רבינו שמשון על כלים ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על כלים · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

ליטהר. דתו לא מקבל טומאה ואם היה טמא טהור כאילו נשבר כולו דתו לא חזי למילתיה ולא חשיב תוך דידיה אפילו היתה החבית מיוחד לאגוזים ולגרוגרות אם נקבה במוציא זית טהורה סתמא כרבי מאיר דלקמיה דאין מקיימין אותה לאוכלין אם לא חזר ויחדה כדאמרינן בפ' המצניע (דף צה:) ועדיין כלי הוא לקבל רמונים:

שיעורו במשקין. בכונס משקה כדאיתא בסוף פרק המצניע (שם) ונקב של [כונס] משקה גדול משל מוציא משקה. ובריש בא סימן (דף מט.) תניא כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו. ומתניא בתוספתא בפ' מחט וטבעת:

לכך ולכך. כגון קדירה שמבשלין בה בשר אע"פ שאין מניחין בה אוכל בלא משקה ולמשקה לא חזיא דהא ניקב בכונס משקה אפילו הכי אזלינן לחומרא ומשערינן בזיתים ליטהר: תניא בתוספתא (פ"ב) העשוי לכך ולכך כגון הכבכב והאילפס והקדירה מטילין אותו לחומרו להכניס ולהוציא טומאה לאחרים בכונס משקה אבל הוא עצמו אינו טהור אלא במוציא והשתא חומרא דמוציא זית כי מתניתין דהכא ליטהר. וחומרא דלהכניס ולהוציא טומאה לאחרים בכונס משקה היינו כדתנן לקמן פ' שמיני (מ"א) גבי כוורת פחותה ופקוקה בקש ומשולשלת לאויר התנור דקתני סיפא היתה שלימה וכן הקופה וכן החמת השרץ בתוכה טהור התנור השרץ בתנור אוכלים שבתוכה טהורין ניקבו העשוי לאוכלין שיעורן בזיתים העשוי למשקים שיעורן במשקים העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו בכונס משקה פי' כלי מציל משום דכתיב תוכו ולא תוך תוכו (נדה דף מג.) וכשביטל ממנו תורת כלי הוה ליה כאוכלים שגיבלן בטיט ואינו מציל כדאיתא בריש זבחים (דף ג.) ומשערינן בכונס משקה לחומרא ואינו מציל והיינו להכניס ולהוציא דקתני בתוספתא (שם) להכניס היינו דאם שרץ בתנור אוכלין שבתוכה טמאין ולהוציא היינו דאם שרץ בתוכה התנור טמא וכן לכי הא דתנן לקמן פ' ט' (מ"ב) גבי צמיד פתיל העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה. ובסוף פרק המצניע (דף צה:) דקדקנו אותה משנה דלא תיקשי הא דאמרינן התם ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו:

משנה ב[עריכה]

רגילין היו להניח גרוגרות בחביות כדאשכחן בפרק לא יחפור (דף יט:) חבית מלאה גרוגרות ובפ' חבית (דף קמו.):

ורבי מאיר אומר בזיתים. סתם מתני' דלעיל רבי מאיר היא והוי סתם ואחר כך מחלוקת:

האלפס והקדירה שיעורן בזיתים. להחמיר כדפרישית לעיל:

פך וטפי. סתמייהו לשמן ולעיל (פ"ב) תני טפי גבי טהורין שבכלי חרס היינו כשהתקינו לכסות סל של ענבים כדפרישי' לעיל בפ"ב:

בשמן. היינו כונס משקה של שמן ואין שיעורן שוה למים דשל שמן דק תדע דכלי המחזיק מים ויין אין מחזיק שמן:

צרצור. בפרק ב' פירשתי צורתו:

שלשתן. פך וטפי וצרצור:

בזרעונים. אי קסבר רבי שמעון דלזרעונים נמי עביד צריך לומר דלחומרא בזרעונים קאמר כמו לכך ולכך דלעיל:

סתם נר לשמן עביד וקסבר ר"ש דזימנין דמנחת ביה פרוטות ולהחמיר בפרוטה קאמר:

ניטל פיו. ניטל שם נר ממנו:

שהוסק פיו. כאילו ניטל חשיב משום דמפריך ומשמע הא לא הוסק פיו טמא. והא דקיימא לן (שבת דף נח.) דכלי אדמה אין להן טומאה אפילו מדברי סופרים הני מילי כשלא נצרף (נצרפו) בכבשן והא נר של אדמה בנצרף בכבשן איירי ומין אדמה הוא שאינו חשוב כאותה שעושין ממנו כלי חרס וכשהוסקה פיו בפתילה מפריך ונפיל: תניא בתוספתא [סוף פ"ב] הצרצורין והשקודין עד שלא הוסקו טהורין משהוסקו טמאין: הוסקו והנאין טמאין. פירוש כמו והן נאין שלא הוסקו יפה מלשון (שמות יב) אל תאכלו ממנו נא:

משנה ג[עריכה]

כשניקבה. במוציא זית וטהרה כשחזר ועשאה בזפת מקבלת טומאה מכאן ולהבא: חזרה ונשברה לשברים הרבה ואותו שבר שבו הזפת מחזיק רביעית טמא: ובחבית המחזקת מלוג ועד סאה כדתנן לעיל בפ"ב מלוג ועד סאה ברביעית אע"פ שאין סתימה מועלת לנקב הבא לאחר שבירה שאני הך סתימה דנעשית קודם שבטל שם כלי ממנה: וחבית שניקבה שם חבית עליה אע"פ שטהרה ועוד דעדיין כלי היא לקבל בה רמונים וראויה לגרוגרות ולאגוזים כמות שהיא אבל חרס הפורש מן החבית בטל שם כלי מעליו אע"פ שלא ניקב לפיכך אין מועלת סתימה לנקב שלו ובדין הוא דהוה ליה למיתני טמא לשון זכר דאחרס קאי ולא אחבית אלא משום דתחלת הדבר וסופו לשון נקבה דאחבית קאי תנא באמצע לשון נקבה. ויש מפרשים דבכל חבית מיירי אפילו בגדולה מסאה ולא יכולתי ליישבה: תניא בתוספ' (פ"ב) חרס שפירש מן החבית ומן הקדרה אם מקבל כשיעור טמא ואם לאו טהור. ניקב ועשאו בזפת טהור שהכלי חרס שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה עולמית. פירוש אם מקבל כשיעור היינו כל אחד כשיעור ששנינו לו במתני' דהדקים שבכלי חרס לעיל בפ"ב ומשמע דוקא אחרס שפירש מן החבית הוא דאמרינן כיון שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אבל חבית עצמה אפילו ניקבה בשוליה למטה מרביעית במוציא זית אם סתמה בזפת טמאה:

משנה ד[עריכה]

נתרועעה. כמין כותל רעוע ב"ק (דף נו.) שנסדקה וחרסיה עומדים במקומה:

וטפלה. שטח פניה בגללים שלא יפלו החרסים:

נשברה. שנפלו החרסים ודיבק בקולן של סופרים שמדבקים בה את ניירותיהם גם הוא דיבק בו את החרסין עד שנעשין חבית ואח"כ טופלן בגללין טהורה כדמפרש טעמא מפני שבטל שם כלי מעליה ודוקא טפלה בגללים אבל בטיט טמאה (צ"ל אם חזר) חזר וצרפה בכבשן מידי דהוה אתנור דתניא בתוספ' (פ"ג) המביא שברי כלי חרס ודבקן זה בזה ועשאן כתנור ועשה להן טפילה בין מבפנים בין מבחוץ והסיקן אע"פ שאין בכל אחד שיעורן כולן מצטרפין ומטמאין במגע ובאויר והא דמצטרפין בטיט טפי מבגללים משום דכל דבר שאין עושים ממנו תנורים אינו מחבר את הסדקין כגון בזפת וגפרית ושמרים בצק וגללים כדתניא בתוספתא בפ' תנור של לבנות ובפ"ה אביאנה: ומיהו למאי דמיירי הכא בלא חזר ונצרפה בכבשן הוה מצי למנקט טיט כמו גללים (צ"ל ולא דמי לתנור כו') לתנור של שברים (שטפלו) שנפלו מבפנים או מבחוץ כל תנור תשמישו על ידי הסק וגמר מלאכתו של תנור משיסיקנו לאפות בו סופגנים הילכך כשטפלן בטיט והסיקו נעשה כחרס אבל חבית גמר מלאכתה בצירוף כבשן וכשנתרועעה וטפלה אין מחזירין אותה לכבשן:

חרס המחזיק רביעית. בחרס מחבית המחזקת מלוג ועד סאה כדפרישית לעיל (מ"ג):

כולן מטמאין במגע. דכולן נעשים יד לאותו חרס ומטמאין משום יד אבל באויר לא אלא כנגדו דוקא דאין אויר לידי כלי חרס:

משנה ה[עריכה]

הטופל את הבריא טהור. יש מפרשים דכיון דטופלו שלא לצורך מתבטל אגב הגללים והוה ליה ככלי גללים דבטיל שם חרס ממנו. ולא יתכן כלל דאדרבה אפכא מסתברא דכלי רעוע שטפלתו מעמידתו ראוי להתבטל אגב הטפילה יותר מן הבריא שעומד בלא טפילה. ונראה לפרש דלענין הנוגע בטפילה אי הוי כנוגע בכלי או לא דאע"ג דאין כלי חרס מטמא מגבו נפקא מינה בכלי טמא אי מטמא אוכלין ומשקין הנוגעים בטפילה או לענין כלי שנטמאו אחוריו במשקין דכלי הבריא הנוגע בטפילה לאו כנוגע בכלי וטהור דאין הטפילה חשובה חיבור אבל רעוע שטפילתו מעמידתו וטפילתו צריכה לו הרי הוא חיבור והרי הוא כנוגע בכלי עצמו וטמא. וכשיטה זו מוכחת הכא שאחרי כן יבלית שטופלים בה ונוגע בטפילו של תנור ומיחם שטפלו כלהו מיירי בנוגע בטפילה:

רעוע. כמו רועע:

חידוק קרויה דלעת יבשה וחלולה מבפנים ודולין בה מים כדתנן בפרק כל הכלים (דף קכה.) האבן שבקרויה:

וחידוק. כמו הידוק וקורא אותה כן לפי שרגילין לסבבה בעיגול של עץ או של ברזל המהודק בה לחוזק שלא תשבר אם תגוף באבן או בעץ ופליגי ר' מאיר ור' שמעון וחכמים כמו בכלי חרס: תניא בתוספתא (פ"ג) כלי חרס שטפלו להיות מבשל בו הרי זה אינו חיבור והיקרין שטפלן להיות זופת בהן הרי אלו חיבור ומודים חכמי' לר"מ ולר"ש במיחם שטפלו עד מקום שהאור שולט בו שהוא חיבור (נ"א הטבילה) הטפילה אין חוצץ עליה. פירוש יקרין הם כלים שמבשלין בהן זפת לזפת הספינות וטפילתן לצורך היא אפילו בבריאים שצריכין הסק גדול וכן מיחם עד מקום שהאור שולט בו אפילו בבריא הויא טפילה חיבור ואין חוצץ בטבילה. סתם מיחם של מתכת ובר טבילה הוא כדמוכח בפרק כירה (דף מא:) אמתני' דהמיחם שפינהו דשייך ביה צירוף: הברוייה כמו הבריאה אינו חיבור דהיינו פלוגתייהו כדתנן במתני' וכן בחידוק קרוייה: הטבילה אין חוצץ היה ראוי לומר חוצץ כאן [דבטבילה] איירי דלא חשיבא הטפילה ככלי עצמו. וצריך לומר כ"כ אינו חוצץ דמתוך שהיא חלקה ביותר אין הטפילה נדבקת בה והמים באים בנתים אי נמי הוי כמיעוטא שאינו מקפיד:

משנה ו[עריכה]

יבלית. יש מפרשים מין טיט ובערוך (ערך יבל) פי' עשב ששמה יבלא כדאשכחנא בפ' כל הבשר (דף קה:) כרך ריפתא איבלא. ובפ' מי שאחזו (סח:) חילפי דימא ויבלא:

פטסים. מין כלי ששמו אילפס. ובערוך [ערך פדס] פי' ספר גאון פטסין כמו ביצה (דף טו:) הללו בעלי פטסין. ודוקא בכלים דאורחייהו אבל בכלים דלאו אורחייהו לא כדתני בתוספתא הקנקנים הגדולים שטפלן ביבלי ובאדמה הרי אלו (צ"ל אינו חיבור) הן חיבור הטפילן הרי אלו חוצצות עליו:

מגופה. כסוי פי החבית ואע"פ שמדבקין אותם בטיט לא חשיב ככלי אחד:

בטפילו של תנור טמא. כלי חרס אין מקבלין טומאה מגבן והכא בתנור טמא שנגעו אוכלין ומשקין בטפילה:

משנה ז[עריכה]

חומר. חיבור למיחם דלא מפריך אבל חרסית מפריך ונפיל:

חרסית יש מפ' חרסית לבינה ולא יתכן דבפרק כיסוי הדם (דף פח.) תנן בסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשן. ובערוך פירש מין סיד שחופרין מן הקרקע:

קומקומום. תשמישו בחמין כדמוכח בשילהי מסכת ע"ז (דף עה:) והזפת נמס מפני החמין:

בכלי הזפת. כלים הזפותים דלא חשיב חבור לכלי נחשת שתשמישן בחמין ואם עשויין ליין צוננין טמאין וסיפא פרושי קמפרש: תניא בתוספתא הזפת חיבור בכלי מתכות בדבר ראוי לה אבל בדבר שאין ראוי לה אינו חיבור הטבילו חוצצת עליו כיצד קיתון שנקב ועשאו בזפת הרי זה אינו חיבור הטבילו הרי זה חוצצת עליו אבל חבית שניקבה ועשאה בבעץ ובקסטרים בזפת ובגפרית ובסיד חיבור ושאר כל דברים אינם חיבור ברייתא זו כתובה בשיבוש ברוב תוספתות וכמו שכתבתיה כן היא. פי' ראוי לה צונן אין ראוי לה חמין. כיצד קיתון חסר בשלנו עד אבל חבית ולמאי קאי האי אבל. ועוד כתוב בשלנו בכולהו אינה חיבור דלא גרסינן חיבור בסיד ובגפסים (צ"ל וזה) מה אי אפשר דלעיל תנינן דזפת בנקב של חבית הוא סתימה:

משנה ח[עריכה]

יתר מצרכה. כנגד הנקב הוא צרכה שלא כנגד הנקב יתר מצרכה וכיון שלא במקום הנקב הוא לא חשיב חיבור כיון דלא צריכה לחבית וכן נטפה על החבית שאינה נקובה:

שפקקה בזפת. נקב העשוי למשפך להכניס ממנו היין לחבית:

רבי אלעזר מטמא. דחשיב ליה סתימה בשניהם אי נמי גזר בשל חרס אטו של עץ:

מטמא בשל עץ. בתוספתא מפרש טעמא מפני שהוא מינו לפי שהזפת יוצא מן העץ ורבי יוסי לא חשיב ליה סתימה בשניהם. ודבר תימה הוא מאי שנא מנקב של חבית וכי תימא משום דסופו להסיר סתימתו לכשירצה להכניס ממנו יין לחבית. אכתי לר"ע מאי שנא משפך של חרס מחבית של חרס ואין לפרש משום דנקב של משפך חשיב ליה סתימה דהא גבי חבית לא חלקנו בין גדול לקטן ונראה לפרש דהיינו טעמא משום דנקב של משפך שעשאו היוצר מתחלתו חלק הוא ונקלף הזפת ממנו ואין מתקיים. אבל חבית שניקבה לאחר שהוסקה בכבשן אי אפשר לנקב להיות חלק ושוה ואין הזפת נקלף ממנו: