רמב"ם על מעילה ד
ראו גם נוסח המשנה מעילה ד רמבם
מעילה פרק ד
[עריכה]כשתבין כל מה שהקדמנו במסכת זו, יהיה כל המאמר הזה מבואר ומפורסם ואינו צריך פירוש, כל כך הוא מבואר:
כבר בארנו בתחילת מנחות שעולה ושלמים טעונים נסכים, והנסכים הן היין והסולת והשמן, ושלמי תודה טעונין לחם.
וכבר נתבאר בזו המסכתא, שבשר העולה מועלים בו כל זמן שנהנה בשווה פרוטה משום דבר מכל אלו החמשה דברים מקרבן עולה חייב במעילה אם אכל מכולם כזית, אם היה פיגול או נותר או שהיה טמא, חייב.
וכן ששה שבתודה מצטרפין לעניין פיגול והנותר והטמא, רוצה לומר הראוים להתפגל מהן, לא לעניין מעילה, לפי שהתודה קדשים קלים כמו שנתבאר בזבחים, וכבר הקדמנו בתחילת מסכתא זו שקדשים קלים אין מועלין בבשרן [כלל. וגם כן בלחם תודה אין מועלין בו] לפי שהוא דומה לבשר, ואוכלים כיוצא בו, כמו שנתבאר בזבחים ובמנחות.
ובתחילת פרק שני ממסכת ערלה שביאר כי אלו הדברים שמנינו כאן עולים באחד ומאה, אם נפלו בפחות מזה יהיה הכל מדומע והוא עניין מה שאמר לאסור.
ושם ביאר שהבכורים נקראו תרומה ועליהם נאמר "ותרומת ידך"(דברים יב, יז), ודבר תורה בחלה שנאמר "חלה תרימו תרומה"(במדבר טו, כ), ולפי שנקראו כולם תרומה חייבין על המחובר מהן חומש כמו על התרומה, כמו שבארנו בששי מתרומות ובשני מבכורים:
כשיגמור שיעור כזית מפיגולין הרבה, רוצה לומר מעולה והחטאת ומאשם ומשאר קדשים קלים, יצטרף הכל וחייבין עליו כרת. וכן הנותר.
וכן אם נגמר כזית בשר נבילה ואפילו ממינים הרבה, הרי הוא מטמא טומאת נבלה. אבל לעניין אכילת נבילה, אינה מצטרפת נבלת בהמה טהורה לנבלת בהמה טמאה עד שיאכל מאחד משתיהם כזית ואז ילקה משום נבלה.
וכן שמונה שרצים, כשיתחבר מכולם כעדשה מטמא טומאת שרץ.
ועיקר בידינו "דם השרץ כבשרו", וכבר זכרנו פעמים. וסמכו אותו בסיפרא למה שנאמר "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ"(דברים יא, כט), אמרו "לרבות דם השרץ, שיהא מטמא כבשרו". ומן הראוי שתדע שבשר השרצים האוכל ממנו אחר מותם בכעדשה לוקה, והוא מה שאמרו "מה טומאה בכעדשה, אף אכילה בכעדשה". אבל אם חתך השרץ חי ואכלו, ואפילו חתך אבר שלם ואכלו, אינו לוקה עד שיהא בו כזית. וכן אם אכל מן השרץ אחר מותו אבר שלם פחות מכעדשה אינו לוקה, ואף על פי שהוא מטמא כמו שיתבאר בתחילת אהלות, לפי שהעיקר אצלנו "איברים יש להם שיעור טומאה, אבל לא לאכילה".
משנה ד [נוסח הרמבם]
[עריכה]כלל אמר רבי יהושע, כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה, טומאתו ולא שיעורו, שיעורו ולא טומאתו, לא טומאתו ולא שיעורו, אינן מצטרפין זה עם זה' - הכלל הזה אמת.
וטומאתו ולא שיעורו - כמו בשר המת ורקב שלו, לפי שכל אחד משתיהן במגע ובמשא ובאוהל, אבל שיעור בשרו כזית, ושיעור רקב שלו מלא חפניו כמו שנבאר בשני מאהלות.
ושיעורו ולא טומאתו - כמו בשר נבלה ובשר המת, כל אחד משניהם שיעורו בכזית, אבל נבלה מטמא במגע ובמשא טומאת ערב, ובשר המת מטמא באוהל טומאת שבעה.
לא טומאתו ולא שיעורו - כמו בשר נבלה ובשר שרץ, לפי (שפיגול) [ששיעור] נבלה בכזית ומטמא במשא, ושיעור שרץ כעדשה ואינו מטמא במשא. וכבר זכרנו כל אלו העיקרים פעמים ועוד יתבאר לגמרי במקומותם מטהרות.
ויהיה סדר דברי רבי יהושע כן, שכל זמן שישתנה דין הטומאה ושיעורה אינם מצטרפין, וכן אם השוו בדין ונשתנו בשיעור, וכן אם השוו בשיעור ונשתנו בדין:
[כבר נתבאר בסוף פסחים שפיגול ונותר מטמאים את הידים. וכאילו שייר בכלל הקודם ואמר שהפיגול והנותר ואף על פי שטומאתם שווה, שכל אחד מהם מטמא את הידיים, ושיעורם שווה כלומר כביצה, אבל אינם מצטרפין, והטעם לכך משום שטומאת ידיים מדרבנן ועשו בה קולא, והכלל שקדם אינו אלא בטומאה דאורייתא, אבל לעניין האכילה אם אכל כזית מפיגול ונותר מצטרפים וחייב כרת.
ואמרו כקל שבשניהם - פשוט, לפי שכחצי זית בשר נבילה וכחצי זית בשר מת אין המצטרף מהן מטמא אפילו טומאת נבילה. וכן פחות מכעדשה מן השרץ ובשר נבילה משלימו לכעדשה, אין הכל מטמא משום שרץ. וכן פחות מכזית בשר נבילה, אם השלימו לכזית פחות מכעדשה מן השרץ, אין הכל מטמא ואפילו במגע.]
משנה ז [נוסח הרמבם]
[עריכה]כבר בארנו פעמים שאוכלים טמאים אינם מטמאין אחרים עד שיהיו כביצה. ובתחילת פסחים ביארנו שאוכל שנטמא באב הטומאה נקרא ראשון, ונטמא בולד הטומאה נקרא שני, ושם ביארנו ששני אם נגע באוכל מטמאו ונקרא שלישי, וראשון גם כן מטמא אותו אוכל אף על פי שיעשה אותו שני, לפי שטומאת האוכלין מדרבנן, כמו שביארנו שם.
אמרו שמצטרף הראשון והשני, וכשישלים משניהם יחד כביצה ויגע בו אוכל אחר הרי זה מטמאו וישוב שלישי לטומאה, והבן זה:
[כבר ביארנו] פעמים שאוכל אוכלים טמאים אם יש מהם כחצי פרס, והוא כביצה ומחצה, נפסלה גוויתו וצריך טבילה ואז יגע בתרומה, וכל זמן שיגע בתרומה קודם הטבילה פוסלה.
וכן נתבאר בשבת, שהמוציא אוכלין שיעורן כגרוגרת.
וכן נתבאר בעירובין, ששיעור עירובי תחומין מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, והוא שיעור ששה ביצים.
ונתבאר בכפורים, שאוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, והשותה מלא לוגמיו, חייב כרת.
וכבר זכרנו בשלישי מכתובות ועוד יתבאר במקומות מטהרות, שהשותה רביעית ממשקים טמאים נפסלה גוויתו, והוא גם כן פוסל את התרומה עד שיטהר.
ולפיכך אמר כאן, שכל המאכלות מצטרפין קצתם לקצתם להשלים מהם איזה שיעור שנזדמן מאלו השיעורים כדי שיתחייב באותו הדין, וכל המשקין מצטרפין גם כן על דרך זה:
ערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים, וכשיצטרף מהם חלק כל שהוא ויפול באחד ומאתים יעלה, ובפחות מזה יאסר הכל כמו שביארנו בשני מערלה. ושם ביארנו גם כן מחלוקת רבי שמעון שדבריו נדחים.
ועוד במסכת כלים, שהבגד, אם היה בו שלשה טפחים על שלשה טפחים או יותר אז יטמא במדרס הזב. והשק, והוא אריגת שער, עד שיהא בו ארבעה על ארבעה או יותר. והעור, חמשה על חמשה. והמפץ, הוא העבה מאריגת הצמר שעושין ממנו משואות הסחורה, עד שיהא בו ששה על ששה. אחר כך אמר מצטרפין קצתם לקצתם, אבל בדרך שנתבאר שם, והוא שיהיה חמישה מן המפץ ואחד מן העור, או ארבעה מן העור ואחד מן השק, או שלשה מן השק ואחד מן הבגד.
ולפי שמצינו אלו שמצטרפין להטמא במדרס הזב ואף על פי ששיעורם אינו שווה והוא שלא כפי הכלל הנזכר, באר רבי שמעון טעם זה ואמר שהטעם שמחמתו מצטרפים, לפי שיש בכולם עניין אחד שכוללם והוא שכל אחד מאלו יטמא במושב הזב, ולפי שכל אחד בפני עצמו יטמא מושב מצטרפים טומאת מושב.
ועניין זה בקצרה הוא, שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאים לא בדברים שמיתטמאים, ולעניין זה נתכוון כאן כשזכר הבגד והשק והעור על הכוונה הזאת, כדי שלא תטעה אותך הלכה זו ותדמה שהכלל שאמר רבי יהושע אינו כולל, אלא הרי הוא כולל כמו שבארנו:
משנה מעילה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב