"לדוד אליך ה' נפשי אשא", פסוק זה הוא קוטב המזמור ויסודו, בו יאמר, שכמו שהמורה בחצים ישים לו אות שאליו יורה למטרה, כן שם את ה' לאות ולמטרה אל כל מבוקשיו וחפציו, בין הגשמיים בין הרוחניים, ואמר רק "אליך ה' אשא נפשי", אתה עיקר מגמתי לא דבר זולתך, שכל עניני אתה הוא תכלית מבוקשי, וכל חפצי הם רק אמצעיים להגיע על ידם אל התכלית זה:
ביאור המילות
"אליך נפשי אשא". כמו ואליו הוא נושא את נפשו, שכל נפשו תלויה בדבר זה:
"אלהי", (בענין צרכיו הגשמיים) הנה בכל עניני "בך בטחתי", ולכן אבקש "אל אבושה", כאילו אין תכלית בקשתו השגת הצרכים רק השגת הבטחון בל יתבייש על בטחונו בה' עת יהיה לו מקור אכזב, ובעבור תכלית זה אני מבקש "אל יעלצו אויבי לי" שבזה יגיע חילול ה':
ביאור המילות
"יעלצו". התבאר למעלה (ט' ג') שפעל עלץ בא לרוב על שמחה הרוחנית או הפך שמחה זאת, ששמחת האויבים הוא על שבטחונו בה' כוזב:
"גם", בזה יסובב "שגם כל קויך לא יבושו", משא"כ אם לא יתמלא בטחוני, וכן עי"כ "יבושו הבוגדים ריקם", לפ"ז אין התכלית אצלי השגת דבר המובטח רק קיום הבטחון עצמו שיתגדל כבוד השם:
"דרכיך", (בענין צרכיו הנפשיים) אבקש לדעת דרכיך, שדרך הוא הקבוע לרבים, הדרך הגדול, והארחות הם המסתעפים מן דרך הגדול אל הצדדים, הדרכים הגדולים די בהודעה והארחות הפרטיים צריכים לימוד, כי הם רבים ואינם ניכרים כ"כ, ובנמשל "דרכיך הודיעני" הם הדרכים הכוללים שבהם תנהיג את עולמך כגון הרחמים והחנינה ארך אפים ורב חסד, תודיעני למען אתנהג בהם, כמ"ש והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו', "וארחותיך למדני" הם הפרטים המתפרדים מדרך הגדול, שיתנהג ה' בעתים פרטים ובמקומות פרטים ובאנשים יחידים, וכן לדעת איך יתנהג האדם בעתים ובענינים פרטיים שילוז לפעמים מדרך הכולל, כמו להתאכזר נגד רשעים ולהתגאות ולעוז כנגדם וכדומה שזה צריך לימוד:
ביאור המילות
"דרכיך, ארחותיך". התבאר בכ"מ שהדרך הוא הגדול והארח הוא קטן ממנו ההולך מן העיר אל הכפרים (עי' לעיל י"ט ו', כ"ז י"א, קי"ט ט', שם י"ד):
"הדריכני", אחר שבקש שיודיעהו ההנהגה במדות בקש שיודיעהו האמתיות הנעלמים משכל האדם ולא יושגו אלא בנבואה מסוד ה' ליראיו, והאמתיות האלה יתחלקו למעשיי ועיוני, כמו השגת עניני האלהות ודרכיו בשכל העיוני, וידיעת התורה חקיה ומצותיה בשכל המעשי, על המעשי אמר "הדריכני באמתך", ועל העיוני אמר "ולמדני", ובאר טעם בקשתו "כי אתה אלהי ישעי" המושיעי בכל צרכי הגופנים והנפשיים, וגם בזה אומר שאינו מכוון בזה תועלת עצמו, להשיג עי"כ איזה כבוד וכדומה, רק "אותך קויתי כל היום" שאתה תכלית תקותי, וכל יתר הדברים שאבקש הוא רק שיהיו אמצעים להשיג אותך ולעבדך שהוא תכלית תקותי, כמ"ש אליך ה' נפשי אשא:
"זכור", בא בטענה כי בתחלת יצירת האדם השגיח עליו בתכלית הרחמים והחסד מבלי שהיה ראוי אליו כי הנעדר לא עבד את ה' עדיין, וכל הטוב שהשפיע ה' על האדם בראשית יצירתו היה חסד חנם מבלי קדימת מפעל ומעשה מהנוצר, וא"כ ראוי שתתמיד חסדך זה בלי הפסק אף שאיני ראוי לזה עפ"י מעשי, ואמר "רחמיך" נגד מה שהשלימו בכל איברי גופו בתכלית הרחמים בכל אבר ואבר, "וחסדיך" נגד כחות השכל והבינה שהוא מצד החסד למען ישיג גדולתו, וזה מגביל נגד שני הבקשות שבקש על עניני הגוף ועל עניני הנפש, וכל אלה "מעולם המה" ר"ל מעת היצירה:
"חטאת", אולם אבקש בעת תזכר חסדיך ורחמיך שעשית לי "לא תזכר" כנגד זה "חטאת נעורי ופשעי" שאני הייתי כפוי טובה וחטאתי, שאז יגדל החטא לפי ערך החסד ויתחייב שע"י חטאתי יפסקו ממני החסד והרחמים, ושיעור הכתוב "כחסדך (אשר) תזכר לי אתה" (ר"ל חסד שעשית אתה) "אל תזכר חטאת נעורי ופשעי" שחטאתי אני, להעריך זה כנגד זה, "למען טובך ה'" וראוי שאת הטוב תזכור ולא את הרע:
ביאור המילות
"חטאות נעורי ופשעי", החטאת הוא מצד תאות הגוף ומגביל נגד רחמך בהשלמת הגוף, והפשע הוא המרד, שהוא בכחות השכל והבינה, ומגביל נגד חסדך, ומלת "אתה". רצונו לומר שלא כאשר תזכור מה שעשית אתה תזכור מה שעשיתי אני:
"טוב וישר ה'", הנה מצד שהוא טוב "יורה חטאים בדרך", שהם החוטאים מצד השגגה יראם הדרך, ומצד שהוא ישר:
ביאור המילות
(ח-ט) "יורה, ידרך, ילמד". ההוראה והלימוד הוא אל הבלתי יודעים, וההדרכה הוא להבלתי יכולים, והלימוד גדול מן ההוראה כמ"ש באילת השחר (כלל תע"א), "וחטאים". הם מצד השגגה ומצטרף עם קולע אל השערה ולא יחטיא, שלא יכונו הדרך הנכון ויורם הדרך, (עי' אילת השחר כלל שס"ג):
"ידרך ענוים", אלה שיודעים הדרך רק שיש מניעות שמעכב בעדם לעשות את הראוי כמו בקשת הצרכים ושאר סיבות יסייע אותם שילכו בדרך "משפט", היינו בדרך הראוי, גם "ילמד ענוים דרכו" המיוחד מסוד ה' ליראיו:
"כל ארחות", והגם שתמצא לפעמים שה' אינו הולך בהנהגתו בדרך הזה הכולל, רק הולך בארח פרטי נפרד מדרך הכולל, כמו שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, הנה גם "הארחות הם חסד ואמת", שלפעמים הם מצד החסד כמו שרעות הצדיקים בא לכפר עון קל שעשו ולהגדיל שכרם בעוה"ב ולפעמים הוא מצד האמת ומה"ד להאריך אף לרשע עד שיתמלא סאתו ולהאבידו בעוה"ב, וכ"ז ידוע "לנוצרי בריתו ועדותיו", הם יודעים שהארחות האלה הם חסד ואמת:
ביאור המילות
"ארחות". הם היוצאים מדרך הגדול אל הכפרים, כנ"ל ד':
"למען", (חוזר אל התפלה), נגד מה שבקש חטאת נעורי ופשעי אל תזכור, מוסיף לבקש, "למען שמך ה' כי רב הוא וסלחת לעוני", שתסלח העון לגמרי, ולא לבד הפשע כי גם העון שחמור ממנו, וזה תעשה למען שמך שאתה מלא רחמים וסולח לעונות:
ביאור המילות
"לעוני". הוא אשר נעשה על ידי עוות השכל והוא גדול מחטא ופשע, והסליחה גדול מכל הלשונות המורים על נשיאות חטא כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא סי' רע"ז), וזה תעשה למען שמך כי רב הוא:
"מי זה", אחר שהשלים תפלתו שיחונהו ה' בין בצרכיו הגשמיים בין בנפשיים, אומר שליראי ה' האמתיים יש עוד דרך אחר מעולה מן הדרך הזה שהתפללתי עליו עד הנה, והוא שהם ימאסו עניני עולם הזה לגמרי ולא יבקשו רק אושר הנפש הרוחני, וז"ש "מי זה האיש אשר הוא ירא ה'" באמת, ה' "יורהו דרך" אחר אשר "יבחר", והוא כי.
"נפשו בטוב תלין" עקר השתדלותו יהיה על אושר נפשו האלהית שהיא תלין בטוב ושכר עוה"ב, ולא ירצה מן העוה"ז רק קיום המין "שזרעו יירש ארץ", שבניו הם יצלחו בזכותו והוא די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש:
ביאור המילות
"נפשו". בא על הנפש הנצחיית, (כנ"ל ג' ג', ט"ז ט' י"ט ח', כ"ד ד', ובכל מקום):
"סוד", מפרש נגד מ"ש נפשו בטוב תלין אומר שענין זה של נצחיית הנפש ועדונה לעוה"ב הוא "סוד ה' ליראיו", שהם יודעים סוד הנפש וענינה ושיפה קורת רוח אחת בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, ונגד מ"ש וזרעו יירש ארץ, מפרש "ובריתו להודיעם" שע"ז יודיע ה' ליראיו בריתו, כמו שכרת ברית עם האבות שיירשו בניו את הארץ, ועם דוד שלא תופסק המלכות מזרעו:
"עיני", ולכן גם אני בחרתי בדרך זה ועזבתי כל עניני העוה"ז, רק "עיני" נשואות "תמיד אל ה'" אל העולם העליון הרוחני, והגם שאדע שע"י שעיני נשואות למעלה אוכל ליפול בקל ברשת אשר פרשו לרגלי, בכ"ז לא אפסק מן הדביקות להסתכל בארץ, כי ידעתי כי אף שיבואו רגלי תוך הרשת "הוא יוציא מרשת רגלי":
"פנה אלי", בהיותו מצייר א"ע במעמד הפרישות והדביקות, יצייר א"ע שהוא נבדל מכל העולם בין משכניו וריעיו וב"ב בין מעשרו וקנינו, ומבקש "פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני", כי אין לי מאומה בזה העולם:
"צרות לבבי", גם על הצרות שיגיעוני בעולם איני משים לב, בהפך הם "הרחיבו" לי ואני שמח עליהם, לבד זאת אבקש "ממצוקותי הוציאני", שהמצוקה היא צוקת הנפש הפנימית, מזה תוציאני כי היא תשבית אותי מעבודת ה', אבל על הצרה החיצונית, איני משים לב כי אני מהביל עניני העוה"ז לגמרי:
ביאור המילות
"צרות, ממצוקותי". כבר התבאר (ישעיה ח' כ"ב ובכ"מ) שצרה היא הצרה החיצונית, וצוקה היא צוקת הנפש הפנימית, ויש צרה בלא צוקה אם מקבל היסורים בשמחה, ויש צוקה בלא צרה, מי שלבו אינו שמח מכל עמלו.
"והרחיבו". פעל יוצא הצרות הרחיבו לי, או רצונו לומר שהרחיבו את לבבי:
"פדה", לעומת מה שאמר שהוא מהביל עניני העוה"ז ואינו משים לב להתפלל על צרותיו כי הצרות הרחיבו את לבבו, אומר בכ"ז בעבור הכלל אני מבקש "פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו", כי לא כל בני אדם הם במדרגה זו להתיאש מכל עניני העולם ולבל ירגישו בצרות ועוני:
