קיצור שולחן ערוך קצו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קצו | במהדורה המנוקדת | >>

הלכות אונן בחול ובשבת ויום טוב
ובו כ"ב סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב

(א)[עריכה]

  • מי שמת לו מת שהוא חיב להתאבל עליו, הרי זה אונן עד לאחר הקבורה. לא ינהג קלות ראש, כדי שלא יאמרו על המת, שהיה אדם קל ולכן אין זה טרוד בקבורתו ובאבלו ואינו חושש במיתתו. וזהו גנאי גדול למת, והוא בכלל לועג לרש, אלא יתראה לכל, שהוא טרוד ונבהל על מיתתו וקבורתו. לא יאכל בחדר שהמת בו, אלא בחדר אחר. ואם אין לו חדר אחר, יאכל בבית חברו. ואם אין לו בית חבר, יעשה בפני המת מחצה גבהה עשרה טפחים, ולא יהא רוח פתוח תחתיה שלשה טפחים, ותהא ראויה לעמד בפני הרוח. ואם אין לו דבר לעשות בו מחצה, מחזיר פניו ואוכל. בין כך ובין כך, ואפלו הוא בעיר אחרת, אינו מסב ואוכל דרך קביעות, אלא דרך ארעי, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין.

(ב)[עריכה]

  • אונן, פטור מכל המצות שבתורה, ואפלו אם אינו צריך לעסק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו. ואפלו אם רוצה להחמיר על עצמו, אינו רשאי, מפני כבוד המת. אינו מברך לא המוציא ולא ברכת-המזון. ואפילו אם אחרים אוכלין ומברכין, אינו עונה אמן. ואינו מצטרף לא לזמון ולא לעשרה. אבל מה שהוא מצות לא תעשה, אפילו מדרבנן, אסור גם לו. ולכן אם בא לאכל פת, צריך לטול ידיו, ולא יברך על נטילת ידים, כמו שאינו מברך המוציא. וכן בנטילת ידים שחרית נוטל ידיו שלש פעמים כדרכו, ואינו מברך (עיין בהלכות אונן להגאון מוהרא"ז מרגליות זצ"ל אות ו).

(ג)[עריכה]

  • אם אכל קדם שנקבר המת, ולאחר שנקבר עדין לא נתעכל המזון, יברך ברכת-המזון. וכן אם עשה צרכיו קדם הקבורה, יברך אחר כך ברכת אשר יצר, אפלו כל היום.

(ד)[עריכה]

  • אם האונן הוא בעיר אחרת, ובמקום המת יש גם כן קרובים שחיבים להתאבל, אזי על זה שהוא במקום אחר, אין עליו דין אונן. אבל אם אין קרובים במקום המת, חל על זה דין אונן.

(ה)[עריכה]

  • במקום שיש חברא קדישא, ולאחר שהקרובים נתעסקו בצרכי הקבורה והתפשרו עם אנשי חברא קדישא, אין עליהם שום דבר לעשות, אך אנשי חברא קדישא עושין הכל, אזי אין עוד על הקרובים דין אונן, ומתרין בבשר ויין, ומכל-שכן שמתרין וחיבין בקריאת-שמע ובתפלה ובכל המצות. ומכל מקום נוהגין שאין האוננין מתפללין עד לאחר הקבורה, והינו מפני שגם הם הולכין ומלוין את המת עד בית הקברות. והרוצה להחמיר ולהתפלל תכף לאחר שמסר את המת לאנשי חברא קדישא, יכול להחמיר על עצמו.

(ו)[עריכה]

  • כל זמן שלא נקבר המת, אינו חולץ מנעליו, ומתר לצאת מביתו לצרכי המת. אבל אסור לישב או לישן על כסא או מטה, וכל-שכן שאסור בתשמיש-המטה, ואסור ברחיצה וסיכה ושמחה ושאילת שלום ובתספרת ובתלמוד תורה, ואסור במלאכה אפלו על ידי אחרים, ואפלו בדבר האבד. ובהפסד גדול, יעשה שאלת חכם - עין חכמת-אדם ובקנטרס הנדפס בתוך היורה-דעה החדש הלכות אונן להגאון מורנו הרב אפרים זלמן מרגליות. זכר צדיק לברכה. סעיף יח-יט, ובחתם-סופר סימן שכד, וצריך עיון.

(ז)[עריכה]

  • מי שהוא אונן בשעת קריאת-שמע ותפלה, ולאחר שנקבר המת עברה רביעית היום שהוא זמן קריאת-שמע, מכל מקום אומר גם קריאת-שמע וברכותיה - בלא תפלין עד שליש היום. אבל אם עבר גם שליש היום, אומר קריאת-שמע בלא הברכות - עין לעיל סימן יז סוף סעיף א, וצריך עיון. ותפלת שמונה-עשרה, מתר להתפלל עד חצות היום. ומוסף בראש-חדש, יכול להתפלל גם אחר כך, שזמנה כל היום. ומברכות השחר לא יאמר כי אם שלש ברכות, שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה, וברכות התורה, שאלו זמנן כל היום. ושאר הברכות, לא יאמר לאחר שעבר זמנן, כיון שבשעת חובתן, הינו בבקר, היה פטור. ואם נקבר המת קדם שליש היום וביתו רחוק מבית הקברות שעד שיגיע לביתו יעבר שליש היום, טוב יותר שיכנס לאיזה בית סמוך לבית הקברות לקרוא קריאת-שמע ולהתפלל בזמן הראוי, או אפלו בחוץ במקום נקי. ומיד כשמתחילין להשליך עפר על המת, יכול לקרוא קריאת-שמע ולהתפלל, אף-על-פי שהאבלות עדין אינה חלה - כדלקמן ריש סימן רד.

(ח)[עריכה]

  • מי שמת לו מת, ונעשה אונן לאחר שכבר הגיע זמן תפלת שחרית או מנחה או ערבית, והוא לא התפלל מקדם שנעשה אונן, ונמשכה האנינות עד לאחר זמן התפלה, אף-על-פי-כן אינו צריך תשלומין להתפלל בתפלה שלאחריה שתים.

(ט)[עריכה]

  • מי שמת לו מת בשבת, כיון דאסור לקברו היום, לא חלה עליו אנינות, ומתר בבשר ויין, וחיב בכל המצות, חוץ מתשמיש-המטה שאסור לו. וגם אסור בתלמוד תורה, דהוין דברים שבצנעא. ואם הוא שליח-צבור, אם יש אחר להתפלל, לא יתפלל הוא. ואי ליכא אחר, יתפלל הוא. אם המת הוא אביו או אמו, יכול לומר קדיש במקום שאין שאר אבלים. אבל במקום שאר אבלים, לא יאמר קדיש קדם הקבורה - עיין בספר שערי דעה. ואם האונן הוא אבל מכבר על אביו או על אמו, או שיש לו יארצייט, יאמר קדיש כמו שאר אבל או יארצייט.

(י)[עריכה]

  • סמוך לערב, קורא קריאת-שמע בלא ברכות, ואינו מתפלל ערבית, ואינו מבדיל במוצאי שבת, ומתר לו לאכל בלא הבדלה. ולאחר שיקבר המת, יבדיל על הכוס. ואפלו לא נקבר עד למחר, יכול להבדיל על הכוס, ולא יברך על הנר והבשמים, דמתר להבדיל עד יום שלישי בשבת - כדלעיל סימן צו. ובתפלת שחרית שהוא מתפלל כשלא עבר זמנה, אינו אומר אתה חוננתנו.

(יא)[עריכה]

  • אם צריך לעת ערב ללכת מביתו עד סמוך לתחום שבת כדי שילך במוצאי-שבת למקום אחר בשביל צרכי המת, או שהוא צריך לעת ערב לאסף את הגבאים דחברא קדישא להשתוות עמהם בעד מקום הקבורה, אזי מיד כשהתחיל ללכת ולעסק בצרכי המת, חלה עליו אנינות.

(יב)[עריכה]

  • מת בערב שבת לעת מנחה, בענין שאי אפשר לקברו קדם שבת, מתפלל גם מנחה בערב שבת.

(יג)[עריכה]

  • מת ביום ראשון של יום-טוב, אם רוצה לקברו היום על ידי גוי, חלה עליו מיד אנינות. ומכל-שכן ביום שני, שיכול לקברו גם בעצמו, דחלה עליו מיד אנינות, ואפלו הוא אינו רוצה לקברו היום.

(יד)[עריכה]

  • מי שמתו מוטל לפניו בליל יום-טוב שני, מקום שנהגו לקברו על ידי ישראל, נוהג דין אנינות אפלו בלילה, ואינו אומר קדוש, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין. אבל בליל יום-טוב ראשון, או אפלו בליל יום-טוב שני במקום שנהגו להתעסק גם ביום-טוב שני דוקא על ידי גוים, אין לנהג דין אנינות בלילה.

(טו)[עריכה]

  • מי שהיה אונן במוצאי יום-טוב, יבדיל ביום שלאחריו, אבל לא אחר כך, כי הבדלה של יום-טוב אין זמנה אלא עד סוף היום שלאחריו.

(טז)[עריכה]

  • אונן שיש לו בן למול, אם אפשר לקבר את המת קדם שיצאו מבית-הכנסת שחרית, אזי יתפללו הקברנים תחלה, ויקברו את המת, וימולו את התינוק. ואם אי אפשר, מכל מקום ימולו את התינוק שחרית בבית-הכנסת, והסנדק יברך ברכת להכניסו, משום דמת ומילה, מילה קודמת.

(יז)[עריכה]

  • אונן באור לארבעה עשר בניסן, יעשה שליח לבדק את החמץ, וכל חמירא וכולי יאמר בעצמו.

(יח)[עריכה]

  • אונן בליל ספירת העמר, לא יספר בלילה, אלא ביום לאחר הקבורה יספר בלא ברכה. ובשאר הלילות, יספר אחר כך בברכה. ואם רואה ביום כי האנינות תמשך עד הלילה, יספר אפלו באנינות בלא ברכה, כדי שיספר שאר הלילות בברכה (אונן בפורים, עין לעיל סימן קמא סעיף כא).

(יט)[עריכה]

  • מי שמת בתפיסה והמושל אינו רוצה לתנו לקבורה עד שיתנו לו ממון הרבה, לא חלה על הקרובים אנינות, וגם אבלות לא חלה עליהם, כיון שלא נתיאשו מלקברו, ומצפים להתפשר עם המושל. וכן אם קרובי המת הם בתפיסה ואינם יכולים לעסק בצרכי המת, אין אנינות חלה עליהם.

(כ)[עריכה]

  • במקומות אשר נתנה הדת שלא לקבור את המת עד לאחר ארבעים ושמונה שעות, אף-על-פי-כן לא נפטר האונן מדין אנינות, כיון שלאחר עבור הזמן ודאי יקברוהו, מטל עליהם בינתים להתעסק בכבודו, להכין תכריכין וארון, ולהכין אנשים. אך ביום-טוב שני, יש להקל ולפטרו מדין אנינות בזה שאי אפשר לקברו מחמת פקדת המלכות.

(כא)[עריכה]

  • במקומות הנזכרים, לפי שחוששין שלא ימצאו אנשים לטהר את המת בקרוב שני-מעת-לעת לאחר מותו, ועל כן המציאו לטהרו תכף לאחר מותו ולשומו בארון שלם ונקוב מלמטה, אזי לאחר שהושם בארון, פטורין מדין אנינות, ונוהג דין אבלות. ומכל מקום צריכין למנות שבעה ימים משעה שיסתם הגולל בקבר.

(כב)[עריכה]

  • מי שמת לו מת והוא אינו יודע, אם אין מי שיתעסק בו, צריכין להגיד לו. אבל אם יש מתעסקין אחרים, אין להגיד לו עד לאחר שיתפלל. ומי שלאשתו מת לה מת, והיא אינה יודעת, יש לו להבעל להחמיר שלא לשמש עמה (עיין לקמן סימן רו סעיף ט, ואנינות חמיר טפי).