמיענו מלא מים היינו אומרים בזה בלבד אם בשביל ישראל אסור כי נחוש שמא ירבה בשאיבת המים בשביל ישראל אבל נר אפי' הדליק בשביל ישראל ובשבילו מותר. ואמרו כבש מקום חלק שיורדין בו ואין מעלות כמו בסולם ולא זכר זה אלא להשמיענו מעשה ר"ג וזקנים ודע כי כשיהיה נכרי וישראל והוא יודעו ומכירו אסור לו להשקות בהמתו אחריו כי מפני הכרתו וידיעתו בו שמא הרבה בשאיבת המים בשבילו ובזה כל מה שאפשר להרבות ולהוסיף עליו יהיה אסור בו זה הענין:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מילא מים - מבור ברשות הרבים:

כבש - עושין בספינה גדולה לירד בו מן הספינה ליבשה. ואיצטריך תנא לאשמעינן נר ומים, דאי תנא נר הוה אמינא נר הוא דשרי דליכא למגזר שמא ירבה בשביל ישראל דנר לאחד נר למאה, אבל מים דאיכא למיגזר אסור. ואי אשמעינן מים הוה אמינא מים הוא דבשביל ישראל אסור, אבל נר אף על גב דבשביל ישראל כיון דאיהו נמי צריך ליה שרי, דנר לאחד נר למאה, צריכא. וכבש אף על גב דדמי לנר, דכבש לאחד כבש למאה, משום מעשה דרבן גמליאל וזקנים תנא ליה, דמעשה רב:

פירוש תוספות יום טוב

מילא מים להשקות לבהמתו. אורחא דמלתא נקט לפי שבמקום השקאת הבהמה מצויים שם ישראלים ונכרים אבל אה"נ [א) כ"ה בד' קראקא אך בדפוס פראג: דאפילו מילא מים לעצמו אסור לישראל כו' ועי' ר"ן] דאפי' מילא מים בשביל ישראל עצמו אסור לישראל לשתות מהן דהא מ"מ אהני ליה מעשיו שעל ידי מלאכתו של נכרי הוא יכול לשתות מהם במקום הזה. הר"ן ור"י בתוספות. ועיין במשנה ב' פרק ג' דביצה:

כבש. מקום חלק שיורדין בו ואין [בו] מעלות כסולם כ"פ הרמב"ם ועיין בדברי הר"ב במשנה ג' פרק ג' דמדות ועייין בפרק ג' דביצה מ"ש שם בס"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על המשנה) לבהמתו. אורחא דמלתא נקט לפי שבמקום השקאת הבהמה מצוים שם ישראלים ואינם יהודים אבל אין הכי נמי דאפילו מילא מים בשביל ישראל עצמו אסור לישראל לשתות מהן דהא מכל מקום אהנו ליה מעשיו שע"י מלאכתו של אינו יהודי הוא יכול לשתות מהם במקום הזה. הר"נ, ור"י בתוספ':

(טז) (על המשנה) כבש מקום חלוק שיורדין בו ואין בו מעלות כסולם. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל:    ופירש הר"ן ז"ל ואע"ג דאיכא רוב ישראל בההוא דוכתא דאע"ג דאמרינן בנר הדולק במסבה ובמרחץ המרחצת בשבת דאם רוב ישראל אסור כדאיתא בגמ' ה"מ היכא שלא עשה אותו הגוי בשביל עצמו אלא בשביל העומדים שם ומש"ה אם רוב ישראל אסור דאדעתא דרובא קעביד אבל כל שהדבר מוכיח שהגוי עושה אותה בשביל עצמו בכה"ג אפי' יש בה רוב ישראל מותר ע"כ וכתבו תוס' ז"ל משתמש לאורה ישראל ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בפ"ק דביצה פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש ובמשקים שזבו שמא יסחוט משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהן דבר אכילה אבל בכל הני דהכא אינם קלים לעשות כ"כ ואין אדם להוט אחריהם ע"כ:

ואם בשביל ישראל אסור:    נראה דאסור לכל ישראל משום [דאיסורא] דאורייתא הוא תוס' ז"ל. ועוד כתבו ז"ל ול"ד להא דאמרי' לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרי' דגוי אדעתא דנפשיה קעביד ה"מ בכבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הגוי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשיו של הגוי לא אמרי' אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והגוי מתכוין להנאתו כך פי' רבינו שמשון הזקן ז"ל. ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל ואם בשביל ישראל אסור פי' אע"ג דס"ל לר' מאיר דמבשל בשבת בשוגג יאכל ואפי' בו ביום ואמרי' דרב מורה לתלמידיו כר' מאיר כדאיתא בפרק קמא דחולין אפ"ה מחמרי טפי במלאכת הגוי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל בשוגג ליכא למיגזר אטו מזיד שלא נחשדו ישראל על השבתות אבל במלאכת הגוי איכא למיגזר שמא ירגילנו בכך לשבת הבאה והיינו טעמא נמי דבמלאכת גוי הנעשית בשביל ישראל אפי' לערב אסור בכדי שיעשו ואילו במבשל בשבת בשוגג לר' יהודה דגזר שוגג אטו מזיד א"נ במזיד לר' מאיר למאן דשרי להו ההוא תבשיל במוצאי שבת שרי לאלתר ואין צריך להמתין בכדי שיעשו ואיכא מאן דאמר דכי תנן ואם בשביל ישראל אסור דוקא לאותו ישראל שנעשה בשבילו אבל ישראל אחר שרי וכדאמרי' בפרק אין צדין דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואחרים חולקים ואומרים דלא מקילינן בהכי אלא באיסורין דרבנן אבל באיסורין דאורייתא לא ולא עוד אלא אפי' באיסורין דרבנן נמי איכא למימר דכי מקילינן בהכי ה"מ באיסור תחומין שאינו שוה לכל דמה שהוא חוץ לתחום הוא תוך תחומו של זה אבל בשאר איסורין דרבנן לא עכ"ל ז"ל. וכבר כתבתי דעת תוס' ז"ל:

מילא מים לבהמתו:    מבור רה"ר:

ואם בשביל ישראל אסור:    מדרבנן שמא יאמר לו מלא. וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל דיש שהיו רוצין לומר דדוקא בשתיה אסור אבל יכול ליטול ידיו ויכול לעשות שאר תשמישין ומביאין ראיה וכו' ולאו מילתא היא וכו' עד ועוד י"ל דעיקר דבריהם טעות דמה לי שתיית בהמה מה לי שאר תשמישין ועוד דהרי כבש ונר דאסור להשתמש בהן כשנעשו לצורך ישראל שום תשמיש ע"כ: וכתבו תוס' בשם ר"ת ז"ל דמדנקט מילא מים לבהמתו ולא נקט מילא מים לעצמו שותה אחריו ישראל משמע דבכה"ג אפי' בשביל ישראל שותה ואינו נמנע דהא לא אהנו ליה מעשיו שהרי הוא עצמו יכול לירד לבור ולשתות כדאמרינן בפ' עושין פסין אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ולבהמתו בלבד הוא שאסרו דאהנו ליה מעשיו שאי אפשר לה לירד לבור ואע"ג דהך בבא דמילא מים משום חידוש דהתירא קתני לה כדמוכח בגמ' מיהו בהמתו משום איסורא נקט לה וכך כתב הרז"ה ז"ל בשם חכמי נרבונא ז"ל אבל רבינו יצחק הקשה על ר"ת ז"ל ממתני' וכו' ודחק ר"ת ז"ל להעמידה וכו' וכן הרז"ה ז"ל דחק והעמידה וכו' וכל זה אינו מחוור כלל הלכך משמע דמתני' דנקט בהמתו אורחא דמילתא נקט כו':

עשה כבש לירד בו וכו':    כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא ירד אחריו שאינו מטלטלו אלא שיורד בו ואינו אלא כיושב על האבן אבל לטלטלו אסור אלא א"כ היו העצים תלושים מע"ש דבכי ה"ג ליכא משום מוקצה לפי שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל כמו שאמרו בירוש' דאין הכן לגוי אבל בתלש עצים מן המחובר בשבת אסור לטלטלו הר"ן ז"ל וז"ל ר"י בתוס' שם ה"ה לישראל עצמו דאסור לשתות והאי דנקט בהמתו לאשמעי' רבותא דלא גזרי' דילמא אתי לאפוקי בשביל ישראל שבהמה רגילה לשתות הרבה אבל ישראל עצמו פשיטא דשותה אחריו דליכא למיחש כולי האי דילמא אתי לאפושי דבדלייה אחת מושך הרבה לצרכו ולצורך ישראל ולפי זה אם נמשכו המים לצורך ישראל זה אסור לכל ישראל אי איכא איסורא דאורייתא כגון שמביאה דרך רה"ר או מרה"י לרה"ר אבל בכרמלית שרי לישראל אחר ע"כ. ועיין בספר אגודה בפרק זה: ה"ג וירדו בו ר"ג וזקנים וכן הובא בבית יוסף א"ח סי' שכ"ה ואית דל"ג רק וירדו בו זקנים וכן הוא בספרי כתיבת יד וגם בתוספתא דשבת פי"ד וגם בירושלמי וגם בערוך בערך כבש וגם בהרא"ש ז"ל ולא משמע כן מסוגית הגמ' דמייתי בברייתא דקתני בה אמר להם ר"ג הואיל ושלא בפנינו עשאו נרד בו ורבא מתרץ לה הכי הואיל ועשאו נרד בו כלומ' אפי' שעשאו בפנינו ומאן דל"ג במשנה ר"ג וזקנים. והיא ג"כ דעת ה"ר יהוסף ז"ל שמחק מלת ר"ג וגם וי"ו דזקנים. נראה שרוצה לומר זקנים ג"כ על פי רבן גמליאל. ובשבלי הלקט סי' (כ"ט) [קי"א] הביא לשון התוספתא וכתיב בה וירדו ר"ג וירדו אחריו זקנים וכן ברב אלפס וירדו אחריו זקנים:


פירושים נוספים