ע"פ מאמר באתר דעת, מאת אברהם ישראל שריר .

תחבירו של הפסוק תמוה - פתיחה בפניה ליחיד "לך", ומיד שנוי לפניה לרבים: "בקשו". ומי בכלל המושאים השונים בפסוק? פרושים שונים נאמרו בו (נביא רק מקצתם), ודרשות רבות נדרשו עליו:

1. " "כשאני מבקש כבוד ושררה מאת העם, עד שאני אומר להם שיבקשו פני ויבקרוני תמיד, אין זה כוונה ממני לשררת עצמי ובקשת כבוד, אבל לבי, ר"ל תכלית כוונתי ומחשבתי, כדי שתהא אימתי עליהם עד שאביאם לבקש את פניך..." " (המאירי) .

• אולם קשה להלום את הדברים עם מהלך המזמור כולו;

2. " "'לך' - בשליחותך - אומר לבי: 'בקשו', ישראל, פני הקב"ה. ואני, דוד, שומע לו" " (רש"י, ובעקבותיו בעל המצודות) :

• הקשיים בפרוש זה ברורים - הצורך ב'השתלת' "ישראל" לפסוק, ופשר ה'שליחות', שאיננה מוזכרת במזמור.

3. " "'לך' - לרצון לפניך, 'בקשו פני' - אמר וצוה [לבי] את פני [פני המשורר] שיבקשו וידרשו אותך" " (ספורנו, ובדומה לו גם הרד"ק)) , " "'לך אמר לבי', כי עיקר בקשתי היא [לכן היא מהלב] שפני יבקשו פניך" " (מלבי"ם) . לב המשורר מצווה את פניו לבקש את ה'. השמוש במושג "פנים" הוא אפוא בהשאלה מקשרי בני אדם, בבחינת "כמים פנים אל פנים" - 'פני' מול 'פניך'.

• אולם עדיין תחילתו של הפסוק מוקשה, מדוע מציין המשורר, כי עושה הוא לשם ה'.

4. " "לבי אמר לי, אומר המשורר, לבקש את פניך, להכיר את כוחך" " ( יהודה אייזנברג ) .

• אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב " לי אמר לבי בקש פניך " ולא " לך אמר לבי בקשו פני "!

5. לכן, מסתבר יותר, כי המילה "לך" איננה פניה, כי אם צווי מלשון הליכה. "לך" משמעו "לכה". מצאנו כתיב זה בתנ"ך במובן זה בשלושה מקומות [ "לך נא אתי אל מקום אחר" (במדבר כ"ג, יג); "לך ונקרבה באחד המקומות" (שופטים י"ט, יג); "לך נתראה פנים" (דה"ב כ"ה, יז). ]. לפי זה, בנוי הפסוק על מטבע הלשון 'ללכת ולבקש' [ "האתונות אשר הלכת לבקש" (שמו"א י', ב); "וילך שאול ואנשיו לבקש" את דוד (שמו"א כ"ג, כה) ועוד ], ומשמעו: לבי (הקול הפנימי שלי) פונה אלי ואומר לי: " לך! ", ואל פני הוא אומר: " בקשו! " - " את פניך ה' ".

אין כאן רק בקשה פסיבית לישועה, לפי הבנה זו, אלא קריאה לפעילות, לחיפוש יזום אחר הדרך אל בית ה', אל פני ה'. 'השתדלות' שעליה המשורר מבקש סיוע: "אל תסתר... הורני...". " "כי הענין האלוקי אינו חל על אדם, כי אם לפי הכנת האדם - אם מעט מעט אם הרבה הרבה" " (כוזרי ב כד) .

הבנה זו של המילה, כלשון הליכה, מתישבת יפה עם הפסוקים בהמשך המזמור, בהם מפרט המשורר את בקשתו לסיוע בחיפוש אחר הדרך בה ילך אל בית ה': "הורני ה' דרכך ונחני..." ( אברהם ישראל שריר ) .