משנה מעילה ד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ד · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הפגול והנותר אין מצטרפין ו זה עם זה, מפני שהם שני שמותז.

השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת, אין מצטרפין זה עם זה לטמא אפילו כקל שבשניהם.

האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה, מצטרפין ח זה עם זה לטמא כקל שבשניהם.

נוסח הרמב"ם

הפגול והנותר אינן מצטרפין זה עם זה מפני שהן שני שמות השרץ והנבילה וכן הנבילה ובשר המת אינן מצטרפין זה עם זה לטמא אפילו כקל שבשניהם.

האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בוולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהם.


פירוש הרמב"ם

הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה כו': האוכל שנטמא באב הטומאה כו': כבר בארנו פעמים שאוכלים טמאים אינם מטמאין אחרים עד שיהיו כביצה ובתחלת פסחים ביארנו שאוכל שנטמא באב הטומאה נקרא ראשון ונטמא בולד הטומאה נקרא שני ושם ביארנו ששני אם נגע באוכל מטמאו ונקרא שלישי וראשון ג"כ מטמא אותו אוכל אע"פ שיעשה אותו שני לפי שטומאת האוכלין מדרבנן כמו שביארנו שם אמרנו שמצטרף הראשון והשני וכשישלים משניהם יחד כביצה ויגיע בו אוכל אחר הרי זה מטמאו וישוב שלישי לטומאה והבן זה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שני שמות - שני לאוין חלוקין:

כקל שבשניהם - כלומר, דלא מצטרף לטומאה אפילו לשיעור קל, כגון שיצטרף פחות מכעדשה דשרץ להשלים כזית דנבילה, וכל שכן דלא מצטרף לשיעור חמור. וכן חצי זית של מת אין מצטרף לחצי זית של נבילה לטמא אפילו לטומאת ערב:

האוכל שנטמא באב - זהו ולד ראשון:

ושנטמא בולד - הטומאה. זהו ולד שני:

מצטרפין זה עם זה - לכביצה, שהיא שיעור טומאת אוכלין:

לטמא כקל שבשניהם - לעשות שלישי כדרך השני לעשות שלישי, והיינו כקל שבשניהם. אבל אין מצטרפין להכי שיעשו שני כמו שעושה ראשון שני, דא"כ היה כחמור שבשניהם:

פירוש תוספות יום טוב

הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה. פי' לטומאה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל. ל"ש אלא לטומאת הידים. דמדרבנן היא. [ועיין מ"ש בריש פ"ג דידים] אבל לענין אכילה מצטרפים. דתניא רא"א לא יאכל כי קדש הוא (שמות כ"ט) כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ופירש"י לטומאת ידים כדאמרינן במס' פסחים [בסופה במשנה] שגזרו בנותר ופגול שמטמאין את הידים משום חשדי הכהונה. או משום עצלי כהונה. וכיון דגזירה דרבנן היא אינן מצטרפין לטומאת ידים (דגזירה דרבנן היא). ואי אמרת מצטרפין הויא גזירה לגזירה [ועמ"ש בדבור דלקמן בס"ד] אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פיגול. וטתר משלימיה לכזית. חייבים עליו משום פגול. ואי רוב דנותר כו' חייב עליו משום נותר. ואמר לי רבי דאי הוה חצי זית מזה. וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פיגול ע"כ. ונ"ל דלא לחייבו בשתים. שא"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור אלא לענין מלקות לחייבו אם התרה בו משום נותר או משום פיגול:

מפני שהם שני שמות. אין זה עיקר הטעם. דהא אמרן דלענין אכילה מצטרפין ומשם אחד נפקא. ולטומאת ידים הוא דאין מצטרפין ועיקר טומאה זו אינה אלא מדרבנן וא"כ מאי מפני שהם ב' שמות אלא טעמא כדכתב רש"י דלא גזרינן גזירה לגזירה וכבר כתבו התוס' בפ"ב דסוכה דף כ"ד דאשכחן טובא שאין הגמ' חושב עיקר טעם אותו טעם המפורש במשנה ע"כ. ועי"ל דלפי שנמצא הרבה פעמים שגזרו כאחת שתי הגזירות כדאמרינן כולה חדא גזירה היא ואהא הוא דתנן מפני שהם ב' שעות. ולפיכך לא רצו לגזור כאחת. נ"ל:

האוכל וכו' מצטרפין. תניא ר"ש אומר מה טעם כו'. מי גרם לשני לאו ראשון. וכיון דמכח ראשון אתיא ליה טומאה. הוי כראשון ולהכי מצטרפין. ועיין במשנה ה' פ"ק דטהרות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על המשנה) אין כו'. פי' לטומאה. ובגמ' ל"ש אל לטומאת הידים אבל לענין אכילה מצטרפים. דתניא רא"א. לא יאכל כי קדש הוא. כל שבקדש פסול. בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. ופרש"י לטומאת ידים שגזרו בנותר ופגול שמטמאין את הידי' משום חשדי כהונה. או משום עצלי כהונה. וכיון דגזירה דרבנן הוט אינן מצטרפין דהו"ל גזירה לגזירה. אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פיגול ונותר משלים לכזית חייבי' עליו משום פיגול. ואי רוב דנותר כו' חייבי' עליו משום נותר ואמר לי רבי דאי הוה חצי זית מזה וחצי כו' מצטרפין לחייב משום נותר ומשום פיגול ע"כ. ונ"ל דלא לחייבן בשתים שא"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור. אלא לענין מלקות לחייבו אם התרה בו משום נותר או משום פגול:

(ז) (על המשנה) מפני כו'. אין זה עיקר הטעם. דהא אמרן דלענין אכילה מצטרפין ומשם אחד נפקא ולטומאת ידים הוא דאין מצטרפין ועיקר טומאה זו אינה אלא מדרבנן ואם כן מאי מפני שהם שני שמות. אלא טעמא כדכתב רש"י דלא גזרינן גזירה לגזירה כו' וי"ל דלפי שנמצא כמה פעמים שגזרו שתי הגזירות כאחת תני מפני כו' כלומר ולפיכך לא רצו לגזור כאחת. ועתוי"ט:

(ח) (על המשנה) מצטרפים. תניא רש"א מה טעם כו' מי גרם לשני לאו ראשון. וכיון דמכח ראשון אתי לי' טומאה. הוי כי ראשון ולהכי מצטרפין:


פירושים נוספים