רמב"ם על הוריות א
הוריות פרק א[עריכה]
- ראו גם:
משנה א[עריכה]
עניין ההוראה שעליה יתחייבו בית דין, שיאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר פלוני.
ואמרו ועשה שוגג על פיהם - לפי שאם היה שוגג שלא על פיהם חייב קרבן. כגון שהורו שחלב הקרב מותר, אם נתכוין לאכול חלב הקרב ואכלו על פיהם אינו חייב קרבן, אבל אם נתכוין לאכול שומן ואכל חלב הקרב חייב קרבן, לפי שלא אכלו בשביל שהתירוהו בית דין.
אבל כשאכל על פיהם אינו חייב כלום, ואפילו היו מעשיו עם מעשיהם ביחד או לפני מעשיהם, וכן אם עשה ולא עשו הם כלום היה פטור, לעניין שהקדמנו ממאמריהם "מעשה תלוי בקהל והוראה בבית דין".
ומשנה זו רבי יהודה היא, דסבר שיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור. אבל רבנן סברי יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב, עד שיהיו רוב יושבי ארץ ישראל עושים על פיהם, ואותה שעה יהיו העושים פטורין ובית דין חייבין בקרבן כמו שביארנו. ויושבי ארץ ישראל אלו הם כמו שכתוב "וכל ישראל עמו מלבא חמת עד נחל מצרים"(מלכים א ח, סה), רוצה לומר שאותם שהם במקום זה הם כל ישראל, ואין משגיחין לאשר הם חוץ לארץ.
וזה שידע שטעו ועשה על פיהם, שאמר בכאן שהוא חייב כלומר חייב בקרבן, יש להקשות עליו, וזה כי הואיל שידע שטעו ועשה מזיד הוא, והמזיד אינו חייב קרבן. ופירוק קושיא זו כמו שביארו, שהוא שגג במה שאמר יתברך "על פי התורה אשר יורוך"(דברים יז, יא), וחשב שראוי לעשות על פיהם ואפילו טעו וידע בטעותן, ולפיכך עשה על פיהם ואף על פי שהיה יודע שטעו, ולפיכך חייב קרבן יחיד, ולא יצטרף לאשר עשו בשגגה ואפילו על פיהם.
ואמרו התולה בעצמו - ואפילו לא היה ברור אצלו שטעו, אלא שאין דרכו שיעשה על הוראתם אלא הטוב בעיניו, וגם כן לא נתברר אצלו ביטולו, ונשאר הדבר אצלו כאילו לא הורו, אם עשה חייב:
משנה ב[עריכה]
רבי שמעון פוטר, לזה שעשה, מן הקרבן, לפי שהיה הוראה שפשטה ברוב הציבור, וזה שעשה בכלל רוב ציבור מה שעשה.
ורבי אלעזר אומר, ספק - לפי שהיה לו לשאול. וכאילו הוא אצלו ספק כמו שאכל ואינו יודע אם חלב אם שומן אכל, שאינו חייב אלא אשם תלוי, כמו שיתבאר עיקר זה בראשון מכריתות, ולפיכך מי שעשה אחר שנודע לו מביא אשם תלוי. ונתבאר בתלמוד שרבי אלעזר מכריע.
אחר כן אמר, שספק לדעת רבי אלעזר הוא מי שישב בביתו ולפיכך הוא חייב באשם תלוי, אבל ההולך בדרך אינו חייב כלום לדברי הכל.
ומחלוקת רבי עקיבא ובן עזאי הוא במי שטרח לצאת בדרך, ואינו הולך עכשיו אבל הוא יוצא לדרך, ועשה. רבי עקיבא סבר, להתעסקו בצרכי הדרך אינו יכול לשאול, וכאילו הוא במדינת הים. ובן עזאי אומר, הואיל והוא בעיר מאי שנא מן היושב בביתו.
והלכה כרבי אלעזר, וכרבי עקיבא:
משנה ג[עריכה]
אין בית דין חייב קרבן ויהיו העושים על פיהם פטורין, עד שהיה הדבר שטעו בו דבר שאין הצדוקין מודים בו. אבל אם הוא מבואר כל כך שמודים בו הצדוקין, בית דין פטורין, לפי שלא נקרא טעות אבל הוא שכחה, והוא עניין אמרם "זיל קרי בי רב הוא, אמרינן ליה", ויהיה כל מי שעשה כפי שכחתם חייב קרבן יחיד כמו שהקדמנו.
ושומרת יום כנגד יום - כבר בארנוה בראש מגילה, ועוד יתבאר דיניהם בנדה ובזבים. והמשיל טעותם בה, שיאמרו לא תהיה שומרת יום כנגד יום אלא אם ראתה דם ביום אבל בלילה לא, לפי שהזבה לא תהיה זבה עד שתראה הדם שלושה ימים, ויטעו הם ויאמרו ביום ממש שהוא מבקר ועד ערב של כל יום, לפי שנאמר "ימי זובה"(ויקרא טו, כה). וכשיטעו בזה השיעור ובעלו רוב הקהל נשותיהם שהן רואות דם בלילה, באותה שעה יהיו חייבין פר העלם.
וכן בשבת, שיאמרו המוציא בלבד חייב, לפי שנאמר "אל יצא איש ממקומו"(שמות טז, כט), אבל כשהושיט או זרק לא.
וכן גם כן בעבודה זרה, שיאמרו המשתחוה הוא שהוא חייב שנאמר "לא תשתחוה לאל אחר"(שמות לד, יד). ועניין ההשתחויה שיפשוט ידיו ורגליו על הארץ, אבל אם השתחוה לעבודה זרה בלא פישוט ידים ורגלים אינה השתחויה.
הנה כשיהיה הטעות בכמו אלה הדברים אז הם מביאין קרבן, והעושים על פיהם פטורים, אבל כששכחו מקרא ממה שכתוב בתורה או דבר שיש לו סמך גדול במקרא הם פטורים, והעושים על פיהם חייבים, וזהו אמרם "עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו":
משנה ד[עריכה]
מופלא של בית דין - הוא ראש ישיבה. ואפילו היה מניינם שלם, רוצה לומר שבעים ואחד.
ואמר בשגגת בית דין "והיה אם מעיני העדה"(במדבר טו, כד) וגו', ואמר בבית דין "ושפטו העדה"(במדבר לה, כד).
וכבר בארנו בסנהדרין שאלה הנזכרים כולם אינם ראויים להוראה בסנהדרין, לפי שנאמר במשה "והתיצבו שם עמך"(במדבר יא, טז), ולמדנו בפירוש פסוק זה "עמך, בדומין לך" כלומר מיוחסין.
וזקן שלא ראה בנים - אינו כשר לדיני נפשות, לפי שהוא אכזרי ולא ירחם על בני אדם, לפי שאינו יודע אהבת הבנים.
ואנו צריכים להסכמת כולם על ההוראה, שנאמר "ואם כל עדת ישראל ישגו"(ויקרא ד, יג):
משנה ה[עריכה]
[אמרו כל הקהל - וכן רובו, כלומר רוב יושבי ארץ ישראל לפי שהם נקראים קהל כפי שביארנו.
- והחלק הראשון, שיטעו בית דין במקצת מצווה מן המצוות שהזכרנו ויתירו האסור בשגגה, ויעשה רוב הקהל בהוראתם והוא אמרו ועשו כל הקהל שוגגין, רוצה לומר שוגגין על פיהם כמו שקדם, הרי בית דין לבדם חייבים בקרבן וכל העם פטורים, לפי שהם תלו בבית דין.
- והחלק השני, הוא שידעו בית דין שאותו הדבר אסור והתירוהו בזדון, אך על פי שזה רחוק אלא שדיבר במה שמביאה החלוקה, ועשו כל הקהל שוגגין על פיהם, הרי כל אחד מאותם שעשו חייב קרבן יחיד, ובית דין פטורים מן הקרבן לפי שהם מזידין.
- והחלק השלישי, שיורו בית דין בשגגה, והורו לעשות ועשו כל הקהל על פיהם, והקהל יודעים שבית דין טעו ושהם שוגים ושאין חובה לשמוע להם בכך, אלא שעשו בזדון, הרי הכל פטורים מן הקרבן. בית דין פטורים מן הקרבן לפי שלא שגגו על פיהם ולא תלו בהם, והקהל פטורים מן הקרבן לפי שאין המזיד חייב קרבן.
- [ולא הזכיר החלק הרביעי, והוא שהורו מזידין ועשו מזידין, לפי שזה פשוט מאד.]
משנה ו [נוסח הרמבם][עריכה]
כבר בארתי בהקדמת מסכת זו, שעל שגגת עבודה זרה קהל מביא פר לעולה ושעיר לחטאת, ויחיד מביא שעירה. ובשגגת שאר האחד ושלושים מצווה, בית דין מביאים פר ויחיד כשבה או שעירה.
וזה שנאמר "והקריבו הקהל"(ויקרא ד, יד), נחלקו בו רבי יהודה ורבי מאיר. רבי יהודה סבר כל קהל וקהל. ורבי מאיר סבר הקהל שהורה בלבד והוא בית דין הגדול, לפי שאמר קהל ישראל כולו.
ורבי שמעון אומר, כל קהל וקהל, בית דין הגדול גם כן מצטרף למניין השבטים שחטאו, לפי שכל שבט יקרא קהל, כמו שנאמר "ויעמוד יהושפט בקהל יהודה"(דברי הימים ב כ, ה). ושבעה שבטים הם רוב המניין של שבטים, כמו שבארנו בהקדמה.
ואמרו או רובן - רוצה לומר רוב מנין אנשי ישראל, ואף על פי שזה הרוב ממיעוט מניין השבטים לא מרובן.
וכבר ידעת דעת רבי יהודה, שאומר כל קהל וקהל ולא יחייב לבית דין הגדול כלום, לפי שיש קרבנות הרבה יביאו אותן שלא חטאו על ידי חוטאים. וכמו כן לדעת רבי יהודה, שבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול, שאר שבטים מביאין על ידו כשהיה רוב קהל, ולפיכך אומר בכאן ושאר שבטים פטורין, לפי שהיה אותו השבט עושה בהוראת עצמו.
ורבי שמעון אומר, כמו שכשעשו כל הקהל יקריבו בית דין הגדול על ידיהם, כמו כן כשעשו רוב הקהל יקריבו בית דין עמהן על כל פנים הקרבן הראוי לבית דין, לפי שהם אותם שהורו, ואין דעתו שיביא מי שלא חטא בשום פנים.
ויראה, שאף על פי שלא בא בזה מקרא, שכשיהיה השבט ההוא רוב הקהל שעשו בהוראת בית דין הגדול, שבית דין הגדול לבדם מביאין פר בלבד, ובעבודה זרה פר ושעיר.
והלכה כרבי יהודה במה שאמר כל קהל וקהל מביא. ואותן הקרבנות נקראין פר העלם ושעירי עבודה זרה.
והלכה כחכמים.
ואמנם הדמים שלוקחים בהם אלה הפרים והשעירים, אמרו פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה, מתחילה גובין להן ואינן באין מתרומת הלשכה. ואלה הפרים והשעירים כולם הם נשרפים, כמו שנבאר בחמישי מזבחים:
משנה הוריות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב