משנה מעילה ד ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ד · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כל הפיגולין מצטרפין זה עם זה.

כל הנותרין מצטרפין זה עם זה.

כל הנבלות מצטרפות זו עם זו.

כל השרצים מצטרפין זה עם זה.

דם השרץ ובשרו מצטרפין.

כלל אמר רבי יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין, מצטרפין זה עם זה.

טומאתו ולא שיעורו, שיעורו ולא טומאתו, לא טומאתו ולא שיעורו, אין מצטרפין זה עם זה.

נוסח הרמב"ם

כל הפגולין מצטרפין זה עם זה כל הנותרין מצטרפין זה עם זה כל הנבילות מצטרפות זו עם זו כל השרצים מצטרפין זה עם זה דם השרץ ובשרו מצטרפין בכעדשה.

כלל אמר רבי יהושע כל שטומאתו ושעורו שווין מצטרפין זה עם זה טומאתו ולא שעורו שעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שעורו אינן מצטרפין זה עם זה.


פירוש הרמב"ם

כל הפגולין מצטרפין זה עם זה כל הנותרין כו': כל הנבילות מצטרפות זו עם זו כו': דם השרץ ובשרו מצטרפין כלל אמר רבי יהושע כו'. כשיגמור שיעור כזית מפיגולין הרבה ר"ל מעולה והחטאת ומאשם ומשאר קדשים קלים יצטרף הכל וחייבין עליו כרת וכן הנותר וכן אם נגמר כזית בשר נבילה ואפילו ממינים הרבה הרי הוא מטמא טומאת נבלה אבל לענין אכילת נבילה אינה מצטרפת נבלת בהמה טהורה לנבלת בהמה טמאה עד שיאכל מאחד משתיהם כזית ואז ילקה משום נבלה וכן שמונה שרצים כשיתחבר מכלם כעדשה מטמא טומאת שרץ ועיקר בידינו דם השרץ כבשרו וכבר זכרנו פעמים וסמכו אותו בסיפרא למה שנאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ אמרו לרבות דם השרץ שיהא מטמא כבשרו ומן הראוי שתדע שבשר השרצים האוכל ממנו אחר מותם בכעדשה לוקה והוא מה שאמרו מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה אבל אם חתך השרץ חי ואכלו ואפילו חתך אבר שלם ואכלו אינו לוקה עד שיהא בו כזית וכן אם אכל מן השרץ אחר מותו אבר שלם פחות מכעדשה אונו לוקה ואע"פ שהוא מטמא כמו שיתבאר בתחלת אהלות לפי שהעיקר אצלנו איברים יש להם שיעור טומאה אבל לא לאכילה. כלל א"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שיעורו אינן מצטרפין זה עם זה הכלל הזה אמת וטומאתו ולא שיעורו כמו בשר המת ורקב שלו לפי שכל אחד משתיהן במגע ובמשא ובאהל אבל שיעור בשרו כזית ושיעור רקב שלו מלא חפניו כמו שנבאר בשני מאהלות ושעורו ולא טומאתו כמו בשר נבלה ובשר המת כל אחד משניהם שעורו בכזית אבל נבלה מטמא במגע ובמשא טומאת ערב ובשר המת מטמא באהל טומאת שבעה לא טומאתו ולא שעורו כמו בשר נבלה ובשר שרץ (לפי שפגולן נבלה) [צ"ל לפי שנבילה בכזית כו'] בכזית ומטמא במשא ושיעור שרץ כעדשה ואינו מטמא במשא וכבר זכרנו כל אלו העיקרים פעמים ועוד יתבאר לגמרי במקומותם מטהרות ויהיה סדר דברי ר' יהושע כן שכל זמן שישתנה דין הטומאה ושיעורה אינם מצטרפין וכן אם השוו בדין ונשתנו בשיעור וכן אם השוו בשיעור ונשתנו בדין:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל הפגולים. מעולה מחטאת ומאשם ומשלמים:

מצטרפים זה עם זה - לאוכל מהן כזית להיות חייב כרת. וכן כל הנותרים:

כל הנבלות מצטרפות - ואפילו נבילת בהמה טמאה עם נבילת בהמה טהורה, מצטרפים לכזית לענין טומאה. אבל לא למלקות, שאינו לוקה עד שיאכל כזית מנבלת בהמה טהורה לבדה, או כזית מן הטמאה לבדה, לפי שהן שני שמות, שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה ג אלא משום אוכל בשר בהמה טמאה:

וכל השרצים מצטרפים זה עם זה - לכזית, לחייב את האוכלן מלקות, ושמונה שרצים הכתובים בתורה מצטרפים זה עם זה, לחייב האוכלן בכעדשה. כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן ד:

דם השרץ ובשרו מצטרפים - דמרבינן מקרא דכתיב (ויקרא יא) וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ ה, לרבות דם השרץ שיהיה מטמא כבשרו:

כל שטומאתו ושיעורו שוין - כגון נבילה ונבילה, או שרץ ושרץ:

טומאתו ולא שיעורו - כגון נבילה ושרץ דטומאתן שוה, דתרווייהו הוי טומאתן עד הערב. ולא שיעורו, דנבילה שיעור טומאתה בכזית, ושרץ שיעורו בכעדשה:

שיעורו ולא טומאתו - כגון נבילה ומת, דתרווייהו מטמאין בכזית. ולא טומאתו, דאילו טומאת מת, שבעה, וטומאת נבילה לא הוי אלא עד הערב:

לא טומאתו ולא שיעורו - כגון מת ושרץ, דטומאת מת הוי שבעה, וטומאת שרץ עד הערב. ובשיעורו נמי אינן שוין, דשיעור מת בכזית ושיעור שרץ בכעדשה:

אלו אין מצטרפין זה עם זה - הואיל ומוחלקין הן:

פירוש תוספות יום טוב

כל הנבלות מצטרפות זו עם זו. פירש הר"ב לענין טומאה. אבל לא למלקות כו'. שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה כו'. דאין איסור חל על איסור כדפירש הר"ב במשנה ד' פרק ג' דכריתות. ועיין בס"פ:

וכל השרצים כו'. כתב הר"ב ושמונה שרצים האמורים בתורה. מצטרפים זה עם זה. לחייב האוכלן בכעדשה כשיעור טומאתן. דתני ר"י בר חנינא ולאתשקצו וגו'. ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ'). פתח הכתוב באכילה דאל תשקצו. דכי אכיל להו משקץ נפשיה. וסיים בטומאה. מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. גמ'. ושאר שרצים אין להם טומאה. וז"ל הרמב"ם סוף פ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות שאר שקצים ורמשים כולן כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן אע"פ שהן אסורים באכילה הרי הן טהורים מכלום ואפילו כאוכלים טמאים אינן:

דם השרץ ובשרו מצטרפין. פי' הר"ב דמרבינן מקרא דכתיב וזה לכם הטמא כו' והאי קרא מיותר הוא לדרשא למדרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם. רש"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ג) (על הברטנורא) דאין איסור חל על איסור:

(ד) (על הברטנורא) כדיליף לי' בגמ' מקרא. ושאר שרצים כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן אע"פ שהן אסורים באכילה הרי הם טהורי' מכלום ואפי' כאוכלין טמאין אינן. הר"מ:

(ה) (על הברטנורא) והאי קרא מיותר הוא לדרשא למדרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כל הפגולים מצטרפים וכו':    ואפילו אימורים ובשר. ואיתה בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ט) ובפירקין סמוך לה: וכתבו תוס' ז"ל כאן וכבר תנא ליה ברישא ואיידי דבעי למיתני כל הנבלות מצטרפות וכל השרצים מצטרפים תנא נמי כל הפגולים ע"כ. ועוד כתבו ז"ל שם בפרק השוחט והמעלה תימה דלא תני כל הטומאות מצטרפות זו עם זו וי"ל דהוה משמע אפילו שרץ ונבלה ובשר המת והני לא מצטרפי כדתנן בסמוך ע"כ. ביד פי"ח דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"א:

כל הנבלות וכו':    ביד פ"ד דהלכות מ"א סימן י"ז ובפ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ג':

כל השרצים וכו':    שם בהלכות מ"א פ' שני סימן ז' ח' ט' ובפ"ד דהל' שאר אבות הטומאות סימן ב' ז':

דם השרץ ובשרו מצטרפין:    י"ס דגרסי מצטרפים בכעדשה. ואיתה ס"פ המנחות בתוספות. ובגמ' פ"ק דכריתות דף ד'. ובגמרא מפרש רב חנן בשם רב זעירא דוקא בשרו של אותו שרץ עצמו שפירש ממנו הדם דהוי דם ובשר משרץ אחד ולא שהדם משרץ אחד והבשר משרץ אחר דאי אתו משני שרצים לא מצטרפי אפילו מאותו המין ר"ל עכבר כמוהו אלא אי אתו משרצים שכולן שלימים דחשיבי אז מצטרפין. ועיין בתוספות בפירוש שהביאו בשם רבינו ניסים גאון ז"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פ"ז. וכתוב בפירוש לא נודע למי ולהאי פירושא ל"ג במתניתין אלא דם השרץ ובשרו ואית דגרסי דם השרץ והבשר וקאמר רב חנן האי והבשר לאו דשאר שרצים הוא אלא שאם הבשר מאותו מין שרץ שהדם יוצא ממנו מצטרף ואי לא לא ע"כ. ביד בפי"ח דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"א:

כלל א"ר יהושע:    פרק יום הכפורים (יומא דף פ"א) ותוספת פ"ק דסנהדרין דף ד' ומשמע התם בפרק יום הכפורים דרבנן פליגי על האי כללא דר' יהושע וכתבתיו שם בפרק יוה"כ סימן ב':

כל שטומאתו ושיעורו שוין וכו':    מלבד ההשואות והחילוקים שפירש רעז"ל עוד יש חילוקים אחרים בפירוש הרמב"ם ז"ל דוק. וז"ל תוספות ז"ל כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין כגון שרץ ושרץ [הגה"ה. בזה הוא כפירוש רש"י ז"ל] דטומאתם ושיעורן שוה בכעדשה וטומאתם טומאת ערב וכגון נבלה ונבלה דשיעורם בכזית וטומאתם טומאת ערב:

טומאתם ולא שיעורם:    כגון אבר מן המת [הגה"ה. בזה הוא דלא פרש"י ז"ל ודלא כהרמב"ם ז"ל שהיא ז"ל פירש כגון בשר המת ורקב שלו לפי שכל אחד משניהם מטמא במגע ובמשא ובאהל אבל שיעור בשרו בכזית ושיעור רקב שלו מלא חפניו ע"כ ומר אמר חדא ומר אמר חדא ובודאי דלא פליגי אעיקרא דדינא] וכזית מן המת שטומאתם שוה באהל ולא שיעורם דבשר מטמא בכזית ואבר בכל שהוא:

שיעורו ולא טומאתו:    כגון נבלה ומת [הגה"ה. בזו החלוקה שוין עם פירוש רש"י והרמב"ם ז"ל אלא ששם כתב הרמב"ם ז"ל דטומאתם חלוקה שהנבלה מטמאה במגע ובמשא טומאת ערב ובשר המת מטמא באהל טומאת ז' ע"כ] דאידי ואידי בכזית וטומאתם חלוקה דבנבלה מטמא טומאת ערב ומת טומאת ז':

לא טומאתו ולא שיעורו:    שרץ ונבלה [הגה"ה נראה שבזה הושוו עם פירוש הרמב"ם ז"ל אלא שלא פירשו דבריהם והוא ז"ל פירש דבריו וז"ל כגון בשר נבלה ובשר שרץ לפי ששיעור נבלה בכזית ומטמא במשא ושיעור שרץ בכעדשה ואינו מטמא במשא ע"כ] ואגב רישא נקט סיפא ואע"ג דליכא חדוש בסיפא ע"כ. ביד פ"ד דהלכות טומאת אוכלין סימן י"א י"ב:


פירושים נוספים