(תהלים כה י): "כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו"

ע"פ הרמב"ם ( מורה נבוכים ג יב ) , פסוק זה מתייחס לויכוח עתיק בין הפילוסופים, בשאלה מה יש יותר בעולם - רע או טוב?

יש פילוסופים שטענו, שהרע מרובה על הטוב. כך למשל, הפילוסוף המוסלמי-פרסי אלראזי טען ש"כאשר תשווה בין נחת האדם ותענוגותיו במשך זמן שלותו כנגד מה שיארע לו מן הצער והייסורים הקשים והמחלות והמומין והדאגות והיגונות והכישלונות, אז תמצא כי מציאותו- כלומר: האדם -נקמה, ורעה רבה מנת חלקו". הרמב"ם דחה טענה זו בשני נימוקים:

• הרע שמתארים אותם פילוסופים מתייחס רק לאדם: "וסיבת כל הטעות הזו, מפני שהסכל הזה ודומיו מן ההמון אינם בוחנים את המציאות כי אם באישי האדם לא יותר, ומדמה כל סכל כי כל המציאות למען אישיותו, וכאילו אין שם מציאות כי אם הוא בלבד, ואם אירע לו דבר הפך מה שרצה החליט ופסק כי כל המציאות רע",אולם האדם הוא פסיק קטן מן היקום האינסופי, הכולל גם עולמות רוחניים נעלים. אמנם האדם הוא היצור הנכבד ביותר בעולם החומרי, אולם הוא עדיין חלק מן העולם החומרי החולף ונפסד, ולפיכך עצם העובדה שהוא קיים היא טובה גדולה עבורו.
• גם הרעות שקורות לאדם, נובעות ברובן ממעשי האדם עצמו: יש מעט מאד אנשים שנפגעים בפגמים מולדים או אסונות טבע, קצת יותר שנפגעים במלחמות בין בני אדם, אבל הרוב נפגעים ממחלות שהם עצמם מביאים על עצמם ברדיפת המותרות: "ולא יחדל כל סכל נבער מדעת בדאגה ויגון על שלא הצליח לעשות כמו שעשה פלוני מן המותרות, ועל הרוב יביא עצמו לידי סכנות גדולות, כהפלגה בים, ושירותי המלכים, וכל מטרתו בכך להשיג אותן המותרות הבלתי הכרחיות, וכאשר יביאוהו צרות באותם הדרכים שהוא הלך בהם יתלונן על משפט ה' וגזרתו, ויבוא לקלל הזמן, ויתפלא על מיעוט עשותו צדק, מדוע אינו עוזרו להשיג ממון רב, כדי למצוא בו הרבה יין להשתכר בו תמיד...".

אולם, החסידים והחכמים יודעים, שייעודו של האדם הוא להגיע להשגות שכליות, ולכן הם מסתפקים במועט, "לחם לאכול ובגד ללבוש ללא מותרות, וזה הקל ביותר, ואפשר להשיגו בעיסוק מועט אם יסתפק אדם בהכרחי, וכל מה שאתה רואה מקושי הדבר הזה וכבדו עלינו הוא מחמת המותרות ודרישת הבלתי הכרחי, נעשה קשה אפילו מציאת ההכרחי".

עבור אנשים כאלה, העולם הוא רובו טוב ואין בו כמעט רע, שהרי את המטרה העיקרית של קיומם הם מצליחים להשיג. עליהם נאמר הפסוק שלנו: "אבל החסידים החכמים כבר ידעו חכמת המציאות הזו והבינו אותה, כמו שבאר דוד ואמר כל אורחות ה' חסד ואמת לנצרי בריתו ועדתיו, כי אותם אשר נצרו טבע המציאות וחוקי התורה וידעו תכליתם, נתברר להם אופן החסד והאמת בכל, ולפיכך עשו מטרתם מה שהייתה הכונה בהם מחמת היותם אדם, והיא ההשגה".

חסד ה' מתבטא בכך, שאת הדברים ההכרחיים אפשר להשיג בקלות: האויר הוא החיוני ביותר - והוא נמצא בשפע ובחינם; אחריו המים - וגם הם נמצאים בשפע ובזול; המאכלים הטבעיים, הפשוטים והבריאים, זולים יותר ממאכלי המותרות.

אמת ה' מתבטאת בכך, ש(כמעט) כל בני האדם נולדים שווים בגופם ובאיבריהם החיוניים: "כל הכוחות הטבעיים והנפשיים והחיוניים והאברים הנמצאים בפרט הזה הם הנמצאים בשני באופן עצמי. ואם היה שם חיסרון הרי זה במקרה מחמת דבר שאירע ממה שאינו בטבע, וזה מועט... אבל מה שיש לזה צרורות מור רבים ובגדים מוזהבים, וזה אין לו המותרות הללו בחייו, אין בזה כל רע ולא עוול, וזה אשר יש לו המותרות הללו לא השיג שום דבר נוסף בעצמותו אבל השיג דמיון שוא או משחק".

"ולפי שתי הבחנות הללו יתבארו לך חסדיו יתעלה על ברואיו בהמצאת ההכרחי באופן סדיר, והשוואתו בין אישי המין בבריאתם. ולפי הבחנה זו האמיתית אמר רבן של חכמים "כי כל דרכיו משפט", ואמר דוד כל אורחות ה' חסד ואמת וגו' כמו שביארנו ובפירוש אמר דוד "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", כי המצאתנו הוא הטוב הגדול בהחלט כמו שביארנו, ובריאת הכוח המנהיג את בעלי החיים הם הרחמים עליו".