קיצור שולחן ערוך קצז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קצז | במהדורה המנוקדת | >>

דין התכריכין והטהרה, ואיסור הנאה במת
ובו י"ג סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

(א)[עריכה]

  • נוהגין להדר אחר בגדי פשתן לבנים לתכריכין, ויהיו נאים, לסימן שמודים בתחית המתים, דאמר רב חיא בר יוסף, עתידין הצדיקים שיעמדו בלבושיהן. אבל לא יהיו חשובים יותר מדי, כי זה אסור. אין לעשות בתכריכין לא אמרא ולא שום קשר, הן בחוטין שתופרין בהם, הן בלבישה. קוברין את האיש בטלית שיש בה ציצית, אך פוסלין אחת. והיותר נכון, שכשמנח בקבר, אז יכניסו ציצה בתוך הכנף. אם היתה לו טלית נאה שהתפלל בה בחייו, אינו ראוי להחליפה לאחר מותו בטלית אחרת שאינה נאה, כי ניח לו לאדם להקבר בטלית שהתפלל בה בחייו. כשמלבישין את המת, יכונו שכשם שהם מלבישים את הגוף, כך תתלבש נשמתו במלבושים רוחניים בגן-עדן.

(ב)[עריכה]

  • סדר הטהרה, מרחיצין במים חמים כל גופו וראשו, ומנקין אותו היטב בין אצבעות ידיו ורגליו ובכל מקום, וחופפין את ראשו, וסורקין וגוזזין שערות ראשו, ונוטלין צפרני ידיו ורגליו - ובמדינתנו אין נוהגין זאת. וצריכין לזהר שלא יהפכו את המת על פניו, שהוא דרך בזיון, אלא יטו עליו תשעה קבין מים, דהינו שמעמידין את המת על הקרקע או על גבי קש ושופכין המים על ראשו שירדו על כל גופו.

(ג)[עריכה]

  • שעור תשעה קבין יש בו מחלקת. - ויש לקח לערך עשרים וארבעה קווארט פוליש. ואין צריכין שיהיו כלם בכלי אחד דוקא, אלא גם משני כלים אן משלשה, מצטרפין, רק שהשני יתחיל לצוק בעוד שלא הפסיק הראשון, וכן השלישי בעוד שלא הפסיק השני. וגם אם מערה מכלי אחד, לא יפסיק הקלוח. ומתוך ארבעה כלים, אפלו שופכין בפעם אחת, אין מצטרפין.

(ד)[עריכה]

  • אחר כך טורפין ביצה עם יין ביחד, וטורפין הביצה בקלפתה, לרמז שגלגל הוא שחוזר בעולם, ובמקום שאין יין מצוי, לוקחין מים ומרחיצין בו ראשו. ומה שנוהגין באיזה מקומות שכל אחד לוקח מעט ומזה על המת, אין זה נכון, ויש לבטל מנהג זה, כי דומה לחקות העמים, אלא ירחצו בו ראשו.

(ה)[עריכה]

  • צריכין להשגיח שלא יקמץ המת אצבעות ידיו. ומה שבקצת מקומות נוהגין לקמץ את האצבעות, יש לבטל מנהג זה. ומה שקצת אומרים, שמרמזים בזה שמות קדושים, דבר בדוי הוא. גם מה שנותנין בידו שרביטין שקורין געפליך, מנהג שטות הוא. ואם רוצים דוקא לתת אותן, יניחום אצלו.

(ו)[עריכה]

  • לאחר שטהרו את המת, לא יניחו אותו באותו מקום שטהרוהו, אלא ישכיבוהו כנגד הפתח, לפנים מן הבית. ואין מהפכין את הדף שטהרוהו עליו, כי יש סכנה בדבר.

(ז)[עריכה]

  • לא ינשק אדם ילדיו שמתו, כי היא סכנה גדולה. ומכל-שכן שלא יאחז בידו של מת ויאמר שיוליכהו עמו.

(ח)[עריכה]

  • כשמוציאין את המת מן הבית, יש לזהר שלא יצא אדם ראשון. אך המתעסקים שצריכין לילך ראשון מן הבית כדי לנשאו, אין קפידא.

(ט)[עריכה]

  • מי שנפל מאליו ומת מיד, אם יש פצעים בגופו ויצא ממנו דם, ואם כן יש לחוש שמא נבלע דם הנפש בבגדיו ובמנעליו, לכן אין מטהרין אותו, אלא קוברין אותו בבגדיו ובמנעליו, רק למעלה מבגדיו כורכין אותו בסדין שקורין סובב. ונוהגין לחפר בקרקע שנפל שם אם יש שם דם, וכן בקרוב לו, וקוברין עמו את כל העפר שיש בו דם. ודוקא בגדיו שהיה לבוש בהם, קוברין עמו. אבל אם נתז מן הדם על שאר בגדים שאינו מלבש בהם, וכן אם הניחוהו על כרים וכסתות ועדין הדם יוצא, אינן צריכין קבורה, אלא יכבסום היטב עד שלא ישאר בהם רשם דם, והמים ישפכו לתוך קברו. אם לא יצא ממנו דם, פושטין בגדיו, ומטהרין אותו, ומלבישין אותו תכריכין כשאר מתים. וכן מי שנטבע בים, פושטין בגדיו, ודינו כשאר מתים. ויש מקומות שנוהגין לקבר גם הנטבעים בבגדיהם שנמצאו בהם, והיכא דנהוג, נהוג.

(י)[עריכה]

  • אפלו יצא ממנו דם, אלא שכבר פסק, ופשטו את בגדיו, וחי אחרי זה איזה ימים, ואחר כך מת, מטהרין אותו, ועושין לו תכריכין. ואף-על-פי שהוא מלכלך מדם שיצא ממנו, אפלו הכי מטהרין אותו, כי אין לחוש לדם שיצא ממנו בחיים, אלא לדם שיצא ממנו בשעת מיתה, חישינן שמא הוא דם הנפש, או שמא נתערב בו דם הנפש.

(יא)[עריכה]

  • יולדת שמתה מחמת לדה, דינה כהרוג, שאם ידוע שיצאו ממנה דמים מרבים, אין מטהרין אותה. אבל אם כבר כלו הדמים לצאת, ואחר כך מתה, שאין להסתפק בדם הנפש, עושין לה כמו לשאר מתים. ובהרבה קהלות נוהגין לטהר כל יולדת, ועוד יש איזה מנהגים ביולדת, והיכא דנהוג, נהוג.

(יב)[עריכה]

  • הנהרג על ידי גוים, אפלו לא יצא ממנו דם כלל, כגון שנחנק, קוברין אותו כמו שנמצא, כדי להעלות חמה.

(יג)[עריכה]

  • מת, בין גוי בין ישראל, ותכריכיו, אסורין בהנאה. וכן נויי המת המחברים לגופו, כגון פאה נכרית שהיא קשורה או קלועה בתוך שערותיו, אסורין בהנאה. וכן אם היתה לו שן תותבת, תקבר עמו. אבל נוי שאינו מחבר לגופו, מתר. וכן נוי שאינו כעין גופו, כגון התכשיטין והבגדים, מתרים בכל ענין.