רמב"ם על מעשר שני א
רמב"ם · על מעשר שני · א · >>
מעשר שני פרק א
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה מעשר שני א רמבם
מעשר שני קודש, ולפיכך אסור למכרו ולמשכנו ולהחליפו, לפי שהחליפין מכירה בלא ספק.
ואין שוקלין בו, לפי שהוא בזיון בקדשים כשהוא עושה ממנו אבני משקל.
ומה שפירט ואמר בירושלים, לפי ששם נאכל מעשר שני:
מעשר בהמה דינו שאוכלין אותו בעליו בירושלים כמו מעשר שני, אחר שמקריבים ממנו חלבו ודמו, לפי שהוא קודש. ואם נולד בו מום אוכלין אותו בעליו בכל מקום, לפי שאינו ראוי לקרבן.
והבכור הוא לכהן, יקריב ממנו חלבו ואוכלו, הוא מה שאמר השם "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם, את דמם תזרוק על המזבח" וגו' "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה"(במדבר יח, יז) וגו'. ואם נולד בו מום אוכלו הכהן בטומאה בכל מקום, וימכרנו למי שירצה ואפילו לגוי ואוכלו, לפי שהבכור אם נפל בו מום הוא מתנה לכהן, כמו שנבאר בפרק רביעי מבכורות. אמר הכתוב "וכי יהיה בו מום פסח או עור" וגו' "בשעריך תאכלנו"(דברים טו, כא), ואמר השם יתברך בבכור בהמה "לא תפדה"(במדבר יח, יז), ואומר במעשר בהמה "לא יחליפנו ולא ימיר אותו, והיה הוא ותרומתו יהיה קדש לא יגאל"(ויקרא כז, י), ואמרו בספרא "בבכור הוא אומר לא יפדה, ובמעשר שני אומר לא יגאל, אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא בעל מום ולא תמים".
ואסור לו לקדש אשה במעשר לפי שהוא מכר, וכבר בארנו שאסור למוכרו. ומותר לקדש בבכור שמותר למכרו. ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה התועלת לזה שקנאו, הנה התועלת גלויה ומפורסמת, כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו.
ואסימון - הוא הסלע שאינו מפותח, כלומר שאין בו צורה, וזה למאמר השם יתברך "וצרת הכסף בידך"(דברים יד, כה), ואמר "וצרת הכסף" דבר שיש עליו צורה, "בידך" פרט למעות שאינן ברשותו.
ומה שאסר חילול מעשר שני על מטבע שאינו יוצא, למה שאמר השם יתברך "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך"(דברים יד, כו), וצריך שיהיה זה הכסף שיוכל להוציאו כמו שירצה מן המאכלים:
מותר לקנות בהמה לזבחי שלמים ממעות מעשר שני, כי זבחי שלמים אוכלין אותם בעליהם, כמו שביאר הכתוב.
ובשר תאוה - הם זבחי חולין, שאמר השם יתברך בהם "כי תאוה נפשך לאכול בשר"(דברים יב, כ).
וקנקן - שם הכלי המכיל את המשקה.
וזה שאמר יצא העור והקנקן לחולין, יתקיים כשאין המוכר יודע בסחורה, כי אינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד, ואינו מקפיד על העור והקנקן, ולפיכך יצאו לחולין לפי שלא קנאו במעות מעשר שני. אבל אם קנאו מסוחר שיודע דמי הבשר והעור, לא יצא העור לחולין, והוא אמרם "הדא דתימא, כשיהיה המוכר הדיוט, אבל היה אומן, נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו".
וכבר בארנו כי התמד הוא פסולת הענבים שנותנין עליהם מים, ומניחין אותן זמן ידוע ונעשה חומץ, וקודם שיהיה חומץ הוא כמו המים שאסור לקנותו בכסף מעשר, וכשנעשה חומץ נקנה בכסף מעשר כמו שנקנין שאר המאכלים:
מעות מעשר שני מותר לקנות מהם בהמה לבשר תאוה, אבל אסרוהו ואמרו אסור לקנות בהמה ממעות מעשר שני אלא לשלמים. וכן אמרו בברייתא "בראשונה היו לוקחין בהמה לבשר תאוה ומבריחין אותה מעל גבי המזבח, חזרו לומר לא יקחו".
ומה שאמר בכאן, כי מי שקנה חיה לזבחי שלמים, וזה אסור כי הקרבן אינו בא מן החיה, למאמר השם יתברך "מן הבקר ומן הצאן"(ויקרא א, ב), או מי שקנה בהמה לבשר תאוה, והוא גם כן אסור, למה שאמר שאין העור יוצא לחולין, לפי שאינן ראוים לאכילה על הדרך שחשבו:
אמר השם יתעלה במעות מעשר שני "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך"(דברים יד, כו) וגו', ואמרו "בכל אשר תאוה" כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" כלל, העיקר אצלנו בזאת המידה כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. וכמו שיבאר בפרט דבר שהוא אוכל ורבה מן הארץ, כי בקר וצאן מצמח הארץ הם גדלים, ואינם דבקים בארץ ואפשר להתקיים זמן, כמו כן אין לו זמן בכסף מעשר שני אלא דבר שיש בו אלו העניינים שזכרנו.
ולפיכך אסור ליקח ממעות מעשר שני מים ומלח, לפי שאף על פי שהן נאכלים אינם גדלים מן הארץ, כי המים יסוד פשוט הם ואינו גדל מן הארץ, והמלח אדמה שרופה הוא. ולפיכך אסור לקנות פירות מחוברים לקרקע, או פירות שאינם יכולים להגיע לירושלים, לפי שאנו צריכין דבר דומה לבקר וצאן ויין ושכר.
ואמר לא קנה מעשר - רוצה בו שאותו דבר הנקנה אינו מעשר, ויצאו המעות לחולין.
ואמרו יחזרו דמים למקומן - עניינו שעל המוכר להחזיר דמים לבעלים, ויהיו אותן הדמים מעשר כמו שהיו ויקח פירותיו שמכר, לפי שהקונה הוא שוגג והוא מחשב שאינן מעשר שני, ולפיכך לא יצאו לחולין ולא קנה מעשר.
ואם קנה במזיד והוא יודע שאלו המעות מעות מעשר שני, דין אותם הפירות שיאכלו בירושלים.
ואם אין מקדש, יניחם עד שירקבו:
תקבר על ידי עורה - עניינו שתקבר בעורה אם מתה, כדי שלא יהנה אדם בעורה:
קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות - הם שתי תורים, או שני בני יונה, שאלו הם חייבים בהם, והם אחד לחטאת ואחד לעולה. וכל אלו אין אוכלים אותם בעליהן, אבל העולה נשרפת והכוהנים אוכלין החטאת, וכמו כן האשם אוכלין אותו הכוהנים.
וכבר בארנו שאין קונין במעות מעשר שני אלא דבר הראוי לאכילה ולשתיה, רוצה לומר שיאכלו וישתו אותו הבעלים או שיסוכו בו, כמו שנתבאר בפרק שמיני (משנה ב) ממסכת שביעית.
ועניין יאכל כנגדו - שיוציא ממנו כנגד אותן שנסתפק ממעות מעשר שני שלא לצורך אכילה ושתיה, ויאכל מהם פירות בירושלים כדין מעשר שני. וזה כשקנה במזיד, אבל שוגג יחזרו דמיהם למקומן כמו שנתבאר בכאן:
משנה מעשר שני, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב