קיצור שולחן ערוך רד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן רד | במהדורה המנוקדת | >>

אימתי מתחיל האבלות
ובו י' סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י

(א)[עריכה]

  • משנקבר המת ונגמרה סתימת הקבר בעפר, מיד מתחילה האבלות, וחולץ המנעלים שם בבית-הקברות. ואם צריך לילך לביתו בין שכונת גוים, יכול לנעלם, אלא שיתן בהם קצת עפר (כדלקמן סימן רט סעיף ז).

(ב)[עריכה]

  • אם בית-הקברות סמוך לעיר, והאבל לא הלך שמה אלא חזר לביתו, אינו צריך לנהוג אבלות, אלא משעה שאומרים לו שנסתם הקבר. ומכל מקום אם הוא סמוך ללילה ורוצה שיעלה לו יום זה, אזי משעה שהוא משער שנסתם הקבר, יכול לנהוג אבלות (עיין לשון הריטב"א במסכת מועד קטן דף כב שכתב, אלא ממתין עד כדי שעור וכו'), ואם יאמרו לו אחר כך שנסתם הקבר קדם הלילה, עולה לו זה היום. ואם הוא ערב הרגל, מבטל הרגל את האבלות של שבעה.

(ג)[עריכה]

  • במקומות ששולחים את המת לקברו בעיר אחרת ואינם יודעים מתי יקברוהו, אזי האבלים הנשארים בעירם, מיד כשחזרו מן הלויה, מתחילין להתאבל, ומונים מאז שבעה וגם שלשים. וההולכים עם המת עד מקום קבורתו, מונים משיקבר. ויש אומרים, דאם גדול הבית הולך עם המת, אזי גם הנשארים אינם מונים אלא משיקבר. ומשערין לפי אמד הדעת מתי נקבר, ומתחילין להתאבל. - והימים שבינתים, דינם כדלעיל סימן קצו סעיף ה' וסעיף ו'. ודוקא לחמרא אזלינן בתר גדול הבית דגם הנשארים אינם מונים אלא משיקבר. אבל אם גדול הבית נשאר בביתו, ההולכים עם המת אינן נגררין אחריו, אלא מונין משנקבר.

(ד)[עריכה]

  • מי שטבע במים או שהרגוהו גוים ואינו נמצא לקברו, כל זמן שלא נתיאשו מלבקשו, לא חלה לא אנינות ולא אבלות, ומתרין אפלו בתשמיש. ומשעה שנתיאשו מלבקשו עוד, מתחילין להתאבל. ואם לאחר ימי האבל נמצא והובא לקבורה, אינן צריכין לנהוג אבלות עוד, אלא שאם הוא אביו או אמו, צריך לקרוע. ומי שטבע במים ויש לו אשה והוא בענין שאין מתירין אותה להנשא, אין נוהגין עליו אבלות, ואין אומרים אחריו קדיש. ומכל מקום ישתדלו לעשות נחת-רוח לנשמה להתפלל לפרקים לפני התבה, ולקרות ההפטרה, ולברך בזמון, ולתן צדקה, וללמוד או לשכור מי שילמד עבורו.

(ה)[עריכה]

  • מי שמת לו קרוב והוא איננו שם ונודע לו במקום אשר הוא שם, מונה לעצמו משעה שנודע לו. ואפלו בא אחר כך למקום המת אל שאר האבלים שהתחילו מקדם להתאבל, לא יקצר אבלותו בשביל זה. וכן אפלו אם לא נודע לו עד שבא אל האבלים, אלא שהאבלים אינם במקום שמת המת ולא במקום הקבורה, גם כן מונה לעצמו משעה שנודע לו.

(ו)[עריכה]

  • אבל אם לא נודע לו עד שבא אל האבלים שהם במקום המת או במקום הקבורה, אזי אם היה בשעת קבורה במקום קרוב, דהינו לא יותר ממהלך עשר פרסאות שהוא מהלך יום אחד, הרי זה כאלו היה כאן בשעת קבורה ומונה עמהם. ואפלו בא ביום שביעי קדם יציאת בית-הכנסת, כיון שעדין נוהגין קצת אבלות, מונה עמהם שבעה ושלשים. ודוקא כשגדול הבית אצלם שכלם נגררין אחריו. אבל אם לא היה שם גדול הבית, מונה לעצמו. וכן אם בא ממקום רחוק, אף-על-פי שיש שם גדול הבית, מכל מקום מונה לעצמו.

(ז)[עריכה]

  • זה שהוא מונה עם הנמצאים, אפלו הוא חוזר לביתו, מכל מקום מונה עמהם.

(ח)[עריכה]

  • מי הוא נקרא גדול הבית? זה ח}ר על פי האמד, אם היו עוסקין בעזבון המת, היו הדברים נחתכין על פיו, והיו כלם הולכין אחר עצתו אפלו הוא קטן בשנים, נקרא גדול הבית. ואפלו אינו יורש, כגון שהאלמנה בכאן והיא מנהגת את הבית, היא נקראת גדול הבית. מי שהוא דר אצל חמיו ומתה אשתו, חמיו הוא הגדול.

(ט)[עריכה]

  • מי ששמע שמת לו מת, וכבר התפללו הצבור ערבית ועדין הוא יום, אם הוא עדין לא התפלל ערבית, אינו נגרר אחר הצבור, ואותו היום עולה לו. אבל אם התפלל ערבית, שוב אינו עולה לו אותו היום, ומונה שבעה ושלשים מיום המחרת. ודוקא לחמרא אמרינן הכי, ולא לקלא. שאם שמע ביום השלשים לאחר שהתפלל ערבית, לא אמרינן שכבר הוא לילה והוי לה שמועה רחוקה (שיתבאר דינה ב|סימן רו) להקל עליו, אלא חשבינן לה ליום, והוי לה שמועה קרובה, ויום זה עולה לו בממה-נפשך. ולענין תפלין בשאר הימים, אם שמע לאחר שהתפלל ערבית ועדין הוא יום, יניחם למחר בלא ברכה ויכסה אותם. ואם היה כן ביום השלשים, מניח למחר תפילין ומברך עליהם בממה נפשך. ואשה ששמעה שמת לה מת וכבר התפללו הצבור ערבית, אלא שעדין הוא יום, אם אין דרכה להתפלל ערבית, נגררת אחר הצבור לחמרא, ואותו היום אינו עולה לה.

(י)[עריכה]

  • בשעת הדבר, רחמנא לצלן, נוהגין שאין מתאבלין, משום בעתותא. ואם עבר הזעם בתוך שלשים, צריך להתאבל אז. אבל אם לא עבר עד לאחר שלשים או שהפסיק רגל בינתים, אינו צריך להתאבל אחר כך (עיין חתם סופר סימן שמב).