רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/חולין/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בחיה ועוף במזומן ושאינו מזומן. ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. ואין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין דמו ואם נשאר מן הדם עד הלילה יכסה ולא יברך. ולכתחלה לא ישחוט ויקבל הדם בכלי ויכסה בלילה. דאסור לשחוט בכלי. מצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל שצריך לברך על הכסוי. וראייתו מההוא דפרק במה מדליקין דף כג. דאין מברכין על הרמאי מפני שהוא ספק דדבריהם משמע הא ספיקא דארייתא מברכין עליו וכוי ספיקא דאורייתא הוא דשמא הוא חיה. ואינה ראיה דהכי פירושא מצוה שתקנו חכמים לעשות מספק כגון דמאי שהזקיקו חכמים לקונה מעם הארץ לעשר מספק אין צריך לברך עליו. ואע"פ שאנו מברכין על שאר תקנות של חכמים וצונו מדכתיב לא תסור הכא לא תקנו אלא מספק ואין מברכין עליו. ולא שייך לדקדק משם הא ספיקא דארייתא מברכין עליה. כי לא בא להוציא אלא שאר תקנות חכמים שמברכין עליה. אבל מצוה שאדם מצווה לעשות מספק כיון דברכות אינן מעכבות טוב שיעשה המצוה ולא יברך שלא יעבור על לא תשא וכ"כ הרמב"ם ז"ל: תנו רבנן אשר יצוד ציד חיה אין לי אלא אשר יצוד. נצודים ועומדין כגון אוזין ותרנגולין מנין ת"ל ציד מ"מ א"כ למה נאמר אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת:

סימן ב

דרש רב עינא אפיתחא דריש גלותא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות. אמר רבה אישתעה קאמר לישמטיה לאמורא מיניה והלכתא השוחט לחולה בשבת אין מכסין את הדם ואם היה הדם קיים למוצ"ש חייב לכסות:

סימן ג

מתני' השוחט ונמצאת טריפה השוחט לעבודת כוכבים השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר"מ מחייב וחכמים פוטרין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות:

גמ' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים ודר"ש בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים. תניא השוחט וצריך לדם צריך לכסות. כיצד הוא עושה או נוחרו או עוקרו:

סימן ד

מתני' חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אתן חייבין לכסות. בינן לבין עצמן פטורים מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו אם שחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהן. בינן לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט וחכמים אוסרין. ומודים שאם שחט שאין סופג את הארבעים:

גמ' הורה רבי כר"מ והורה ר' כחכמים הי מינייהו דאחרנייתא. ת"ש דשלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כר"מ. אטו כרבנן לא אורי אלא ש"מ דאחרנייתא הוא שמע מינה:

מתני' שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן. מאה עופות במקום אחד כיסוי אחד לכולן חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף:

גמ'

וקי"ל כת"ק ומודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אע"פ שצריך להפסיק לכסות דם החיה א"צ לברך על שחיטת העוף. דכיסוי לא הוי הפסק כדמסיק דאפשר למישחטא בחדא ידא ולכסויי בחדא ידא. ומצאתי כתוב בשם ר"ת שעל כיסוי אחרון א"צ לברך. כי ברכת כיסוי הראשון עולה גם לכיסוי אחרון. דכי היכי דמסקינן דכיסוי וברכת כיסוי לא הוי הפסק בין שני השחיטות להזקיקו לברך על שחיטת העוף ה"נ לא הוי שחיטת העוף הפסק בין שני הכיסוין להזקיקו לברך על כיסוי השני אע"פ שיש קצת לחלק דדין הוא שהכיסוי לא יפסיק בין שתי השחיטות לפי שאין כאן היסח הדעת. כי דעתו לשחוט העוף אלא שגזירת הכתוב שצריך כיסוי לחיה בפ"ע ולעוף בפ"ע והוי כמו אדם המדבר באמצע סעודה שאין זקוק לברך ברכת המוציא אבל הכסוי כ"א מהן מצוה בפ"ע וסילוק וגמר למעשה השחיטה ולמה יפטרו בברכה אחת. ומיהו נראה כיון דבשעת כסוי הראשון דעתו לשחוט ולכסות מברך על דעת שני הכסויין. כדתניא בתוספתא עשרה בני אדם שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולן. כ"ש יחיד העושה מצוה אחת שתי פעמים בלא היסח הדעת שאינו מברך אלא פעם אחת ואפילו במקום שמברך על השחיטה ביניהם. ברכה לא הויא הפסק כל שלא שח שיחת חולין. כדאשכחן בברכות של יקנה"ז דלא הוו הפסק אחר בורא פרי הגפן:

סימן ה

א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרב אשי מאי שנא מתלמידי דרב. דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא א"ל הב לן וניבריך והדר א"ל הב לן ונשתי. אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמר הב לן וניבריך איתסר לכו למשתי פירש רש"י עד שיברך לפניו וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. והשתא מייתי שפיר ראיה דכי היכי דהוי הב לן וניבריך גמר וסילוק ברכה ראשונה וצריך לברך בורא פרי הגפן אם רוצה לשתות. ה"נ הכיסוי הוי גמר מעשה הראשון וצריך לברך על השחיטה אם בא לשחוט. ויש מפרשים אסור למישתי עד דמברכיתו ברכת המזון. ולא נהירא דאין הנדון דומה לראיה. וגם בערבי פסחים דף קג. מייתי מהאי עובדא ראיה למאן דמברך אכסא קמא ואכסא דברכתא דברכת המזון הוי גמר וסילוק וצריך לברך כשבא לשתות. ולקמן בפרק כל הבשר דף קז. גבי שמש מברך על כל פרוסה ופרוסה לא משמע שצריך לברך ברכת המזון מדלא קאמר מברך אחר כל פרוסה ופרוסה. אלמא היסח הדעת זוקקו לברכה ראשונה אם רוצה לאכול או לשתות לפי שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשהסיח דעתו מלאכול או לשתות. אבל אין היסח הדעת מזקיקו לברך על מה שאכל ושתה קודם שיאכל וישתה פעם אחרת. דמאי נ"מ בזה אם יאכל פעם אחרת ויברך ברכת המזון על שתי סעודות. דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה רק בין הברכה ראשונה למעשה חשו להפסק. כגון בין נטילת ידים וברכת המוציא לאכילה. אבל אחר אכילה כל זמן שאין רעב מאותה אכילה מצי לברך ומה שאמר להם רב ייבא איתסר לכו למישתי אע"פ שלא היה יודע אם היו רוצין לשתות על ידי ברכה או לא. מורה היה להם שחייבין לברך. ומה שאמרו בערבי פסחים דף קא: כשלא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה. לא בשביל שהיסח הדעת זוקק לברכה אחרונה אלא עצה טובה קמ"ל שמא ישהה כל כך שיהא רעב מחמת סעודה ולא יעלה לו ברכת המזון על מה שאכל כדאמרינן בברכות. תדע לך דאי בכל שעה צריכין ברכה למפרע מה צריך לומר היכא שבירכו למפרע דאם באו אחרי כן לאכול שצריכין ברכה לכתחלה אלא ודאי הא דקאמר טעונין ברכה למפרע אינה חובה אלא עצה טובה קמ"ל. ולהכי קאמר אם לא ברכו למפרע כשיצאו כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה משום היסח הדעת אבל אין טעונין ברכה למפרע. והא דתניא בתוספתא דברכות (תוספתא ברכות,) בעה"ב שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו א"צ לברך למפרע. הפליג צריך לברך למפרע. וכשחוזר מברך לכתחלה. לאו כשחזר קאמר דמברך למפרע. והפליג דקאמר היינו כשקראו להפליג. ועצה טובה קמ"ל כדפרישית לעיל. וביומא פרק שני דף ל. תניא דיבר עם חבירו הפליג טעון נטילת ידים ומשמע מדתני נט"י ה"ה ברכת המוציא אבל בהמ"ז לא קתני דצריך ההוא מיירי כשלא ידע מתחלה שהיה לו להפליג וא"ת הא דאמרינן בפ' כיצד מברכין דף מב. דרבה ורבי זירא הוו אכלי סליקו תכא מקמייהו אייתו להו דיסתנא רבה אכל רבי זירא לא אכל. א"ל לא סבר לה מר סילק אסור לאכול. אמר ליה אנא אתכא דריש גלותא קסמיכנא והשתא אם לא היה צריך בהמ"ז תחלה למה לא היה אוכל וי"ל דאותו מאכל לחם היה מעורב בו והיה עליו טורח ליטול ידיו ולברך ברכת המוציא:

סימן ו

הכי השתא התם מישתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. הכא אפשר למישחט בחדא ידא ולכסויי בחדא ידא. ה"ר יום טוב ז"ל היה אומר מטעם זה דפעמים שאדם זוכר באמצע סעודה שלא התפלל ועומד להתפלל כשחוזר צריך ליטול ידיו ולבצוע המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר כדאמרינן הכא. ולא דמי כלל דהיינו דוקא לענין בהמ"ז דחשיב הפסק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה. וכן כיסוי הדם גמר מעשה השחיטה. דאטו אם יברך באמצע הסעודה על הזיקין ועל הרעמים הוי הפסק. ובהדיא אמרינן בערבי פסחים דף קב. אם עקרו רגליהן לילך לבית הכנסת כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אם הניחו שם מקצת חברים. אע"פ שהתפללו בינתים. הכא אפשר דשחיט בחדא ידא: וכן היכא דסח בין עוף לעוף היה נראה דחוזר ומברך כמו גבי תפילין. כדאמרינן בהקומץ רבה דף לו. סח בין תפלה לתפלה מברך שתים ועבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ושמא בתפילין היא עבירה טפי לפי שהן מצוה אחת. אבל בשחיטה אם ירצה ישחוט יותר ואם ירצה לא ישחוט ומיהו מסתבר דכל היכא שיכול לפטור את עצמו בברכה אחת אסור הוא לדבר כדי שיהא זקוק לברכה אחרת כדמוכח ביומא דף ע. דקאמר ונוטל ספר תורה וקורא בה אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא בעל פה. ופריך ונייתי ס"ת וניקרי. ומשני משום ברכה שאין צריכה ושמא א"צ לחזור ולברך כשסח בין עוף לעוף כאילו סח באמצע סעודתו דאין חוזר ומברך ברכת המוציא. ולא דמי לתפילין דשתיהן מצוה אחת. ובעל הלכות כתב היכא דבעי למישחט עשר זוגיתא ושחט חדא מינייהו ואישתעי. לכסוייה והדר ליברך ולשחוט הנך אחרנייתי וכ"כ הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה. וכן מצאתי כתוב בשם ר"ת דסח בין עוף לעוף צריך לחזור ולברך כההיא דסח בין תפלה לתפלה דחוזר ומברך. לפי שכשהפסיק וסח בינתיים גמר מצותה שבירך עליה וצריך לברך שנית. וכן אם היו לו לשחוט שני עופות וסח ביניהם כיון דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט איכא גמר מצוה וכיון שהפסיק בשיחה צריך לברך. אבל המברך על מצוה והתחיל לעשותה וסח קודם שגמרה אינו חוזר ומברך כגון תקיעת שופר וקריאת הלל ומגילה וכיוצא בהן כיון דלא סגי ליה דלא גמיר אע"ג דסח קודם שגמר המצוה א"צ לחזור ולברך. לכך טוב ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה. אבל אם דיבר מצרכי שחיטה כגון הביאו לשחוט לא הוי הפסק. מידי דהוי אעול כרוך וגביל לתורי ברכות דף מ. והיכא שלא היה בדעתו לשחוט אלא עוף אחד ואחר שנשחט הביאו לו עוף אחר צריך לברך על השחיטה כדאמרינן לקמן דף קז: גבי שמש שמברך על כל פרוסה ופרוסה. ובשמעתין נמי מדמי שחיטה לעובדא דתלמידי דרב אלמא היכא דנמלך צריך לחזור ולברך. וכן כתבו התוס' כיון דצריך לחזור ולברך על השחיטה צריך לכסות תחלה מה ששחט. דהא לר' יהודה שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט עוף ובברכה אחת על השחיטה סגי וכל שכן שטעון כיסוי למה ששחט היכא דצריך לברך על השחיטה. ואע"ג דאין הלכה כרבי יהודה מ"מ שמעינן מדבריו דכי היכי דלדידיה אמרה תורה דחיה ועוף צריכין שני כסויין אע"פ שמתחלה היה דעתו לשחוט שניהם. הוא הדין נמי לדידן היכא דנמלך ושתי שחיטות הן שצריך לגמור מצות שחיטה ראשונה קודם שיתחיל אחרת. וכ"כ בעל הלכות והראב"ד ז"ל. ולמעלה כתבתיו. ולא דמי לאדם שיושב ואוכל ואמר הב לן ונבריך ואם אחר כן רוצה לאכול מברך המוציא ואין צריך לברך ברכת המזון תחלה על מה שאכל. התם ברכת המזון אינוגמר מעשה אלא שנותן הודאה ושבח להקב"ה על הנאתו וסגי בהודאה אחת על שתי אכילות. אבל מעשה הכסוי היא גמר מעשה השחיטה וכיון שנסתלקה שחיטה ראשונה צריך לגומרה קודם שיתחיל שחיטה אחרת. אבל אין צריך לברך על כיסוי השני כדפרישית לעיל. ולכך הביא רב אלפס ז"ל בהלכותיו ומודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת אע"פ שאין הלכה כרבי יהודה. כדי שנלמוד ממנו לדידן לענין פסק הלכה כמו שכתבתי: כתב בעל הלכות שמכסה תחלה ואח"כ מברך. ואע"ג דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. הני מילי בתחלת המצוה. אבל זו סיום מצוה היא ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך. הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה. ועל כסוי אחר גמר המצוה. והעולם לא נהגו כך משום דחשיבי כסוי מצוה בפני עצמה.:

סימן ז

מתני' שחט ולא כסה וראה אחר חייב לכסות:

גמ' ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה. ומנין שאם שחט ולא כסה וראהו אחר שחייב לכסות. ת"ל ואומר אל בני ישראל מצוה זו תהא על כל ישראל. תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה בולא יכסה ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו:

סימן ח

תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששפך וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה דההוא דסעד אצל רבי אמר ליה רבי כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל. אמר ליה כוס של ברכה אני שותה יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זהובים. מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם אחר ומלו. ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים. ופטרו ר"ת. דאמר בפרק החובל דף פד: דכל מידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ואפילו אם תפס מפקינן מיניה. דכיון שהיה שם בשעת מילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם לא ענה אמן אהו דאפסיד אנפשיה. ואין לפוטרו מטעם זה שיתן לו תרנגולת לשחוט דא"כ אמא חייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. אלא זו מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה אזדא לה ומעוות לא יוכל לתקון. ולענין קריאת התורה אם עמד אחר שלא קראו החזן אף בארץ ישראל היה פטור דבקריאת התורה הכל חייבין וקריאת החזן אינו אלא כי היכי דלא ליתו לאינצויי. ואפילו אם עמד ישראל במקום הכהן אין לחייבו. ואע"ג דדרשינן גיטין דף נט: וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון. אסמכתא בעלמא היא. כמו ליטול מנה יפה ראשון דאין יכול לגבות בב"ד. ובלא הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל. דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באתה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה. ולא דמיא לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה. וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב. אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו:

מתני' כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסהו הרוח חייב לכסות:

גמ' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. ואע"פ שנדחה מכסוי קודם שנתגלה אין דיחוי אצל מצות והא דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות. אקמה ר' זירא כשרישומו ניכר:

סימן ט

מתני' דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות. נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים נתערב בדם הבהמה או בדם החיה רואין אותו כאלו הוא מים ר' יהודה אמר אין דם מבטל דם:

סימן י

דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות:

גמ' ת"ר דמו וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות. תניא אידך דם הניתז ושעל אגפיים חייב לכסות. רשב"ג אמר במה דברים אמורים בזמן שלא כסה דם הנפש. אבל אם כסה דם הנפש. פטור מלכסות. אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו. ת"ק סבר דמו כל דמו משמע. ורבי יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו. רשב"ג סבר דמו המיוחד לו ואע"ג דאמרינן בפרק זה בורר דף כה. דאמתי דרבי יהודה בא לפרש. היינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא. ובעירובין בסוף פרק חלון דף פא: גרסינן בכל הספרים כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי במשנתינו וכו'. והיה אור"ת דאין הלכה כרבנן אלא כרבי יהודה אע"ג דפליג רבי יהודה דברייתא ארבנן. במשנה הוא בא לפרש ומתניתין עיקר. וכן פסק רב אלפס ז"ל דהלכה כרבנן דמתניתין וכדפריש רבי יהודה וצ"ע דרב חסדא ורמי בר חמא סברי בפרק זה בורר דאפילו במתניתין הוי אימתי לחלוק היכא דמוכח והכא נמי מוכח דבמתניתין לחלוק בא כמו שהוא חולק בברייתא. ויש ספרים דגרסי בברייתא קמייתא דמו וכסהו מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר רבי יהודה אימתי וכו' תניא אידך דם הניתז ושעל אגפיים חייב לכסות אמר רשב"ג וכו' ולפי גירסא זו גם רבי יהודה דברייתא לפרש בא. ורבנן דהכא היינו ת"ק דרשב"ג. והשתא ניחא דהלכה כרבנן דמתניתין וכרבי יהודה:

מתני' במה מכסין ובמה אין מכסין. מכסין בזבל הדק ובחול הדק ובסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא בלבינה ובמגופה שלא כתשן. ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רשב"ג דבר שהוא מגדל צמחים מכסין בו. ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו. נראה דרשב"ג מפרש דברי ת"ק ולא פליג. וכן מוכח בגמרא דכל הני דקחשיב במתניתין חשיבי מגדל צמחים:

גמ' היכי דמי חול הדק. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל שאין היוצר צריך לכתשו איכא דמתני לה אסיפא ולא בחול הגס ה"ד חול הגס אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל שהיוצר צריך לכתשו. מאי בינייהו איכא בינייהו דצריך ולא צריך דמיפרך איפרוכי. פירש רש"י ללישנא קמא חשיב אין היוצר צריך לכתשו כיון דמיפריך ביד ללישנא בתרא דקאמר כל שהיוצר צריך לכתשו משמע כתישה כל דהו. ולפירושו הלכה כלישנא בתרא לחומרא ורב אלפס ז"ל לא הביא כי אם לישנא קמא משמע דמפרש איפכא: ת"ר וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי תלמוד לומר בעפר. אין לי אלא בעפר מנין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת של פשתן דקה צ"ל ונסורת של חרשין ונעורת של חרסין וסיד וחרסית ולבונה ומגופה שכתשן ת"ל וכסהו יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות ולבינה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן ת"ל בעפר. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. אחר שריבה הכתוב ומיעט. מרבה אני את אלו שהן מין עפר. ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. כל אתן המגדל צמחים קרי מין עפר. א"ר זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למעלה ועפר למטה שנאמר וכסהו בעפר. עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך עפר למעלה ועפר למטה. נתינת הדם על עפר תיחוח חשיב נתינת עפר למטה. ולא בעינן שיתן העפר תיחוח ביד אלא מצא עפר תיחוח ושחט עליו דיו הוא בכך. והא דאמרינן לעיל דף לא. דמזמין לעפר דכולה בקעתא. פירוש היה כותשו לעשותו עפר תיחוח. דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסיך אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח לאפוקי עפר המדבר אע"ג דעפר שמו והוא כשאר כל עפר הואל ואין מצמיח מה שזורעין בו גרע טפי מכל הני דקתני לעיל שמגדלין צמחים ואין שמן עפר. ודבר שאין עפר ואין מגדל צמחים אלא שהכתוב קרא עפר כגון אפר שנקרא עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. וזהב דכתיב ועפרות זהב לו מכסין בו. אמר רבא הא בורכתא. אמר רב נחמן בר יצחק מאי בורכתא אנא אמריתא ניהליה ומהא מתניתא אמריתא ניהליה. דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה. היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה. תניא הוסיפו עליהם השחור והכחול ונקרת פסולין. ויש אמרים אף הזרניך. אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה. א"ר אילעי אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה. ואמר רבי אבהו אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר ומתחת זרועות עולם:

הדרן עלך כסוי הדם