רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/כתובות/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

המדיר את אשתו מליהנות לו. עד שלשים יום יעמיד פרנס יותר מכאן יוציא ויתן כתובה רבי יהודה אומר בישראל חודש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובכהנת שנים יקיים ג' יוציא ויתן כתובה:

סימן ב

המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתובה רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות ל' יום:

גמ' שלא תטעום אחד מכל מיני הפירות גרס כדמוכח בתוספתא (פ"ז) דתניא שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה אפי' לא טעמה אותו המין יוציא ויתן כתובה:

סימן ג

והיה אומר ר"ת אם אדם אומר קונם כל הפירות שבעולם עלי לא חייל הואיל ואי אפשר שלא יעבור כדאשכחן בריש פרק ב' דנדרים (דף טו.) דאם אמר קונם עיני בשינה בסתם דלא חייל הנדר לאסור שינה עליו הואיל ואי אפשר להיות שלשה ימים בלא שינה וכן נמי אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אם אעשה דבר זה היה אומר ר"ת דלא חייל אע"ג דאפשר לו שלא לעשות אותו דבר ולא יאסרו כל הפירות עליו מ"מ כיון שהוציא מפיו כל הפירות שבעולם נדר שוא הוא ולא חייל הנדר כלל ) בפרק הבע"י (סי' יא) כתבתי כל הני יוציא ויתן כתובה דפירקין אי כופין אותם להוציא או לאו ):

גמ' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקיע לשעבודא ואע"ג דקונמות מפקיעין מידי שעבוד אלמוה רבנן לשעבודא דאיתתא כי היכי דאלמוה לשעבודא דבעל ואע"ג דאיצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא לא אלמוה רבנן לשעבודא דאיתתא היינו דוקא לגבי כתובה אבל שעבודא דמזונות אלמוה רבנן טפי שהוא דבר הצריך לה יותר ) והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא כיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה דמפקעה לשעבודא ד' ע ע"ב באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך א"ה פרנס למה לה בדספקא לדברים גדולים ולא ספקא לדברים קטנים דהוה רגילה בהו בבי נשא והוה מגלגלא בהדיה והשתא אמרה ליה עד השתא דלא אדרתן איגלגלי בהדך והשתא דאדרתן לא איגלגלי ואע"ג דאינה יורדת עמו וא"כ הרי משועבד לה לדברים שהיתה רגילה בהן בבי נשא וא"כ היאך חל הנדר ) וי"ל דהא דאינה יורדת עמו היינו בדברים של בני משפחתה שיש להן עושר ושאין להם עושר שוין בו אבל הנך דברים קטנים דרגילה בהו בבי נשא לפי שהיה עשיר אבל בני משפחתה שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אינם רגילין באותן דברים קטנים יש לה לגלגל עמו כ"ז שהיא אצלו הלכך חל הנדר אבל כשהדירה ואינה עוד אצלו חייב להנהיגה בכבוד בית אביה הלכך אמרה ליה השתא דאדרתן לא מגלגלי בהדך. ומ"ש עד שלשים יום עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעין אינשי וזילא בה מילתא:

סימן ד

ופרנס לאו שליחותיה קעביד ) באומר כל הזן אינו מפסיד ) היה אומר רשב"ם ז"ל דווקא כי ה"ג דקאמר כל הזן אינו מפסיד בלשון רבים הוא דשרי במודר הנאה אבל למימר ליחיד אם תזון לא תפסיד לא דמיחזי כשלוחו תדע דלקמן גבי בא בדרך לא שרינא ליה למימר הכי ובמסקנא נמי כי משני לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן דלעלמא קאמר אבל האי דרגיל אצלו וכו' ואי הוה שרינן ליה למימר ליחידים הכי ה"ל למימר בחנוני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד וכ"ש הך. אמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפי' בסתם נמי לא יוציא לאלתר שמא ימצא פתח לנדרו. תנן המדיר את אשתו שלא תטעום באחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש אלא לשמואל קשיא הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וסבר האי תנא הוא נותן אצבע בין שיניה והלכתא כשמואל ואם תקשי לך דהכא אמרי' דאינו יכול להעמיד פרנס אלא עד שלשים יום ובפירקין דלעיל (דף סד:) תנן המשרה את אשתו ע"י שליש אלמא יכול לפרנסה ע"י שליש כ"ז שירצה י"ל דהדירה שאני ובירושל' (הלכה א) פריך ויעמיד פרנס. רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן כשקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה אי כשלא קבלה עליה ואפי' יום אחד לא יעמיד. מגלגלת עמו ל' יום שמא ימצא פתח לנדרו:

סימן ה

מתני' המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חדש א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בזמן שהוא בעיר אחרת רגל א' יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה:

סימן ו

המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנעל דלת בפניה ואם היה טוען מפני ד"א רשאי. א"ל ע"מ שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך או שתהא ממלאה ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה:

גמ' בשלמא לבית המשתה איכא נעל בפניה אלא לבית האבל מה נעל בפניה איכא תנא למחר היא מתה ואין כל בריה סופדה ואיכא דאמרי אין כל בריה סופנה. תניא היה ר"מ אומר מאי דכתיב טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה וגו' מאי והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוניה דקבר יקברוניה דלוויה ילווניה דיטען יטעוניה. ואם היה טוען משום ד"א רשאי מאי דבר אחר אמר רב יהודה אמר שמואל מחמת בני אדם פריצים המצוין שם אמר רב אשי לא אמרן אלא אתחזק אבל לא אתחזק לאו כל כמיניה לאחזוקי אינשי בפריצי:

סימן ז

על מנת שתאמרי לאיש פלוני ותימא א"ר יהודה דברים של קלון. או שתהא ממלא ומערה לאשפה ותעביד א"ר יהודה אמר שמואל שתהא ממלאה ונופצת פי' אמר לה שתהא מתהפכת אחר התשמיש כדי שתנפץ שכבת זרע ולא תתעבר במתניתא תנא על מנת שתמלאי עשר כדי מים ותערי לאשפה בשלמא לשמואל משום הכי יוציא ויתן כתובה אלא למתניתא מאי נפקא לה מינה ותעביד אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מפני שנראית כשוטה:

סימן ח

אמר רב כהנא המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה ש"ר בשכנותיה וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה רחים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבניו תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו:

סימן ט

מתני' אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו ר"ט אומר אף הקולנית ואיזו היא קולנית כל שהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה: האי דעוברת על דת משה ויהודית אין לה כתובה היינו בדבר שהיא מכשילתו כי הנך דמתניתין וכיוצא בהם כגון שהאכילתו חלב או דם וכן נודרת ואינה מקיימת בשביל בניו אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדה:

גמ' מאכילתו שאינו מעושר היכי דמי אי דידע נפרוש וא"ת אין ודאי ידע ופירש אבל היא היתה רוצה להאכילו שלא היתה סבורה שהוא יודע הלכך יוציאה שלא בכתובה כי תאכילנו פעם אחרת כשלא ידע ואין לומר דדייק מדקתני מאכילתו שאינו מעושר דמשמע שכבר אכל ומבעיא ליה היאך נודע שהאכילתו דמ"מ קשה אהא דדייק כה"ג אהא דקתני ואינה קוצה לו חלה וי"ל דרצתה להאכילו ולא אכל אינה יוצאה בלא כתובה דמצית אמרה משחקת הייתי בך וכשהיית בא לאכול הייתי מונעך ואי דלא ידע מנא ידע לא צריכא דא"ל פלוני תיקן לי את הכרי הזה ואזל שייליה ואשתכח שקרא וקאמרי בירושלמי כולהו בעדים פלוני עישר לי פלוני ראה כתמי פלוני קץ לי חלתי פלוני התיר לי נדרי בדקין כולהון ולא משתכחין משמע דאין המתקן נאמן לומר לא תיקנתי לה אם היא מכחישתו ומילתא דמסתבר הוא היאך יפקיע ממונא בעד אחד אלא עדים צריך כגון שאמרה פלוני תיקן באותה שעה והעידו עדים שבאותה שעה לא היה פלוני בעיר או אם הבעל אומר היא אמרה לי שפלוני תקן לה והיא אומרת לא אמרתי לו אין הבעל נאמן אם לא שיביא עדים שאמרה לו. ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע נפרוש אי דלא ידע נסמך עילוה דאמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל מניין לנדה שהיא סופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה ואפי' אם מצא בגדיה מלוכלכין בדם נאמנת לומר בשוק של טבחים עברתי או בדם צפור נתעסקתי דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי הכתם ושייליה ואישתכח שקרא ואי בעית אימא כדרב יהודה דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. וחלה נמי כגון דאמרה פלוני גבל תקן לי את העיסה ואזל ושייליה ואשתכח שיקרא. ונודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים. דת יהודית יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרוע דאורייתא הוא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש אמר רב יהודה אמר שמואל דאורייתא בקלתה שפיר דמי דת יהודית אפי' בקלתה נמי אסור א"ר אסי א"ר יוחנן קלתה אין בה משום פריעת הראש אמר אביי ואיתימא רב כהנא מחצר לחצר ודרך מבוי. ירושלמי (בפירקין הלכה ז) חצר שהרבים בוקעין בו הרי הוא כמבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר. וטווה בשוק אמר רב יהודה במראה זרועותיה אל בני אדם אמר רב חסדא אמר אבימי בטווה ורד כנגד פניה ומדברת עם כל אדם אמר רב יהודה אמר שמואל במשחקת עם בחורים. אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו אמר רב יהודה אמר שמואל במקללת ילדיו בפני מולידיו כדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו'. אמר רבא לא תימא דליכליה אריה לסבא ולבריה אלא כגון דאמרה ליכליה אריה לסבא באפי בריה. ר' טרפון אומר אף הקולנית. אמר רב יהודה במשמעת קולה על עסקי תשמיש כגון דתבעה ליה בפה בקול רם אבל רש"י פירש בענין אחר ומסקינן בסוטה פרק ארוסה (דף כה.) דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה ואם רצה הבעל לקיימה מיבעיא התם אם יכול לקיימה אם לאו ולא איפשיטא ולא כייפינן ליה להוציא ומיהו מצוה לגרשה. כך כתב הראב"ד ז"ל:

סימן י

מתני' המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. תימה אמאי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ושאין בה מומין אפי' קדשה בסתם נמי ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כדאמרי' לעיל בפ' אע"פ (דף נז:) דארוסה בת ישראל אינה אוכלת בתרומה שמא ימצא בה מום ונמצאת זרה למפרע אלמא אפי' בלא תנאי נמי מבטל מום הקידושין ומצינן למימר דלרב ניחא דקיימא סיפא ארישא דה"ה בסתם אינה מקודשת והאי דנקט על תנאי משום סיפא כנסה סתם תצא שלא בכתובה אלא לשמואל דמפרש סיפא לא קאי ארישא אמאי לא קאמר המקדש את האשה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת וי"ל דנהי דחיישינן לסימפון ולא תאכל בתרומה מ"מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספיקא ומיהו כתובה לית לה דאפילו נדרה תחתיו תניא לעיל (דף עא.) האשה שנדרה בנזיר אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה וכן לרב נמי דאוקי מתני' בקדשה על תנאי וכנסה סתם ה"ה בקדשה סתם תצא שלא בכתובה אלא נקט קדשה על תנאי לאשמועינן דאפ"ה בעי גיטא לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (ומיהו) ומש"ה גיטא בעיא. וא"ת הא נמצאת איילונית אפי' גט אינה צריכה כדמוכח בפ"ק דיבמות (ד' ב:) דתנן וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו איילונית צרותיהם מותרות אלמא מדשריא צרתה א"כ חשבינן קידושי אחותה קידושי טעות ואפי' גט מדרבנן לא בעי' דאי בעיא גט מדרבנן היתה צריכה חליצה מידי דהוה אכל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת והיתה צרת ערוה מדרבנן אלא ודאי לא בעיא גיטא כלל ומ"ש שאר מומין ממום דאיילונית וי"ל דשאני מום דאיילונית דעיקר דעתו של אדם הנושא אשה בשביל בנים הלכך הוי קידושי טעות אבל בשאר מומין צריכה גט אפי' כנסה סתם דמספקא לן אם אין אדם חפץ באשה נדרנית או באשה בעלת מום או לא ולכך צריכה גט מספק מדבריהם: א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונים ואע"פ שאמר ע"מ שאין עליה נדרים בסתם והוא אומר שמקפיד על כל נדרים ורוצה להוציאה בלא כתובה לא צייתינן ליה דדווקא נדרי עינוי נפש דדרך אדם להקפיד עליהם כגון אכילת בשר ושתיית יין ובגדי צבעונים הוי קפידא אבל דברים שאין בהם עינוי נפש כגון קליות ואגוזין שאין דרך בני אדם להקפיד עליהן אינה יוצאה בלא כתובה ואע"ג דקפיד איהו כיון דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא ואע"ג דאמרי' לעיל המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות למ"ד היא נותנת אצבע בין שיניה תצא שלא בכתובה היינו דווקא בנדרה כשהיא תחתיו שהבעל רוצה שתהיה מוראו עליה ולא תדור תחתיו אבל היכא שנדרה מעיקרא אין קפידא אלא בהנך ודווקא כשהתנה ע"מ שאין עליה נדרים בסתם אבל אם פירש ע"מ שאין עליה שום נדר אפי' בנדר כל דהו תצא שלא בכתובה והכי איתא בירושלמי א"ר יוסי מתני' כשאמר ע"מ שאין עליה נדרים אבל אם אמר ע"מ שאין עליה כל נדר אפי' נדרה שלא לאכול חרובין נדר הוא:

סימן יא

איתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט תנן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי לאו קידשה על תנאי וכנסה סתם ותיובתא דשמואל לא קדשה סתם וכנסה סתם ומדקדק הש"ס קדשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה הא גיטא בעי ומ"ש כתובה דלא בעיא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גט נמי לא תיבעי אמר רבה צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. ופרש"י דהאי סוגיא אליבא דשמואל הוא דלרב דמוקי מתני' בקדשה על תנאי ניחא דבעי גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובועל לשם קידושין אף אם אין התנאי קיים כי היכי דלא ליהוי ביאת איסור ולענין כתובה עומד בתנאי כי היכי דאם נדרה אח"כ תצא שלא בכתובה אבל לשמואל דאית ליה אדם עושה בעילתו בעילת זנות פריך שפיר גט נמי לא תיבעי ומיהו גם לרב נמי דינא הכי דהא אפי' בקדשה על תנאי אמר רב דמוחל על תנאו כדי שלא יהא בעילת זנות כ"ש בקדשה סתם וכנסה סתם שרוצה שתהיה אשתו אף אם ימצאו עליה נדרים ומומין לענין להצריכה גט וקאמר רבה בטעות אשה אחת כעין שתי נשים פליגי אבל בטעות אשה אחת גרידתא דברי הכל אינה צריכה גט. ופי' רב אלפס טעות אשה אחת כעין שתי נשים כגון שקדשה על תנאי ואח"כ כנסה סתם וטעות אשה גרידתא היינו שקדש על תנאי ובעל לאלתר דלא מצי למימר אחולי אחליה לתנאי דכיון דבעל מיד אחר הקידושין כמאן דאתני בבעילה דמי ולית הלכתא כרבה בהא דאפי' אם בעל לאלתר אמרי' אחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט דהא אסקינן אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה ממנו גט וכל היכא דאמר המקדש על תנאי ובעל משמע שבעל לאלתר אחר הקידושין ודייק לה מדקתני בטעות אשה אחת (גרידתא) ובעל אלמא דכנסה לאחר זמן משמע ובעל לאלתר משמע זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט לאפוקי מהאי תנא דאמר רבי יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת ואיזו זו (זו) שקידושיה קידושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה אלמא ליתא לדר' ישמעאל וגרסי' התם בפ' בא סימן (דף נב.) בענין תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן ר' יהודה אומר עד שירבה השחור על הלבן אמר ר' אבהו א"ר אלעזר הלכה כרבי יהודה ומודה ר' יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן. חבריה דרב כהנא סבר למיעבד עובדא כר' יהודה ואע"ג דנבעלה א"ל רב כהנא לא כך היה המעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאתה לבית המדרש למאן ובנה מורכב על כתיפה היה ובאותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל ורבתה בכיה גדולה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו דא"ר יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו (זו) שקידושיה קידושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות. והא דקי"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין משמע מתוך פרש"י ומתוך דברי התוספתא דקידושין גמורין הן ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני וכן מסתבר דהא בקטנה שאין בעילתו בעילת זנות ממש דהא אשתו היא מדרבנן ואפילו הכי אמר רב דבועל לשם קידושין גמורין ואינה צריכה גט משני כ"ש הכא דהוי ביאה ממש שבועל לשם קידושין גמורין שאינה צריכה גט משני. וראיתי מן הגדולים שדקדקו מדקאמרי' המקדש על תנאי ובעל צריכה גט משמע שצריכה גט להוציאה מן הספק וכן מדקאמר ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט משמע שנסתפקו בדבר ומספק לא רצו להתירה וראוי להחמיר להצריכה גט משניהם ובקטנה אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ומיד כשגדלה הוא בועל לשם קידושין גמורין אבל הכא הוי ספיקא שמא היה סובר שתנאו קיים ולא נזכר לבעול לשם קידושין והא דאמרינן דבועל לשם קידושין היינו בדאיכא עידי ייחוד דאמרינן הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה:

סימן יב

אמר רב יוסף בר אבא א"ר מנחם א"ר אבין המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנו גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. מדלא הביא רב אלפס המקדש במלוה ובעל משמע דס"ל דאינה צריכה גט לפי שאין הכל יודעין שהמקדש במלוה אינה מקודשת הלכך אינו בועל לשם קידושין. כתב בהלכות גדולות המקדש במלוה ובעל צריכה גט וכן כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' אישות) וכן ראוי להחמיר:

סימן יג

ת"ר הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר את הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. אין לפרש דדוקא בלישנא תליא מילתא הואיל ואינו מרפא אלא מכאן ולהבא והרי הוא קדשה ע"מ שאין בה מומין והיו בה מומין דאם כן הלך הבעל אצל הרופא וריפא לא תהיה מקודשת מהאי טעמא אלא בקפידת המומין תליא שגם עתה לאחר שנתרפאה היא נמאסת עליו כשזוכר שהיו בה מומין אחר שנתקדשה לו אבל ביה ליכא קפידא דאיתתא בכל דהו ניחא לה אבל בנדרים לא קפיד הואיל ועוקרו למפרע אבל אי לא עקר למפרע אלא מכאן ולהבא קפיד נמי השתא על העונש שהיה עליה משעת הנדר עד שעת ההיתר. והתניא הלכה אצל חכם והתירה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת אמר רבה לא קשיא הא ר"מ דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הא רבי אלעזר דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דתנן המוציא אשתו משום ש"ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר רבי מאיר אומר נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר שאין צריך חקירת חכם יחזיר רבי אלעזר אומר לא אסור זה הצריך אלא מפני זה שאין צריך ותניא א"ר אלעזר לא אסרו זה אלא מפני זה במאי קמיפלגי ר' מאיר סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ר' אלעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד והלכה כר' מאיר דאין אדם חש על ביזוי זה שתוכל להביא שלשה הדיוטות לביתה ויתירו לה וכן סובר ת"ק דקאמר לא יחזיר בכל ענין הלכך לרבה הלכה אצל חכם והתירה מקודשת רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה ומוקי תרוייהו כרבי מאיר ומיהו כיון דאמר אי אפשי באשה נדרנית לא ניחא ליה דליהוו קידושין כי היכי דלא ליתסר בקרובותיה אי הכי סיפא דקתני אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא וריפא אותו מקודשת ליתני אינה מקודשת ולימא הכא באדם חשוב עסקינן דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקרוביו איתתא בכל דהו ניחא לה כדריש לקיש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ומצאתי כתוב שנסתפקו הגאונים היכא דפליגי רבה ורבא הלכתא כמאן משום דקיימא לן דמאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי (אף אם הוא) כנגד רבה שהיה רבם או לא והלכך יש להחמיר ולהצריכה גט אף באשה חשובה וא"ת הא במתני' תנן אינה מקודשת ולא מיפלגא מידי בין הותר הנדר ללא הותר הנדר ויש לומר דהא דאמרי' הכא מקודשת היינו כשהותר הנדר קודם ידיעת הבעל וכיון שלא נודע לו אינו מקפיד על מה שהיה עליה אבל היכא דנודע לו בתחלה מיד כשנודע לו רוצה שיתבטלו הקידושין שמא לא ימצא לה חכם פתח להתירה. ירושלמי אית תנויי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנויי תני אסורה לינשא בלא גט מ"ד מותרת כרבי אליעזר ומ"ד אסורה כרבנן וא"ד כולה כרבנן מאן דאמר מותרת לינשא שמתוך שיודעת שאם הולכת אצל חכם והוא מתיר את נדריה יהיו בניה ממזרים אינה הולכת לפניו מותרת לינשא בלא גט ומ"ד אסורה לינשא בלא גט שמא תלך אצל חכם ויתיר נדריה וקידושין חלין עליה למפרע ונמצאו בניה באין לידי ממזרות לפום כן אסורה לינשא בלא גט:

סימן יד

כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלין בנשים. תניא הוסיפו עליהם זיעה ושומא וריח הפה וקולה עבה ודדין גסין מחבירו טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשית מקומה צלקת. תנא שומא שיש בה שער הרי זה מום אין בה שער גדולה הרי זה מום קטנה אין זה מום ואיזו היא גדולה פי' רשב"ג עד כאיסר האיטלקי והא דהוסיפו שומא באשה היינו בקטנה ואין בה שער ובעומדת בפדחתה תחת כיפה שעל ראשה זימנין מתחזיא וזימנין לא מתחזיא:

סימן טו

מתני' היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין הללו והיה מקחו מקח טעות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואם יש מרחץ בעיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה ביד קרובותיו וכתבו הגאונים ז"ל לא קרובותיו ממש אלא ביודעיו ואפילו גר הוא בעיר ואין לו קרובות אי אפשר שלא יהו לו רעים בעיר וחברים ובודקין על ידי נשותיהן ודווקא בעיר שדרך הבנות לצאת מבית אביהן ולרחוץ במרחץ ביום אבל במקום שאין דרך הבנות לראותם חוצה ואף למרחץ אינן הולכות אלא באישון לילה ואפילה כמו בספרד אף על מומין שבגלוי יכול לטעון:

גמ' טעמא דמייתי האב ראיה הא לא מייתי האב ראיה הבעל מהימן מני ר' יהושע היא דאמר לא מפיה אנו חיין אימא סיפא נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה טעמא דמייתי הבעל ראיה הא לא מייתי ראיה אב מהימן אתאן לר"ג דאמר נאמנת א"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו רבא אמר רישא כאן נמצאו כאן היו סיפא נמי כאן נמצאו כאן היו רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך. רב אלפס ז"ל לא הביא כל הני אוקימתות לפי שסובר שאין נפקותא בין שינויא דרבא לשנויא דרב אשי וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב דלרב אשי אם היא בוגרת אפילו עודה בבית אביה על הבעל להביא ראיה דמנה לי בידך הוא ולרבא בוגרת נמי כל זמן שלא נכנסה לרשות הבעל כיון שנמצאו בבית אביה אמרי' כאן נמצאו כאן היו ועליה להביא ראיה וכיון דפליגי הלכתא כרב אשי דהוא בתראה ואני אומר דאף רבא מודה בבוגרת דאף בבית אביה על הבעל להביא ראיה דלא שייך למימר כאן נמצאו כאן היו אלא בנערה דכתובתה לאביה והיא עצמה ברשות האב לכל מילי (ועל האב להביא ראיה) הלכך איתרעי חזקתה ברשות האב ועל האב להביא ראיה ואע"ג דמן הדין מיד כשנתארסה היא ברשות הבעל לענין מומין דכל מומין שיולדו בה אמרי' נסתחפה שדהו כאילו נכנסה לרשות הבעל מ"מ כיון שהיא ברשות האב לכל מילי והכתובה שלו אמרינן כאן נמצאו כאן היו קודם אירוסין אבל בוגרת כיון שיצתה מרשות אביה ואינה נקראת עוד על שם בית אביה כך לי עומדת בבית אביה כאילו עומדת בבית איניש דעלמא וחשיבא כאילו נכנסה לרשות הבעל ולכך לא הביא רב אלפס כל הני אוקימתות וכן מוכח מן התוספות:

סימן טז

אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ותנא תונא כלה מיתיבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה. משני צדדים טריפה נמצא עליה קורט דם בידוע שהיה לפני שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה הוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה ואי יהיב טבחא דמי בעי לאיתויי ראיה ומפיק ואמאי בעל בהמה נייתי ראיה ונוקים בדלא יהיב טבחא דמי מאי פסקא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל אלא הכי אמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ופי' רש"י על בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קודם משיכה הואיל והספק ברשותו נולד שלא נמצא החמור מת עד אחר משיכת הפרה והתנא תונא כלה כדתריץ רבא לעיל ורישא וסיפא סייעתיה דכל שנמצא הסימפון ברשותו עליו להביא ראיה עודה בבית אביה על האב להביא ראיה נכנסה לחופה שהיא ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה ואפילו הוא דר בבית חמיו ברשותו הוא הספיקא כך פירשו חכמי אשכנז וצרפת דכל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה בין להוציא בין להחזיק ממון שבידו מדפריך לקמן והא ספקא ברשות טבח אתיליד והיינו להחזיק. ורב אלפס כתב שאף לדברי רמי בר יחזקאל על בעל החמור להביא ראיה וקרי נולד ספק ברשותו לפי שהחמור היה עומד ברשותו וכאן נמצאו וכאן היו ואית לן למימר שמא מת החמור קודם משיכת הפרה אבל אם היה החמור עומד בסימטא על בעל הפרה להביא ראיה ולרב יהודה על בעל החמור להביא ראיה אפילו עומד בסימטא. ולא נהירא האי פירושא דמיד שמשך בעל החמור את הפרה נקנה חמור לבעל הפרה בכל מקום שהוא עומד וחזקת ממון וחזקת הגוף מסייע ליה לבעל החמור ולמה נזקיק אותו להביא ראיה ולא שייך כאן נמצאו כאן היו אלא נערה המאורסה והיא בבית אביה לפי שעדיין היא ברשות אביה לכל מילי כדפרישית לעיל אבל בהמה נחלטה מיד במשיכת בעל החמור לבעלים האחרונים אפי' עומדת בבית הראשונים וכאן נערה המאורסה אפי' יוצאה מבית אביה אפי' היא עומדת בבית הארוס כל זמן שלא נכנסה לחופה על האב להביא ראיה וכן נכנסה לחופה אפילו בבית אביה על הבעל להביא ראיה אלמא דאין רשות המקום גורם אלא רשות בעל הממון והיינו בעל הפרה שהחמור נכנס לרשותו בשעת משיכת הפרה ועוד מאי קאמר רמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי כיון דלתרוייהו על בעל החמור להביא ראיה דלמא הא דקאמר רב יהודה על בעל החמור להביא ראיה היינו משום דמסתמא דמילתא כל זמן שלא משך בעל הפרה את החמור עדיין הוא עומד בבית בעל החמור אבל אם היה עומד. בסימטא היה מודה דעל בעל הפרה להביא ראיה אלא ודאי מלתא דרב יהודה ורמי בר יחזקאל הם דבר והפכו ואני אומר דטעות סופר הוא במה שכתוב בהלכות רב אלפס על בעל החמור וטעה בין פרה לחמור: מיתיבי מחט שנמצאת וכו' אי לא יהיב טבח דמי בעל בהמה מייתי ראיה ומפיק ואמאי ספיקא ברשות טבח אתיליד דיהיב טבח דמי מאי פסקא סתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב טבח זוזי לא יהבי ליה חיותא איכא מ"ד דליתא להא דשמואל דהא אותבינן עלה ואע"ג דפריק ההוא פרוקא שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עלה אלא בין שנולד ספק ברשותו בין שלא נולד ספק ברשותו המע"ה ואי לא יהיב טבחא דמי בעל בהמה בעי לאיתויי ראיה ואיכא מ"ד האי מתני' דכלה כיון דמסייע ליה לשמואל ממילא שמעינן דהאי פרוקא דשמואל דווקא הוא ולאו שינויא בעלמא הוא דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא הלכך הלכתא כשמואל:

סימן יז

וחכמים אומרים בד"א במומין שבסתר א"ר נחמן ונכפה כמומין שבסתר דמי והנ"מ דקביעא ליה זמן אבל לא קביעא ליה זמן כמומין שבגלוי דמי:

סימן יח

מתני' האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא רשבג"א בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא ונראה שגם צריך ליתן לה כתובה מידי דהוה אבאה מחמת טענה דאמר בשילהי הבא על יבמתו (דף סה.) הוא אומר מינה וכו' דברים שבינה לבינו נאמנת אמר איזיל ואינסיב איתתא אחריתי ואיבדוק נפשאי אמר ר' אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה משמע אף בזו כמו בדברים שבינו לבינה ובהדיא קאמר התם בסוף הפ' דכופין אותו להוציא ויתן כתובה:

גמ' רב יהודה תני נולדו ורבי חייא בר רב תני היו מאן דאמר נולדו כ"ש היו דהא סברה וקבלה מאן דאמר היו אבל נולדו לא והלכה כרב יהודה ולכך לא הביא רב אלפס אלא המשנה כצורתה:

מתני' ואלו הן מומין גדולים פי' רשב"ג נסמת עינו נקטעה ידו נשברה רגלו.

גמ' איתמר אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן הלכה כרשב"ג ורבא א"ר נחמן הלכה כדברי חכמים והלכתא כרב נחמן דקי"ל כוותיה בדיני ויש אומרים דווקא עינו אחת אבל שתי עיניו או שתי ידיו או שתי רגליו מודו רבנן וכן מסתבר שהרי הוא כעבר ובטל מן העולם:

סימן יט

מתני' ואלו שכופין אותם להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת והבורסי בין שהיו בו עד שלא נשאו ובין משנשאו נולדו על כולן אמר רבי מאיר אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וחכ"א מקבלת היא בעל כרחה חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו ומעשה בצידן בבורסי שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל:

גמ' מאי בעל פוליפוס אמר רב יהודה אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תנא ריח הפה. מקמץ אמר רב יהודה זה המקמץ צואת כלבים. מצרף נחשת זה המחתך נחשת מעיקרו. גרסינן בפרק אלו הן הלוקין (דף כג.) אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה לפניו שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו. אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל רבי אלעזר ואמר לשמעתתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון ורב אמר אין אדם דר עם נחש בכפיפה והלכתא כשמואל ואע"ג דאיתמר נמי משמיה דרבי יוחנן כוותיה דרב הא דחייה ר' זירא ואמר על דא אכסוה שערי לאלעזר בבבל ובהלכות גדולות פוסקין כוותיה דרב וכרבי יוחנן וכרבי אבהו דאמר בירושל' (פ' בתרא דגיטין ה"י) עלה דההיא האומר איני זן ואיני מפרנס מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש וכן מסתבר דאשה בושה לבא לב"ד כל פעם ותמות ברעב כדאמרינן בפרק החולץ (דף מב:) אשה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה:

סימן כ

אמר רב יהודה א"ר (אסי) אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר ובירושלמי (שם) נמי קאמר דשניות דרבנן נמי כופין להוציא והא דאמר בשלמא לרב (אסי) דרבנן קתני דאורייתא לא קתני פירוש מה שתקנו חכמים להוציא לטובת האשה ולא מחמת איסור אבל שניות חשיבי כדאורייתא אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין כופין אותו להוציא ורב תחליפא בר אבימי אמר אפילו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים כופין אותו להוציא וכולהו בין הני דרבנן דתנן במתני' ואלו שכופין אותם להוציא בין הני דאורייתא כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כולהו כייפינן להו בשוטי דבדברים לא יוסר עבד וכל הני דרבנן אי אמרה הוינא בהדיה שבקינן לה בר ממוכה שחין ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה מוכה שחין אי אמרה דיירנא בהדיה בסהדי שבקינן לה אבל מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אע"ג דאמרה דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתי אלא יוציא ויתן כתובה ומותרת לינשא לשני ואע"פ שאין לו בנים כדגרסינן בפרק הבא על יבמתו (דף סה.) ת"ר נשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה.

סימן כא

תניא אמר ר' יוסי סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים עשרים וארבעה מוכי שחין הן וכולן אמרו חכמים תשמיש קשה להן ובעל ראתן קשה מכולן עמאי הוי דתניא הקיז דם ושימש הויין ליה בנים ויתקין הקיזו שניהם ושימשו הויין להו בנים בעלי ראתן מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובי בעלי ראתן רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה ר"א לא עייל באהליה רבי אמי ורבי אסי לא אכלי מביעי דההוא מבואה:

הדרן עלך המדיר