כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
תאשם שמרון כי מרתה באלהיה בחרב יפלו עלליהם ירטשו והריותיו יבקעו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ, בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
תֶּאְשַׁם֙ שֹׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָרְתָ֖ה בֵּאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ׃
"תאשם שומרון", כאשר שמע החוזה כי אין נוחם וה' לא ישיב את הגזרה החרוצה בלי השנות, הוא מסב פניו אל כלל ישראל, אומר להם הלא עיקר החוטא במרד ובמעל היה שומרון עיר המלוכה שהם החזיקו בעבודת העגלים והכשילו את כלל ישראל, וישראל רק נכשלו ע"י מלכי שומרון שהכשילו אותם, וא"כ הלא יש להם תקנה בתשובה, א"כ אני אומר למה יאבדו ישראל עם שומרון, ומהראוי הוא כי "תאשם שומרון" היא תשא האשמה כי היא "מרתה באלהיה" במרי ובמרד, וראוי שהיא תענש עד "שבחרב יפלו ועולליהם ירוטשו", זה מגיע להם מצד הדין כי אין להם תקנה, אבל.
