רבינו שמשון על כלים ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על כלים · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

כלי עץ. כתיב בפ' מטות וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו ומרבינן בסוף פרק קמא דחולין (דף כה:)כלי עצם מוכל מעשה עזים לרבות דבר הבא מן העזים ומן הקרנים ומן הטלפים ואיתקוש לכלי עור ולכלי עץ וכולהו איתקוש לשק בפרשת ויהי ביום השמיני הילכך פשוטין טהורין דבעינן דומיא דשק דמטלטלי מלא וריקן וכלי זכוכית דרבנן גזרו עליהן טומאה שמונים שנה עד שלא חרב הבית כדמפרשינן בפ"ק דשבת (דף טו:) הואיל ותחלת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס. והא דמטמא מגבן הואיל ונראה תוכו כברו ואיכא דמפרש התם טעמא דכיון דנשברו יש להם תקנה שוינהו רבנן ככלי מתכות. והא דפשוטיהן טהורין עבדו בהן רבנן הכירא כי היכי דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים. והא [דלא] שוינהו ככלי מתכות לטומאה ישנה משום דטומאה ישנה דרבנן בכלים דאורייתא גזור בכלים דרבנן לא גזור דבשאר טומאות דרבנן בעי במס' ע"ז פרק רבי ישמעאל (דף נב.) אי גזור טומאה ישנה אי לא ולהבא אין למפרע לא דלא גזור טומאה ישנה אלא בכלי מתכות דטעמא דטומאה ישנה מפרש בפרק קמא דשבת (דף טז:) משום גדר מי חטאת וטעם זה לא שייך בשאר כלים דכלי מתכות הדבר קשה להמתין להן הזאה ג' וז' משום דחרב הרי הוא כחלל ועוד משום דשאר כלים מתקלקלי בשבירה ויתכן נמי טעם זה למאן דמפרש התם דשמא לא יקבנו בכדי טהרתו ושמא יאמרו טבילה בת יומא עולה דשאר כלים אין דרך

כלי נתר. מפרש בפ' אין מעמידין (דף לג:) כלים מחפורה של צריף כלים העשויין מאדמה שחופרין ממנה צריף שקורין בלע"ז אלום:

מתטמאין ומטמאין באויר. נתלית טומאה באוירו נטמאו מן האויר חזר ותלה אוכלין באוירו מטמאין את האוכלין ואע"פ שלא נגעו כדדרשינן בסוף פ"ק דחולין (דף כה.) דכתיב וכל אשר בתוכו ואפילו מלא חרדל שאין נוגע בדפנות אלא הסמוך לדפנות:

ומטמאין מאחוריהן. אם נכנסה טומאה לתוך אחוריהן מבחוץ במקום חקק בית מושבם כדרך שעושין לכוסות של כסף והא דתניא בתוספתא דכלים זה הכלל כל המשמש כסוי בכלי חרס טהור הני מילי כגון כסוי הכלים אבל הני כלים שחקק בית מושבן מבחוץ פעמים כופין אותן על פיהן ומשתמשין בבית קיבול שלאחריו. ומיהו לא חשיב תוך גמור ליטמא מדאורייתא מאויר אחוריו מדלא ערבינהו דליתני מטמאין ומיטמאין מאויריהן ומאחוריהן ש"מ דאין מיטמא מאויר אחוריו. והא דתניא בת"כ מרובה מידת לטמא מליטמא שמטמא מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו ההיא אחוריו היינו מגביהן גב הכלי ולא חקק בית מושב ובפ"ק דשבת הארכתי:

ואין מיטמאין מגביהן. דכתיב אל תוכו כדדרשינן בסוף פ' קמא דחולין (דף כה.) ודוקא עיולי טומאה לא מעייל מגבו אבל אפוקי טומאה מפיק כדקתני דמרובה מדת לטמא מליטמא. ואמרינן בפרק על אלו מומין (דף לח.) דכלי חרס שנטמא גבו לא נטמא תוכו נטמא תוכו טמא:

ושבירתן היא טהרתן. כל הכלים נמי שבירתן מטהרתן אלא אשמועינן דאין להן טהרה אלא בשבירה ולא בטבילה: תני"א בתוספת"א (רפ"ב) כלי נתר ב"ש אומרים מיטמאין מתוכן ומאוירן ככלי חרס ומאחוריהן ככלי שטף ובית הלל אומרים כלי נתר ככלי חרס לכל דבר ר"ש בן אלעזר אומר בלשון אחרת ב"ש אומרים מיטמאין כחצי כלי ומטמאין ככלי שלם. ובית הלל אומרים כלי נתר ככלי חרס לכל דבר. פירוש לענין קבלת טומאה כחצי כלי דדינן ככלי חרס לאוירן וככלי שטף לאחוריהן אבל לטמא אחרים דינן לגמרי ככלי חרס דכלי חרס מטמאין אחרים מאוירן ומאחוריהן:

משנה ב[עריכה]

הדקין שבכלי חרס. כלי חרס הדקין בין שהן עצמן אין מחזיקין אלא כדי סיכת קטן בין שנשברו ונשארו קרקרותיהן שולים שלהם (צ"ל או) אלו דופנותיהן נשארו ויכולין לבדם לישב בלא סמיכה עדיין כלי הם ושיעורן אם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן טמאין עד לוג שיעור זה ניתן לשברי כלי שלא היה תחלתו אלא לוג דאם היה תחלתו יותר מלוג בעינן שיעור גדול לשברים יותר מכדי סיכת קטן כדקתני מלוג ועד סאה ברביעית זה שיעור שברים וליתר מסאה שיעור כחצי לוג וכן כולם. והא דמשמע כאן דכלי חרס תחלתו בכדי סיכת קטן. ובמסכת מקוואות (פ"ד מ"ג) תנן החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא בשל חרס רביעית. לקבל צרורות שאני. והתם נמי פליג ר' יהודה ואמר אף בשל חרס כל שהוא ונראה דכל הני בפחות משיעורן אפילו ע"י יחוד לא מקבלי טומאה. וכשיעורן אפי' בלא יחוד טמאין דאי צריכין יחוד משעה שנשבר הכלי טהרו. ותני"א בתוספ' בס"פ שני חרס שפירש מן החבית ומן הקדירה אם מקבל כשיעור טמא ואם לאו טהור. פי' כשיעור ששנינו כאן ניקב ועשאו בזפת טהור שכלי חרס שטהר שעה א' אין לו טומאה לעולם. והא דאמרינן בספ"ק דשבת (טו:) דגזור טומאה אכלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתו מן החול ככלי חרס דמו. ופריך אלא מעתה לא יהא [לו] טהרה במקוה ומשני כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ור"מ היא דהולך הכל אמר המעמיד ולא אמרי' כיון דרקבו טהרו ותו לא מקבל טומאה התם לר"מ דלית ליה הך סברא דפליג בתוספ' בפ' מחט וטבעת. אבל קשה בסוף פרק המצניע (דף צה:) דאמר ניקב במוציא זית טהור מלקבל זיתים ועדיין כלי הוא לקבל רמונים דמשמע אם יחדו לרמונים וכן פירש שם בקונטרס ולא אמרינן כיון שטהר שוב לא יקבל. ועוד קשה מהא דתנן לקמן סוף פרק שמיני חתכו חליות לרחבו פחות מד' טפחים טהור מרחו בטיט משיסיקנו לאפות בו סופגנין ואי אפשר לומר משום דהמרוח הוא תנור חדש דהא בתוספתא משמע אפילו נתן טיט על גבי הסדק טמא. ויש לחלק בין כלי שלם אלא שניקבה לשבר כלי אלא שעשאו בזפת מפני שבטל [שם] כלי מעליו. ובתוספתא [שם] קתני בהדיא גבי חרס שפירש מן החבית ויש בו כשיעור וניקב ועשאו בזפת טהור לפי שכלי חרס שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם ש"מ הכל אחד. ותדע דבשום דוכתא לא משתמיט דליתני כלי חרס שטהר שעה אחת אלא גבי שבר כלי בתוספתא בפ' כלי נתר ובפ' המביא שברי כלי חרס ובפרק מחט וטבעת:

רבי עקיבא אומר [כו']. רבי עקיבא לא פליג אלא אשמועינן דסתם קדרות דקות רגילין לעשותן מלוג ולמטה עד כדי סיכת קטן הילכך שיעור השברים כדי סיכת קטן וסתם קדרות הבאות מלוד רגילין לעשותן מסאה ולמטה עד לוג ולא לוג בכלל. ושיעור שבריהם ברביעית. וסתם חביות הבאות מבית לחם רגילין לעשותן מסאתים ולמטה עד סאה ולא סאה בכלל ושיעור שבריהן בחצי לוג. וסתם חצבין גדולים מחמש סאין ולמטה או משלש ולמטה עד סאתים ולא סאתים בכלל ושיעור שבריהן בלוג:

מה שהזכיר חמש ושלש ולא זכרן מסאתים ועד חמש סאין בלוג משום דרוב היתירים בני ג' וחמש הוו:

ורבי יוחנן בן זכאי פליג ואמר דחצבין גדולין שיעור השברים כשני לוגין:

ופכין הבאים מן הגליל וחביונות דהיינו חביות דקות. ופכין גלילים וחביונות. הם דקין שבכלי חרס מלוג ולמטה שיעור שבריהן בכל שהן כגון קרקרותיהן והן השולין אבל דפנות שלהן טהורות קרקרותיהן כמו קרקעותיהן שולים שהם כלפי קרקע:

סיכת קטן. כדתנן בפ' המוציא יין (דף עו:) שמן כדי לסוך אבר קטן. ומפרש בגמ' אבר קטן של בן יומו. ומסתברא שהוא אחד מתשעים וששה בלוג כשאר השיעורים שכולם אחת מתשעים וששה חוץ מן האחרון שהוא אחת ממאה ועשרים: תני"א בתוספת"א (פ"ב) ר"ע אומר מלחמיות ועד חצבין גדולים בלוג מכאן ואילך בלוג נשתקעו הדברים ולא נאמרו עכשיו. ורבי נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים חצבין גדולים שיעורין בשר לוגין. הפכין הגלילים והאביונות שביהודה יש להן תוך ואין להן דפנות. פי' נשתקעו הדברים שבימי ר"ע לא נחלק אדם עליו אע"ג דרבן יוחנן בן זכאי פליג במתני' נשתכחו דבריו ולא נאמרו. א"נ משום דלא סברי כוותיה עד שבאו רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ונחלקו על ר"ע דסברי לה כרבן יוחנן בן זכאי בחצבים גדולים. ומיהו בדקין שבכלי חרס לא פירשו כלום אם סברי סיכת קטן כר' ישמעאל וכר"ע או בכל שהו כרבן יוחנן בן זכאי. אביונות כמו חביונות. יש להן תוך היינו קרקרות:

משנה ג[עריכה]

פשוטי כלי חרס טהורין דכתיב (ויקרא יא) אל תוכו. ותניא בת"כ אל תוכו את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור פרט למטה ולכסא ולספסל ולשולחן ולספינה ולמטה של חרש. ספינה ודאי יש לה בית קיבול ולא מההוא קרא נפקא אלא כדתנן בפ' א"ר עקיבא (דף פג:) מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים מה ים טהור אף אניה טהורה. ותניא בגמרא חנניה אומר נלמדנה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דאינה מיטלטלת מלאה ואמרינן מאי בינייהו ספינה של חרס דלחנניה טמאה דחרס לא אתקש לשק ולר"ע טהורה כים. והשתא מתני' דהכא וברייתא דתורת כהנים כר"ע:

טבלא (צ"ל נסר ונ"א טס) כס גדול:

לביזבז. מסגרת סביב:

מחתה. שחותין בה את האש:

פרוצה. פשוטה כולה בלא דפנות:

אבוב. הוא כלי חרס שעושין בו קליות מייבשים בו את התבואה בעודה לחה ומנוקב היה כדתנן בפ' רבי ישמעאל (דף סו.) כדי שתהא האור שולטת בכולו ופשוט היה בלא בית קיבול:

קלאים. כמו (ירמיה כט) אשר קלם מלך בבל באש:

סילונות. מרזבות:

ואע"פ כפופין משני צדדין ובשלא (צ"ל חקוק בו) בו בית קיבול צרורות. כדתנן במקואות פרק ד' (מ"ג):

כבכב. כלי שמכסין בו את הסל של פת. ויש ששונים כף כף מלשון כפה עליו את הכלי (פסחים דף ו.) ואפילו יש לו בית קיבול טהור כדתניא בתוספתא (שם) כל המשמש כפוי ככלי חרס טהור:

והטפי. על כרחין טפי זה יש לו בית קיבול כדתנן לקמן פרק שלישי הפך והטפי שיעורן בשמן דאם ניקב במוציא שמן טהור. ותנן נמי בפ"ק דמס' פרה המקדש בשוקת והטפי בתוכה אע"פ שפיו צר כל שהן המים שבתוכן מקודשין והאי דטהור שהתקינו לענבים כשעשה בו שינוי מעשה לכסות בו סל של ענבים:

חבית של שייטין. כאשר יפרש השוחה לשחות (ישעיה כה) מתרגמינן כמה דמפרש שיאטא למישט.(צ"ל ועושין) ופרשין כמין חבית חלולה מבפנים וסתומה שאין לו פתח כדי ללמד בה לשוט על פני המים:

חבית דפונה בשולי המחץ. מחץ זה דומה לגת ושולי המחץ הוא תחתונה של מחץ והחבית טמונה בארץ עשויה דופן לשוליו ורגילים לעשות כעין חבית לצורך זה ולא לקבל בתוך החבית שום דבר:

המטה והכסא. אע"פ דפשוטי כלי עץ טמאים מדרס כשמיוחדין למדרס כדאמרינן בפרק על אלו מומין (דף לח.) מדרס כלי חרס טהור כדדרשינן מקראי בפרק אמר ר' עקיבא (דף פד:):

כל שאין לו תוך. בפרק על אלו מומין (דף לח.) מפרש דה"ק כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים לחלוקה נטמא תוכן נטמא גבן נטמא גבן לא נטמא תוכן ובהנך דחזו למדרסות דבכלי שטף טמא ובכלי חרס טהור:

משנה ד[עריכה]

פנס. בפרק הישן (דף כט.) אמרינן נטל פנס מלפניהם והושיבן בחשך. פי' בערוך שנותנין בו נר מפני הרוח שלא יכבה. וצריך ליישב דמשמע אין בו בית קבול שמן אע"ג דיש לו בית קיבול נר טהור דתניא לקמן בתוספתא פרק בתרא פנס של זכוכית שיש בו בית קיבול שמן טמא בית קיבול נר טהור ותימה הוא מאי שנא זה מזה. ושמא בית קיבול נר אין לו תוך אלא הנר יושב עליו ויש בו מחיצה כנגד השלהבת והופכה לצד הרוח שלא יכבה:

מגופת יוצרים. להכי נקט יוצרים דאין זו כמגופת חבית דבכל דוכתא שמניחים על פי חבית ומדבקים בטיט דההיא אפילו יש לה בית קיבול. לכפות על פי חבית עשויה וטהורה אלא כלי אחר שיש ליוצרים הנקרא מגופה יש שפתחן צר ויש שפתחן רחב וקאמר שהוא פותח בה שעדיין עתיד להרחיב פתחה טהורה שלא נגמרה מלאכתה והויא כגולמי כלי חרס ושהוא גומר בה ומניחה כך בפתח צר טהורה וכרבי מאיר אתיא דאמר בפ' המביא (דף לב.) כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה משעה שנגמר מלאכתן ולא כרבנן דאמרי (לקמן פ"ד מ"ד) משיצרפן בכבשן. ולא מסתבר לפרושי כעין אילפסין (עדיות פ"ב) עירניות דהתם דפליגי ר' אלעזר בר צדוק ורבנן:

משפך. אונטונויי"ר בלע"ז:

ושל רוכלים. שהוא קטן להכניס לפכין קטנים את השמן ומחזיק לוג או שני לוגין והרוכל מניח אצבעו מתחתיו כנגד הנקב ומודד בו שמן ומסיר אצבעו והשמן יורד לכלי של לוקח ועשוי לקבלה הוא ומקבל טומאה ור"ע אפילו כשאינו של מדה מטמא כדמפרש טעמיה שמטהו על צדו לקבל בו מעט להריח ללוקח:

משנה ה[עריכה]

כסוי כדי יין. בתוספתא תניא זה הכלל כל המשמש כסוי בכלי חרס טהור ומסתבר טעמא משום דתוכו כתיב (ויקרא יא) והאי לא חשיב תוך דידיה וגם כלי (צ"ל עץ) חרס נמי כסוי הכלים טהורים כדתניא בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני יכול שאני מרבה את העץ ואת עבות תלמוד לומר אשר יעשה מלאכה ולא העושה מלאכה באחרים יכול שאני מרבה אף חפויי כלים תלמוד לומר בהם פרט לחפויי כלים:

ניירות. על שם מקומן והוא הדין לשאר חביות והני איצטריכא ליה משום דיש לכסוי שלהם בית קיבול. ואית דגרסי וכסויי חביות והניירות ותרי מילי נינהו. ונייר הוא קלף שמכסין בו את הצלוחית כדאמרינן (ב"ק דף מט:) וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך:

הלפס. כמו האילפס מחבת גדול שמבשלים בו בשר וירק ועושין לה כסוי של חרס וכשהוא נקוב אינו ראוי לכלום ואפילו אם אינו נקוב אם יש לו חדוד אינו יכול לישב מפני החידוד. אבל בשאינו נקוב טמא שראוי להופכו ולהושיבו והאשה נותנת בו ירק לסננו להמצות מהן המים:

רונקי. אית דגרסי רומקי ופירש בערוך הירקות כשמאסף אותן לצד אחד ולהמצות מהם מים נקרא רומקי. ויש אומרים כששולקין את הירקות ומוציאין אותן מן הקדרה ונותנין אותן לציר שמן רונקי:

משנה ו[עריכה]

גסטרא. היינו גיסטרא שבכל התלמוד והוא כלי שמניחין תחת החבית כשהיא מטפטפת לקבל המשקה היוצא. ולשון גיסטרא הוא דבר הנחלק לשנים כההיא דפ"ק דחולין (דף כא.) עשאה גיסטרא נבילה. ולהכי נקט שנמצאת בכבשן (עיין בהרע"ב) ) או אח"כ נשבר דאם נשבר ואח"כ נצרף בכבשן תו לא מיטמא משום גיסטרא כיון שלא נגמר מלאכתה ולא היה עליה תורת כלי מעולם. ויש לברר הדבר כדתניא בתוספתא גיסטרא שנמצאת בכבשן כיצד משערין אותה אם היו שבריהן שוין ותוכה מאדים בידוע שנגמרה מלאכתה ונסדקה:

טיטרוס. פי' בערוך כלי של מתכת מנוקב מלמטה נקבים הרבה כמלא נקב מחט ומלמעלה נקב אחד כמלא כוש ואם הוא מלא מים ומשים אצבעו על הנקב מלמעלה שלא ישלוט בו הרוח עומד ואין יוצא ממנו טפה וכשמסיר אצבעו יוצאין המים כמוציא פרוטות טיפות וצ"ל שעושין כיוצא בו של חרס דמתני' בכלי חרס עסקינן. ובענין זה מפרשין מטיפין מאדק לחולה בשבת בשילהי עירובין (דף קד.). והשתא רבי אליעזר בר' צדוק מטהר לפי שנקוב בכונס משקה ור' יוסי מטמא שכך הוא דרך תשמישו וחשיב בית קיבול הואיל והמים עומדים על ידי הנחת האצבע. ומיהו לשון המשנה לא ידעתי לישב דקתני טעמא מפני שהוא כמוציא פרוטות:

משנה ז[עריכה]

הטמאים שבכלי חרס. מכלל טהורין דרישא שמעינן לה. ואורחיה דתנא בהכי כדאשכחן בחולין (דף מג. ודף מד.) (צ"ל דף מב. ודף נד. והנה תוספות נד. בד"ה ואלו כשרות בבהמה כתבו בזה"ל כולהו צריכי כדפרשינן בריש פירקין עכ"ל מיהו בשבת נג. ד"ה אילימא וכו' כתבו ולא בעי למפרך דמרישא שמעינן לה וכו' דדרך משניות כן במס' ע"ז דף לה: אלו דברים אסורים באכילה וכו' ובסיפא קתני ואלו מותרים וכו' ובפ' אלו טרפות קתני אלו כשרות אע"ג דאיכא מינייהו דשמעינן מרישא עכ"ל וסתירת דברי תוספות האלו צע"ק:) אלו טרפות ואלו כשרות ובדוכתי טובא בפרק אין מעמידין (דף לה:) ובפ' אלו מציאות (דף כא.) ובפ' במה בהמה (דף נא:) ובפ' במה אשה (דף נז.):

ואם יש לה לביזבז עודף. תניא בתוספתא בפ' אין כלי חרס הסל והקופה והחמת שהיו נתונין בתנור ופיהן למעלה מן התנור השרץ בתוכן תנור טהור שרץ בתנור אוכלין שבתוכן טהורין. ויש לפרש כן טעם משנה זו דהנך קערות אם פיהן למעלה מן הלבזבז אם נמצא שרץ באחת מהן אוכלין ומשקין שבאחרות טהורין משום דכתיב תוכו ולא תוך תוכו אבל אם הלבזבז עודף שפיהו למטה מהימנו נמצא שרץ באחד מהן אוכלין ומשקין שבאחרות טמאין דתוכן קרינא ביה כיון דפיהן למטה. ולענין אוכלין ומשקין היא מתניא אבל קערות עצמן לא נטמאו כדאמר (צ"ל בפ"כ דשבת דף קלא:) בפ"ק דחולין (דף כה) כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אוכלין מטמאין מאויר כלי חרס ואין אדם וכלים מטמאין מאויר כלי חרס דלא חזינן האי תנור כמאן דמלי. ועוד יש לפרש לענין קערות עצמן ומחוברות לטומאה דכשפיהן למטה מן הלבזבז נחשב הכל כלי אחד אבל פיהן למעלה כל חדא וחדא חשיבא כלי בפני עצמה:

וכן בית תבלין של חרס. אם עשוי מגורות מגורות וכן קלמרין המתויימות הוא כלי שמניחין בו דיו כי ההיא דפ' המוציא (דף פ.) אות אחת בקולמוס ואות אחת בקומרים. וקלמרין וקומרים הכל אחת ופעמים יש ב' תיומים כגון שני בית קיבול זה אצל זה ואם יש לבזבז סביבם העודף על פיהם נחשב ככלי אחד ואם נטמא זה נטמא זה:

בית תבלין של עץ. ועשוי מגורות ואין לו לבזבז עודף שנטמא אחת מהן במשקה דטומאת משקין לטמא כלי דרבנן גזירה משום משקה זב וזבה כדאמרינן בפ"ק דשבת (דף יד:) אבל בטומאת שרץ דאורייתא נטמא חבירו אע"פ שאין לו לבזבז עודף משא"כ בשל חרס כדקתני רישא והיינו טעמא משום דתוכו של זה נעשה גב לחבירו וכלי חרס אין מיטמא מגבו:

חולקים את עוביו. הוא כותל עב ורחב המפסיק בין שתי המגורות ולענין טומאת משקים דרבנן רמינן פלגא להאי גיסא ושל צד הטהור טהור והוא הדין אם נפלו משקים עליו נידון מחצה על מחצה:

משנה ח[עריכה]

הלפיד טמא. אית דגרסי לפיד ופירש בערוך אבוקה כדכתיב (שופטים ז) ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים:

הלפיד (עי' בערוך ערך לפד א'). יש מנהג בארץ ישמעאל שמוליכין הכלה מבית אביה לבית בעלה בלילה קודם כניסתה לחופה ומוליכין לפניה כעשר קונדסין ובראש הקונדס כעין קערה של נחושת ובתוכה חתוכי בגדים ושמן ועיטרן ומדליקין אותו ומאירין בפניה ונראה דהכא בשל חרס דבחרס עסקינן. ונראה דאותם קערות יש להן חדוד שנתחב בנקב בראש הקונדס שלא תמוט ותפול לארץ כעין שיש לנר קטן של חרס שלנו שקורין לוצ"ש בלעז שמניחין על גבי מנורה של עץ שקורין לומיירי"א בלעז. ולפי שאותו לפיד אינו יכול לעמוד בפני עצמו מפני שהחדוד מכריעו סלקא דעתך דטהור כדלקמן בפ"ד [קמ"ל] דטמא הואיל ומקום מושבו מיוחד ומתוקן לכך דאי לא תימא הכי אם כן מאי קמ"ל:

ובית שקעו של נר. כעין לומייר"ש שלנו היה להם של חרס שהנר שקורין לוצ"ש בלעז יושב ומשוקע בתוכו וחשיב תוך לטמא באויר אע"פ שאין כל הנר משוקע בו כי אם מעט ממנו:

מסרק של צרצור. על פיו של צרצור יש צורת רשת כדי שלא יכנס לשם שום דבר רע. ולכן שנינו בפרק ג' דמקוואות (מ"ג) המערה מן הצרצור ומטיל ממקומות הרבה והוא בקבוק דקרא ושותין בו מים ופיו מלא נקבים כעין רשת וסביב אותו פה שינים בולטים כעין מסרק ועושין אותו לנוי ובנתלה שרץ באויר אותן שינים פליגי רבי אליעזר וחכמים אי חשיב תוך כלי חרס או לא: ובתוספתא (פ"ב) תניא מסרק של צרצור ר"א אומר אין מטמא באויר וחכ"א מטמא באויר. ועל חנם נקט אויר דאם טהור באויר טהור במגע: