עם טעמים:
וַיִּמָּלֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים אַחֲרֵ֥י הַכּוֹת־יְהֹוָ֖ה אֶת־הַיְאֹֽר׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
[טז] מנין שבעת ימים. הוסיף 'מנין' דאם לא כן הוי למכתב 'וימלאו שבעת ימים', מאי "וימלא", אלא "וימלא" קאי על מנין, שהוא לשון יחיד (כ"ה ברא"ם). ומה שהוצרך לומר שהיתה המכה משמשת רביעית החודש, דאם לא כן יקשה לך דלא שייך "וימלא", כי מלא לא שייך רק על דבר שיש לו שיעור, כמו "וימלאו ימיה ללדת" (בראשית כ"ה, כ"ד), "מלא שבוע זאת" (שם כט, כז), והם שבעת ימי המשתה (רש"י שם), לכך אמר שגם בדבר הזה היה המכה, שכל מכה משמשת רביעית החדש, ויש לה שיעור שימלא:
וימלא שבעת ימים. פירש הכתוב במכה הראשונה של דם שעמדה המכה ז' ימים כטומאת הנדה, מה טומאת הנדה ז' ימים אף מכת הדם במצרים ז' ימים, וגלה הכתוב במכת הדם שהיא ראשונה והוא הדין לכל השאר שעמדה כל אחת ואחת ז' ימים וימי הרוחה כ"א יום הרי חדש ימים בין עמידת המכה והרוחה וכן מצינו שיסד רבי אליעזר הקליר בפיוטו ואמר ירח ימים הוקצב לכל מכה שלשה חלקים ויעד וחכה, ורביעית שמשה המכה.
"וימלא שבעת מים". במכה זו לא בקש ממשה להסיר המכה, כי לא התרה בו על תנאי שישלח את העם ותסור המכה כנ"ל, והנה הרי"א חפש לתת להמכות סדר טבעי,
ויאמר שמכת הדם סבבה מכת הצפרדעים, כי מעפושי היאור ע"י נבלות הדגים ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרוב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתי מצרים, ובסבת
עפוש הדם והצפרדעים שצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים עיי"ש, ולא ידעתי למה יקטין את הנסים ויתן להם שלשלת טבעי, ולהוציא מסברות אלה אמר
הכתוב כי נמלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור וכבר נתרפא היאור ולא היו בו צפרדעים, ואח"כ שרץ היאור צפרדעים ע"פ ה' לא מסבה טבעיית, אולם הסבה ההשגחיית
שנתן בזה היא נכונה שהיה עונש על הריגת ילדי ישראל שנטבעו ביאור מצרים ודמי הילדים הפך המים לדם, ועל צעקת האומללים יצאו הצפרדעים ונדמה להמצרים שהילדים
המתים עולים מן היאור בדמות צפרדעים צועקים ומיללים ומשחיתים אותם מדה במדה, עד שבבואם שנית אל המים מי סוף טבעו גם הם כמ"ש על בדבר אשר זדו עליהם:
וימלא שבעת ימים. פי' מלאו שיעור המוגבל למכה, ואחרי ששלמו שבעת ימים אחרי הכות וגו' ויאמר ה'. וכוונת הכתוב בהודעה זו היא כי לא נתרגש פרעה במכה זו לבקש ממשה להתפלל אל ה' ונשארה המכה עד גבולה, והוא אומרו וימלא וגו' אחרי שהכה ה' ושלמו ומלאו ימי המכה, וזה לדעת מרבותינו ז"ל (שמו"ר פ"ט) שאמרו כי כ"ד ימים היה מתרה בהם עד שלא באה המכה וז' ימים היתה המכה משמשת בהם, אבל להאומר כי שבעה ימים היה מתרה בהם וכ"ד ימים היתה המכה משמשת בהם, היו שבעת ימים של ההתראה, וממילא הנשאר מהחודש היתה משמשת המכה בהם. אלא שקשה לסברתו ממכת חשך, ואולי זו יצתה מהכלל, ואפשר שגם היאור מכתו יצתה מהכלל, ויודה מאן דאמר עשרים וארבעה ימים היתה משמשת המכה שהיאור לא ארכה מכתו, ויתכוונו שניהם יחד במשמעות הכתוב שאמר שבעת ימים אחרי הכות שלא הוכה אלא שבעת ימים כמשפט מכת חשך שלא היתה יותר משבעה. וסובר אני שהגם שהיה גבול למכה היתה מסתלקת אם היה משה מתפלל קודם הזמן ההוא:
