רמב"ם על כריתות ו
ראו גם נוסח המשנה כריתות ו רמבם
כריתות פרק ו
[עריכה]רבי מאיר אומר, כיון דלא (ידע) [צריך] ליה לא מקדיש ליה, ולא הקדיש אלא על ספק, וכשידע נסתלקה קדושה.
וחכמים אומרים, לב אדם חולה מן העוונות, ואף על פי שנסתפק בחטא הואיל והקדיש חלה קדושה עליו לפי שגמר בלבו להקדישו, ולפיכך ירעה עד שיסתאב וימכר ומקריב בדמיו עולה ונדבה.
והלכה כחכמים, ואין הלכה כרבי אליעזר, ולא כרבי יוסי, לפי שרבי יוסי אומר כלי שרת מקדשין את הפסול לקרב, וכל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכל זה נדחה:
אמר שדין אשם ודאי כשנודע שלא חטא אינו כדין אשם תלוי, ובאר המחלוקת שבין שניהן.
אחר כך אמר שדין שור הנסקל גם כן כשנודע שאינו חייב מיתה אינו בדין אשם ודאי כשנודע שלא חטא, ובאר מחלוקת שניה.
אחר כך אמר שדין עגלה ערופה אם נודע ההורג אינו כמו דין שור הנסקל אם נודע שהוא פטור, ופירש דבריהם.
והכל מבואר ואין צריך פירוש:
רבי אליעזר אומר, הואיל אנו רואין זה שמביא אשם תלוי, וכשהוא ודאי אצלו שעשה מביא חטאת, הרי היא ראיה שאשם זה לא כיפר שום עוון לפיכך הוא גם כן נדבה, ומטעם זה רשאי אדם להתנדב אשם תלוי.
וחכמים אומרים, לא הטריח אותו הכתוב להביא אשם תלוי אלא לכפר על חטא שנסתפק בו ואפילו יהיה נקל, וזו היא שמירה לו שתנוח דעתו ולא יעמוד במקום ספק, ואינו נדבה.
והלכה כחכמים:
אמר קרא "[מכל חטאתיכם] לפני ה' תטהרו"(ויקרא טז, ל), אמרו "חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר, אבל איסורא דידע ביה אין יום הכפורים מכפר".
ואמרו עוד בתלמוד "חייבי מלקות שעבר עליהם יום הכפורים, חייבין", וזהו אמת כפי עיקר שהקדמנו:
כבר ידעת שיולדת מכלל מחוסרי כפרה, והוא עניין מה שאמר מכשרתה לאכול בזבחים, כמו שנתבאר בשני ממסכת זו.
וכל זמן שנודע לה אחר מליקה שהיא ילדה בודאי, הרי הוא גומר משום מצוי דמה, והיא גם כן אסורה באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על ספק נאכלת.
וכל זמן שנודע לה שלא ילדה הרי זו אסורה בהנאה, ולפיכך אמר תקבר, והוא מה שאמר עליה "שעל ספק באתה מתחילתה, כפרה ספיקה והלכה לה":
אשם מעילה, אמר עליו הכתוב שהוא "בערכך כסף שקלים"(ויקרא ה, טו), ומיעוט הרבה שנים. וכבר בארנו בבכורות שהסלע הוא השקל הנזכר בתורה, ולפיכך לא יהיה אשם מעילות פחות משתי סלעים.
וכן אשם גזילות, לפי שנאמר "בערכך"(ויקרא ה, כה) כמו שנאמר באשם מעילות, למדנו בגזירה שווה.
וכן אשם שפחה חרופה צריך שיהא בכסף שקלים, לפי שאמרה תורה עליו שהוא "איל"(ויקרא יט, כב) כמו שאשם גזילות ואשם מעילות "איל". וכתוב בסיפרא "מרבה אני אשם שפחה חרופה שהוא איל, ומוציא אני אשם נזיר ואשם מצורע שאינו איל", לפי שכל אחד משניהן כבשה כמו שבארנו בתחילת סדר זה.
וכן אשם תלוי נאמר בו שהוא "איל", ונאמר גם כן עליו "בערכך", ולמדנו אותו בגזרה שווה מאשם מעילות שצריך להיות בשתי סלעים או יותר.
וצריך שתדע מה שאמרו "בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר, בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול", ואפילו הוקרו הכבשים אחר כן והיה שווה יותר על שני סלעים הרי הוא פסול לעולם הואיל ונדחה, לפי שעיקר בידינו "בעלי חיים נדחים", ועיקר אחר "דחוי מעיקרו לא הוי דחוי", ולפיכך כשהוא בשעת הפרשה יפה סלע וחזר אחר כך יפה שתים כשר. וזכור כל העיקרים האלו ודע ענייניהם, לפי שהם מפתח לדברים רבים מן העניין הזה.
ואשוב להשלים פירוש ההלכה זו.
אמר, כשהוא קונה בשתי סלעים שהפריש וכבר הם קדש, שני אילים לאשם האחד מהם ראוי לאשם, הרי השני אם נפל בו מום מביא בדמיו עולת נדבה, כמו שבארנו בששי משקלים שמותר אשם לנדבה.
ומי שלקח בשתי סלעים שהפריש שני אילים לחולין, כבר מעל בשתי סלעים של קדש וחייב להשיב בכדי מה שמעל וחומשו, ומקריב אשם מעילות. וכבר בארנו פעמים שהסלע ארבע דינרים, והוא כבר מעל בשני סלעים, מחייב לשלם עשרה דינרין להקדש, ומקריב אשם מעילות. ועשרה דינרין הן עשר זוזין, לפי שזוז רביעית הסלע גם כן. ולפיכך אמר שכל זמן ששווה אחד משניהם שתי סלעים והאחד עשרה דינרין, מביא אותו ששווה עשרה על מעילתו וחומשו, והשווה שתי סלעים והיה אשם מעילות שנתחייב בו מפני שנשתמש באלו השני סלעים.
אחר כן אמר דין אחר, והוא שאם לקח בשתי סלעים שהפריש שהיו קדש שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין, הרי כבר מעל בסלע מן הקדש אם היה של אשם יפה שתי סלעים מקריבו באשם שחייב שמחמתו הפריש שתי סלעים בתחילה, והשני אם היה גם כן שווה שני סלעים שהוא הראוי לקרבן מקריבו על המעילה שנתחייב מחמת שנשתמש בסלע של הקדש, ויביא סלע וחומשה.
ועניין מה שאמר, החומש שנתחייב לסלע והוא דינר כמו שבארתי לך פעמים, כי מה שאמר רחמנא "וחמישיתו" שיהא הוא וחומשו חמשה.
והטעם שהכריחו בהלכה ראשונה שלא זכר אלא השה שמחמתו הפריש שתי סלעים, אלא אמר שהשני אילים לוקחים אחד מהם במעילתו וחומשה והשני לשם מעילה לפי שמעל בכל הדמים, מפני שבשתי סלעים לקח שתי אילים לחולין, וכבר ביאר התלמוד בכל זה. והבן אותו:
מה שאמר לא יביאנה בנו אחריו - אינו רוצה לומר שלא יקריבנה על אביו, לפי שזה פשוט שחטאת שמתו בעליה תמות וכבר בארנו זה, אבל רוצה לומר שלא יקריבנו בנו על חטאת עצמו:
כבר נתבאר בשני ממסכתא זו, שמכלל המביאין עולה ויורד, מטמא מקדש, ושוגג בשבועת ביטוי, והמשקר שבועת העדות והוא שמכונה בשמיעת הקול שנאמר "ושמעה קול אלה, והוא עד"(ויקרא ה, א). ואלו השלשה יביאו קרבנן בדלי דלות, רוצה לומר שחייב אם עשיר הוא כשבה או שעירה, ואם לא מצאה ידו יביא שתי תורים או שני בני יונה, ואם לא מצאה ידו יביא עשירית האיפה, הרי קרבנותם של אלו כשבה או שעירה או עוף או סולת.
וכל זמן שהפריש מעות לקחת בהם אחת מאלו הארבעה קרבנות והעני, יש לו להביא מאותן המעות קרבן שיהיה פחות ממנו מאלו הארבעה מינים ויהנה בנותר. וכן אם הפריש מעות לקרבן עני והעשיר, מוסיף עליו, וכבר בארנו באיזה צד. וראיות כל זה הוא מה שנאמר "מחטאתו אשר חטא"(ויקרא יט, כב), ללמדנו שמביא ממקצת הדבר שהפריש לחטאתו מה שמתכפר בו על חטאתו.
ואמר רחמנא "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'"(ויקרא כז, יא), אמרו "אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו". וזה מבואר מן התורה לפי שבהמה טמאה כבר ביאר אותה ואמר "ואם בבהמה הטמאה, ופדה בערכך"(ויקרא כז, כז), אחר כך אמר בפסולי המוקדשין "והעמיד הבהמה לפני הכהן"(ויקרא כז, כז) ולא אמר "והעמיד אותה", ולפיכך אמרו בסיפרא "הבהמה נפדית, ואין העופות והלבונה והעצים וכלי שרת נפדים":
כבר נתבאר בסוף פרק שני ממציעא, שאם היה אביו תלמיד חכם, אביו קודם לרבו ואפילו היה רבו מובהק, רוצה לומר שרוב חכמתו ממנו, והוא כוונתו במה שאמר כאן אם זכה הבן לפני הרב רוצה לומר שקיבל ממנו רוב חכמתו.
ומה שאמר בכל מקום - רוצה לומר להשיב אבידה, ולפדות, ולהחיות, ולפרוק מעליו, כמו שנזכר במציעא, והדומים לו מכל הדברים שיש בהם לבסוף נזק או תועלת, רבו קודם.
והעניין כולו מבואר:
- סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת כריתות
משנה כריתות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב