קטגוריה:משלי כט ג

דקויות

חכמה היא לימוד מאחרים; איש אוהב חכמה הוא הרוצה להתקרב לחכמה וללמוד אותה מתוך מחוייבות; איש אוהב חכמה ישמח אביו - כי הדבר המשמח ביותר את האדם הוא שיש מי שמוכן ללמוד ממנו, יש לו למי להעביר את חכמתו; בן חכם ישמח אב.

רועה הוא מתרועע, מתחבר, מצטרף לעדר; זנות היא קשר ללא מחוייבות; ילד שאינו אוהב חכמה, אינו מחוייב לעקרונות שלמד מהוריו, ועלול להפנות את כוח האהבה שבנפש שלו לנשים זונות, המציעות לו קשר זמני ללא מחוייבות לעקרונות. ילד כזה יאבד הון - יאבד את רכושם החומרי של הוריו כי יבזבז אותו על אתנן, ויאבד את רכושם הרוחני של הוריו כי לא ירגיש מחוייבות כלפיו.

הקבלות

איש אוהב חכמה - בן מבין

פסוק משלים נמצא ב(משלי כח ז): "נוֹצֵר תּוֹרָה בֵּן מֵבִין, וְרֹעֶה זוֹלְלִים יַכְלִים אָבִיו"*:

- כאן מדובר על חכמה שהיא לימוד מאחרים והליכה בתלם, ושם מדובר על בינה שהיא מחשבה עצמאית.

- כאן מדובר על חינוך למחוייבות - להיות מחוייב גם לדברים שלומדים במסורת, לא להתייחס אליהם כאל "קשר ללא מחוייבות" כמו זנות, ושם מדובר על חינוך לעצמאות - לפתח רעיונות עצמאיים ולא ללכת בעדר עם אנשים זולים.

הפסוקים משלימים זה את זה. הם מעודדים את ההורים לפתח בילדיהם את שתי התכונות - גם מחוייבות לערכים וגם עצמאות מחשבתית.

ומדוע נאמר כאן איש ושם בן? "לפי שהבן בקטנותו אין אדם יודע מה טיבו, אם אוהב חכמה אם לאו, כי הוא לומד לפי שמוכרח ללמוד, בין מצד האב בין מצד הרב, ולכן אין כל כך שמחה לאביו, כי לא יידע מה יעשה בגדלותו. אבל אם יאהב את החכמה כשנעשה איש, אז ישמח אביו בשמחה של ממשות, מאחר שרואה בו שמחבב את החכמה מעצמו" (רמ"ד ואלי).

יעקב ויוסף

חכמי המדרש ראו בפסוק רמז למאבק הנפשי שהתחולל ביוסף כשאשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו: "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו, ונראתה לו בחלון, אמר לו: "יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?..."" (סוטה לו ב), "יאבד הון - שם טוב, שהוא יקר מכל הון" (רש"י שם).

אמנם כשיוסף היה בבית פוטיפר במצרים, יעקב אביו היה בארץ כנען וכלל לא ידע שיוסף חי, אולם "דיוקנו" - דמותו של יעקב אביו - עלתה בזיכרונו והזכירה לו את כל הערכים שספג ממנו בילדותו - מחוייבות למשפחה, צניעות ושם טוב. הזיכרון הזה נתן ליוסף כוח לעמוד בניסיון.

זו נאה וזו אינה נאה

בתלמוד בבלי (עירובין סד.) מסופר על ויכוח בין רב נחמן לבין רבא, והנה הוא בתרגום לעברית:

• "אמר רב יהודה אמר שמואל: 'אפילו שכירו ואפילו לקיטו - נותן עירובו ודיו'" (רב יהודה אמר הלכה כלשהי בדיני עירוב). "אמר רב נחמן: 'כמה מעולה הלכה זו!'"."

• "אמר רב יהודה אמר שמואל: 'שתה רביעית יין - אל יורה'" (רב יהודה אמר הלכה אחרת, בדיני שתיית יין). "אמר רב נחמן: 'לא מעולה הלכה זו, שהרי אני, כל עוד אני לא שותה רביעית יין, דעתי אינה צלולה'".

• "אמר לו רבא: 'מדוע אמר כבודו כך? והרי אמר רב אחא בר חנינא: מהו שכתוב (משלי כט) ורועה זונות יאבד הון? - כל האומר 'שמועה זו נאה' ו'זו אינה נאה' - מאבד הונה של תורה!"
• "אמר לו רב נחמן: 'אני חוזר בי'."

לדברי רב אחא בר חנינא, אסור להגיד על שמועות של הלכה, העוברות במסורת, "זו נאה וזו אינה נאה".שתי שאלות יש לשאול על דבריו של רב אחא בר חנינא:

א. מה הקשר בין הפסוק שלנו לבין המסקנה שהסיק ממנו ר' אחא? והרי הפסוק מדבר על נשים זונות ולא על הלכות?!

ב. האם באמת אסור לאדם לבחון הלכות בשכלו?! והרי כל התלמוד מבוסס על לימוד ביקורתי, שבו הלומד בוחן רעיונות ומחליט איזה מהם אמיתי ואיזה שקרי!

שתי תשובות:

1. הרעיון המרכזי הוא ההתבוננות החיצונית והשטחית על המציאות:

• אדם מתרועע עם זונות כי הוא מתפעל מהחיצוניות שלהן - היופי שלהן הנותן לו הנאה רגעית; הוא לא חושב לטווח ארוך, ולכן מאבד הון.
• כך גם האומר "שמועה זו נאה, וזו אינה נאה" - שופט דברים שהוא שומע רק לפי היופי החיצוני שלהם, אינו טורח להתעמק בהם ולהבין את הסיבה שבגללה הן נאמרו, ולכן "מאבד הונה של תורה".

2. הרעיון המרכזי הוא חוסר-המחוייבות: 

• אדם מתרועע עם זונות כי הוא מחפש קשר ללא מחוייבות. הוא אינו מנסה לבנות משפחה, אינו חושב לטווח ארוך ולכן מאבד הון.
• כך גם האומר "שמועה זו נאה, וזו אינה נאה" מעוניין להיות קשור אל התורה בקשר ללא מחוייבות. הוא רוצה לקחת מהתורה רק את הדברים שמוצאים חן בעיניו, אינו מוכן להשקיע ולהתאמץ כדי להבין את הדברים הנראים לו קשים ומוזרים, ולכן "מאבד הונה של תורה".