ברטנורא על מעילה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

קדשי המזבח מצטרפים זה עם זה למעילה - אם נהנה משני מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה, מעל. ומצטרפים נמי לכזית לחייב עליהם משום אוכל פגול או נותר או טמא, או לחייב למעלה כזית בחוץ:

קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה - למעילה. אבל פגול ונותר וטמא אין בהן וקדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפים זה עם זה למעילה. אבל לא לדבר אחר, כדאמרן דקדשי בדק הבית לית בהי פגול ונותר וטמא.


(ב)

חמשה דברים בעולה מצטרפים זה עם זה. לכזית, לחייב משום מעלה בחוץ , ולחייב משום פגול ונותר וטמא, ומשום מעילה אם נהנה מכולן בשוה פרוטה:

הסולת - המנחה הבאה עם העולה:

והיין - לנסכים. שהעולה טעונה מנחה ונסכים:

וששה בתודה - שהתודה טעונה לחם מוסף על חמשה דברים שבעולה. וכולן מצטרפין לכזית, לפגול ונותר וטמא, אבל לא למעילה, שהתודה קדשים קלים ואין בהן מעילה, כדתנן בשלהי פרק קמא:

התרומה ותרומת מעשר - שהיא אחד ממאה של חולין. וכן תרומת מעשר של דמאי:

והחלה - שאף היא קרויה תרומה, דכתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה:

והביכורים - קרויין תרומה, דאמר מר ותרומת ידך אלו ביכורים, דכתיב בהו (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך:

מצטרפים זה עם זה לאסור - שאם נפל מכולן שאור כדי לחמץ בתוך עיסה של חולין, נאסרת:

ולחייב עליהן את החומש - האוכל מכולן כזית בשגגה משלם את החומש:


(ג)

כל הפגולים. מעולה מחטאת ומאשם ומשלמים:

מצטרפים זה עם זה - לאוכל מהן כזית להיות חייב כרת. וכן כל הנותרים:

כל הנבלות מצטרפות - ואפילו נבילת בהמה טמאה עם נבילת בהמה טהורה, מצטרפים לכזית לענין טומאה. אבל לא למלקות, שאינו לוקה עד שיאכל כזית מנבלת בהמה טהורה לבדה, או כזית מן הטמאה לבדה, לפי שהן שני שמות, שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה אלא משום אוכל בשר בהמה טמאה:

וכל השרצים מצטרפים זה עם זה - לכזית, לחייב את האוכלן מלקות, ושמונה שרצים הכתובים בתורה מצטרפים זה עם זה, לחייב האוכלן בכעדשה. כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן :

דם השרץ ובשרו מצטרפים - דמרבינן מקרא דכתיב (ויקרא יא) וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ , לרבות דם השרץ שיהיה מטמא כבשרו:

כל שטומאתו ושיעורו שוין - כגון נבילה ונבילה, או שרץ ושרץ:

טומאתו ולא שיעורו - כגון נבילה ושרץ דטומאתן שוה, דתרווייהו הוי טומאתן עד הערב. ולא שיעורו, דנבילה שיעור טומאתה בכזית, ושרץ שיעורו בכעדשה:

שיעורו ולא טומאתו - כגון נבילה ומת, דתרווייהו מטמאין בכזית. ולא טומאתו, דאילו טומאת מת, שבעה, וטומאת נבילה לא הוי אלא עד הערב:

לא טומאתו ולא שיעורו - כגון מת ושרץ, דטומאת מת הוי שבעה, וטומאת שרץ עד הערב. ובשיעורו נמי אינן שוין, דשיעור מת בכזית ושיעור שרץ בכעדשה:

אלו אין מצטרפין זה עם זה - הואיל ומוחלקין הן:

(ד)

שני שמות - שני לאוין חלוקין:

כקל שבשניהם - כלומר, דלא מצטרף לטומאה אפילו לשיעור קל, כגון שיצטרף פחות מכעדשה דשרץ להשלים כזית דנבילה, וכל שכן דלא מצטרף לשיעור חמור. וכן חצי זית של מת אין מצטרף לחצי זית של נבילה לטמא אפילו לטומאת ערב:

האוכל שנטמא באב - זהו ולד ראשון:

ושנטמא בולד - הטומאה. זהו ולד שני:

מצטרפין זה עם זה - לכביצה, שהיא שיעור טומאת אוכלין:

לטמא כקל שבשניהם - לעשות שלישי כדרך השני לעשות שלישי, והיינו כקל שבשניהם. אבל אין מצטרפין להכי שיעשו שני כמו שעושה ראשון שני, דא"כ היה כחמור שבשניהם:

(ה)

לפסול את הגויה - האוכל אוכלים טמאים בכחצי פרס, שהוא ביצה ומחצה לדברי רמב"ם, ושני ביצים לדכרי רבותי, נפסלת גוייתו מלאכול בתרומה, ופוסל את התרומה במגעו עד שיטבול:

במזון שתי סעודות לעירוב - הרוצה ללכת יותר מאלפים אמה בשבת עושה עירובי תחומין ומניח מזון שתי סעודות במקום שרוצה שיקנה לו עירובו, והולך ממקום עירובו ולהלן אלפים אמה. והוא ששה ביצים לדברי רמב"ם, ושמונה ביצים לדברי רבותי:

בכביצה לטמא טומאת אוכלין - שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה, דכתיב (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל, דמשמע אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת :

בכגרורת להוצאת שבת - המוציא אוכלים בשבת מרשות לרשות אינו חייב בפחות מכגרוגרות:

בככותבת ביום הכיפורים - ששינה הכתוב וכתב תענו, ולא כתב לא תאכלו, דמשמע דלא קפיד רחמנא אלא אעינוי, ושיערו חכמים דבכותבת מיתבא דעתיה דאניש, בפחות מככותבת לא מיתבא דעתיה:

לפסול את הגויה ברביעית - השותה משקים טמאים ברביעית, נפסלה גוייתו מלאכול בתרומה ופוסל את התרומה במגעו עד שיטבול:

וכמלוא לוגמיו - שהשותה ביוה"כ מלוא לוגמיו, חייב. פחות מכן, פטור:

(ו)

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין - שאם אכל חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה, מצטרפין ללקות את הארבעים . אי נמי, ערלה וכלאי הכרם מעורבים יחד שנפלו לתוך היתר, מצטרפים לאסור ביבש במאתים, ובלח בנותן טעם:

אינן מצטרפין - כיון דשני שמות נינהו. אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וטעם כלאי הכרם בפני עצמו הכל מותר . ואין הלכה כר' שמעון:

הבגד - שהוא מטמא שלשה על שלשה:

והשק - שהוא מטמא ארבעה על ארבעה:

והעור - חמשה על חמשה:

והמפץ - ששה על ששה. הבגד מצטרף לשק שקל הימנו, לטמא בארבעה על ארבעה. וכן כל אחד מצטרף לקל. וכולן מצטרפים זה עם זה לטמא כשיעור הטומאה הקלה, אבל לא הקל עם החמור:

מפני שהן ראוים לטמא מושב - כלומר אע"ג דאמרן לעיל דכל שאין שיעורן שוה אינן מצטרפין, הכא מצטרפין אע"פ שאין שיעורן שוה, הואיל והן שוין לדבר זה שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב , הלכך מצטרפין לטומאת מושב: