קיצור שולחן ערוך רו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן רו | במהדורה המנוקדת | >>

דין שמועה קרובה ושמועה רחוקה
ובו י"א סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

(א)[עריכה]

  • מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב שהוא חיב להתאבל עליו, אם באה לו בתוך שלשים ואפלו ביום השלשים עצמו, הרי זו שמועה קרובה, וקורע. וחיב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיעה לו השמועה. וגם אבלות שנוהג בשלשים, מונה מיום השמועה. ויום השמועה, דינו כיום הקבורה לכל דבר. ואותן שלשים יום שנקראה בהן שמועה קרובה, מונה מיום הקבורה ולא מיום המיתה.

(ב)[עריכה]

  • באה לו השמועה לאחר שלשים יום, זוהי שמועה רחוקה, ואינו צריך לנהוג אבלות רק שעה אחת. לא שנא שמע ביום, ולא שנא שמע בלילה ונהג שעה אחת, דיו, ואפלו על אביו ואמו - ולענין קריעה, עין לעיל סימן קצה סעיף ח. אך דברים שנוהגין על אביו ועל אמו כל שנים עשר חדש, נוהג גם בשמועה רחוקה, ומונה שנים עשר חדש מיום המיתה. ואם באה לו השמועה על אביו ואמו לאחר שנים עשר חדש, אינו נוהג אבלות אלא שעה אחת גם בדברים שנוהגין כל שנים עשר חדש.

(ג)[עריכה]

  • השומע שמועה רחוקה, אינו צריך לנהוג כל דין אבלות, אלא דיו בחליצת מנעל לבד, ומתר במלאכה ורחיצה וסיכה ותשמיש-המטה ותלמוד-תורה. ואם אין מנעלים ברגליו בשעת שמועה, צריך לעשות מעשה אחר שיהא נכר שהוא עושה משום אבלות, כגון שישב על הקרקע שעה אחת.

(ד)[עריכה]

  • באה לו שמועה קרובה בשבת, יום השבת עולה לו ליום אחד, ולמוצאי שבת קורע, ומונה לו עוד ששה ימים.

(ה)[עריכה]

  • באה לו שמועה קרובה בשבת או ברגל, ולמוצאי שבת או למוצאי הרגל נעשית רחוקה, אסור ביום השבת או בימי הרגל בדברים שבצנעא. ולמוצאי שבת והרגל, נוהג שעה אחת אבלות כמו בשמועה רחוקה.

(ו)[עריכה]

  • באה לו שמועה קרובה בשבת והוא ערב יום-טוב, כיון שדברים שבצנעא נוהג בו, מבטל הרגל את השבעה.

(ז)[עריכה]

  • השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל, אינו נוהג אבלות. ואפילו בדברים שבצנעא, מתר. ולמוצאי שבת ורגל, נוהג שעה אחת ודיו.

(ח)[עריכה]

  • מי ששמע לאחר הרגל שמת לו מת קדם הרגל, אף-על-גב דלאותן שנהגו אבלות קדם הרגל בא הרגל והפסיק, מכל מקום לדידה כיון שלא נהג כלל קדם הרגל, כל ששמע אפלו ביום השלשים מיום הקבורה, הוי אצלו שמועה קרובה, וצריך לנהוג שבעה ושלשים.

(ט)[עריכה]

  • מי שמת לו מת ולא נודע לו, אין להגיד לו. ועל המגיד נאמר, ומוציא דבה הוא כסיל. ומותרין להזמינו לסעודת ארוסין ולכל שמחה, כי כל זמן שהוא אינו יודע, הרי הוא כשאר כל אדם. וכן בעל שיודע שמת איזה קרוב לאשתו, מתר לו לשמש עמה, כיון שהיא אינה יודעת.

(י)[עריכה]

  • אבל אם אחד שואל אותו על קרובו - שמת אם הוא חי, אין לו לשקר ולומר, חי הוא, שנאמר, מדבר-שקר תרחק. אלא יאמר בלשון דמשתמע בתרי אנפין, וישער בעצמו שמת.

(יא)[עריכה]

  • לבנים זכרים, נוהגין להודיע כשמת האב או האם, כדי שיאמרו קדיש.