רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/סנהדרין/פרק ז

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

ארבע מיתות נמסרו לב"ד וכו': תניא היה ר' ירמיהו אומר מה תלמוד לומר את אביה היא מחללת. שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול כבוד נוהגין בו בזיון: אומר ארור שזה ילד ארור שזה גידל ארור שזה יצא מחלציו. אמר רב אשי כמאן קרינא רשיעא בר רשיעא אפי' לרשיעא בן צדיקא. כמאן כי האי תנא:

סימן ב[עריכה]

אמר רבי יהושע בן קרחה כל היום דנין את העדים בכנוי וכו': אמר ר' חייא השומע אזכרה מן הנכרי בזמן הזה אין חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא הבגד כולו קרעים והיינו בכנוי דנכרים לא גמירי שם המיוחד כולי האי שיתמלא כל הבגד כולו קרעים. אבל מפי ישראל אפי' בכינוי ומפי נכרי שם המיוחד חייב לקרוע:

סימן ג[עריכה]

הנודר בשמו והמקיים עובר בלא תעשה. מנ"ל דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עכו"ם פלוני ואני אשמור לך בצד עכו"ם פלוני. לכאורה משמע דוקא בכה"ג אסור להזכיר כשמזכיר ע"ז לצורך וכן בגמרא לקמן כמגדון לשילה שצריך להזכיר לסימן. ומיהו נראה דבכל ענין אסור. דקרא סתמא כתיב. והאי דנקט שמור לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך להזכירה כלל שלא לצורך. וקמ"ל דאפילו לצורך אסור. לא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ושלא לקיים בשמו ושלא יגרום לאחרים שידרו בשמו ויקיימו בשמו. מסייע ליה לאבוה דשמואל דאמר אבוה דשמואל אסור לישראל שיעשה שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו העכו"ם שבועה וישבע לו בעכו"ם שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך ואם עשה עמו שותפות ונתחייב לו שבועה היה אומר רשב"ם שלא יקבלוה הימנו: ור"ת אומר דאחר שנשתתף עמו מותר לקבל הימנו שבועה קודם שיפסיד כדאמרינן בפ"ק דמסכת ע"ז דף ו: דמלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם אע"ג דאזול ומודה. ומיהו יש לחלק דהתם ספק והכא ודאי. ועוד הביא ראיה ר"ת מפרק בתרא דמגילה דף כח. דאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדי שותפות עם העכו"ם ומאי רבותיה אלא משמע דלא זהירי עלמא בההיא דאבוה דשמואל והוא היה נזהר. כההיא דפרק כל כתבי הקודש דף קיח: תיתי לי דקיימי שלש סעודות. ונ"ל דמותר. מלישנא דאבוה דשמואל. דאם איתא דאסור הוה ליה למימר ישראל שהיה לו שותפות עם העכו"ם ונתחייב לו שבועה שלא ישביעהו משום שנא' לא ישמע. אבל השתא משמע שאסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז אבל אם נשתתף מותר לקבל הימנו שבועה קודם שיפסיד ממונו כיון שכבר יש לו שותפות עמו ומכל מקום צריך ליזהר תחילה שלא יעשה שותפות עם העכו"ם כדי שלא יגרום לו להזכיר שם דע"ז. וכיון דליכא איסור בשבועה לא היו נזהרין העולם כל כך בההיא דאבוה דשמואל ואבוה בר איהי היה נזהר. ועוד יש היתר בזמן הזה כי נשבעין בקדושים שלהן ואין תופסין בהן אלהות ואע"פ שמזכירין שם שמים וכוונתם לדבר אחר מ"מ אין מזכירין שם ע"ז וגם דעתם לעושה שמים וארץ ואע"פ שמשתתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום אחרים לשתף ומשום לפני עור ליכא דלא הוזהרו בני נח על כך: אמר רב נחמן כל ע"ז דכתב באורייתא מותר להזכיר שמה כגון כרע בל קרס נבו העורכים לגד שולחן. אמר רבי יוחנן כל ליצנותא אסור בר מליצנותא דע"ז דשריא דכתיב כרע בל קרס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדו. וכתיב לעגלות בית און יגורו שכן שומרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תיקרי כבודו אלא כבידו:

סימן ד[עריכה]

ת"ר חובר חבר אחד חבר גדול כגון חיות ובהמות גדולות ואחד חבר קטן כגון יתושין ופרעושין ואפילו נחשים ועקרבים. ודוקא נחשים ועקרבים גופייהו. אבל לחישתן על נשיכתן שריא כדאמר לקמן בפרק חלק דף קא. לוחשין לחישת עקרבים ונחשים בשבת. ואם אין יודע לחש ורצין אחריו אף לחבר מותר מפני פיקוח נפש כמו שמותר להורגו:

סימן ה[עריכה]

ת"ר בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו. וידעוני זה המניח עצם ידוע בתוך פיו והוא מדבר מאליו. דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה:

סימן ו[עריכה]

מעונן זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. וחכמים אומרים זה האוחז את העינים. ר"ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת. למחר יפה ליקח:

סימן ז[עריכה]

המנחש זה האומר פתו נפלה מפיו. מקלו נפל מידו. בנו קרא לו מאחריו. עורב קורא לו. צבי הפסיקו בדרך. נחש מימינו שועל משמאלו. אל תתחיל בי שחרית הוא ר"ח הוא מוצאי שבת הוא. ת"ר לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדות בעופות ובכוכבים:

סימן ח[עריכה]

א"ר איבו בר נגרי אמר ר' אייא בר אבא בלטיהם אלו מעשה שדים. בלהטיהם אלו מעשה כשפים וכן הוא אומר את להט החרב המתהפכת. אמר אביי דקפיד אמנא מעשה שדים. דלא קפיד אמנא כשפים. ואמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מותר לכתחילה. העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור אבל אסור. מותר לכתחילה כדר' חנינא ור' אושעיא דהוו עסקי כל מעלי יומא דשבתא בהלכות יצירה ואיברו להו עגלא תילתא ואכלי ליה. יראה כיון דר' חייא בר אבא ואביי פירשו לנו מה הן מעשה שדים ומה הן מעשה כשפים שדעתן מסכמת שמעשה שדים אינו בכלל כשפים ומותרים והם בכלל עובדא דר' חנינא ור' אושעיא דאי מעשה שדים אסור כמעשה כשפים מאי נפקא מינה במה שפירש מה הן מעשה שדים ומה הן מעשה כשפים. ותניא נמי לקמן בפרק חלק דף קא. אין שואלין בשדים בשבת. רבי יוסי אומר אף בחול אסור. אמר עולא הלכה כרבי יוסי. ואף רבי יוסי לא אמר אלא מפני הסכנה. כי הא דרבי יצחק ברבי יוסף אבלע בארזא. ומיהו אין ראיה מההיא דלקמן אלא לשאול בהן להגיד על הגניבה וכיוצא בזה אבל לעשות מעשה כעובדא דר' חנינא ור' אושעיא לא ואיכא לאיסתפוקי כיון דעל ידי שדים לא עבדינן מעשה אלא לכנופי כדאמר בסמוך אי מקרי מעשה בכי האי גוונא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רבינו_אשר_על_הש%22ס/פסקי_הרא%22ש/סנהדרין/פרק_ז&oldid=998658"