(ישעיהו ז כג): "כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף - לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה"

(ישעיהו ז כד): "בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה, כִּי שָׁמִיר וָשַׁיִת תִּהְיֶה כָל הָאָרֶץ"

(ישעיהו ז כה): "וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן - לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת, וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה"

הנבואה מציגה שלושה סוגים של שדות -

• בפסוק כג - כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף - לשמיר ולשית יהיה (שמיר ושית = עשבים שוטים).
• בפסוק כד - כל הארץ - תהיה גם-כן שמיר ושית.
• ובפסוק כה - כל ההרים אשר במעדר יעדרון - לא תבוא שמה יראת שמיר ושית.

פירוש מעניין לפסוק זה מצאתי ב דו"ח החברה לחקר פלשתינה משנת 1894, עמ' 191-195 . החוקר מתאר את היחס לקרקעות בכפרים המסורתיים, לפני שהשלטון העות'מאני קלקל את המנהגים.

• האדמות הסמוכות לבתי הכפר, ששימשו בעיקר לגנים וכרמים, היו בבעלות פרטית של אזרחים, "מֻלְכְּ";
• האדמות הגדולות יותר, ששימשו כשדות תבואה, היו בבעלות של הכפר, וחולקו בין אזרחי הכפר שהיו להם שוורים ומחרשה. כל צמד שוורים ומחרשה זיכה את בעליו בחלקה בגודל של פדאן אחד (= שטח שאפשר לחרוש בצמד שוורים ביום אחד);
• והאדמות הסלעיות, שאי אפשר לחרוש בהן, ניתנו לאזרחים העניים, שאין להם צמד שוורים ומחרשה; והם עיבדו אותן בעצמם, בעזרת מעדרים.

מסתבר שגם ביהודה של ימי ישעיהו היו מנהגים דומים, אולם הייתה גם תופעה של גזל ומניעת קרקעות מהעניים, (ישעיהו ה ח): "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"( פירוט ).

ישעיהו ניבא, שדווקא הקרקעות של העניים הן שיישארו שמישות:

• הקרקעות היקרות, הפרטיות, שעליהם נהגו לשתול אלף גפן באלף כסף - יתמלאו בעשבים שוטים, שמיר ושית;
• גם כל שאר הארץ, כל הקרקעות החקלאיות, יתמלאו בעשבים שוטים;
• ורק ההרים אשר במעדר יעדרון, הקרקעות הסלעיות והקשות שניתנו לעניים, לא תבוא שמה יראת שמיר ושית, והעניים יוכלו לשלוח את השור היחיד ואת השה היחיד שלהם לאכול שם

למעשה הקדוש ברוך הוא בעד עבודת האדמה לכן הפלשתינים זוכים להאחז בקרקע

הפלשתינים מעבדים את האדמה והיהודים מאבדים את האדמה

-- daian moshe, 2013-01-07 08:15:23