(איכה א יז): "פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, אֵין מְנַחֵם לָהּ; צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו, הָיְתָה יְרוּשָׁלַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם."

אחרי שתיארה את מכאוביה, פרשה (הושיטה) ציון בידיה  כדי לבקש עזרה ותשומת-לב מעוברי הדרך, אבל אף אחד לא ניחם אותה;    וגם זה היה חלק מהעונש שה' ציווה להעניש את בני יעקב , שכל העמים המתאספים סביביו הם צריו ואינם רוצים לנחמו;    וירושלים היתה בעיניהם כאישה נידה,  שכולם מתרחקים ממנה.

1. פרישת יד מציינת תפילה, כמו ב (שמות ט כט): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה 'כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה', הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד; לְמַעַן תֵּדַע כִּי לה' הָאָרֶץ", (מלכים א ח לח): "כָּל תְּפִלָּה כָּל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה; וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם",  (תהלים קמג ו): "פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ, נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה". ציון פרשה יד כדי להתפלל, אבל ה' לא שמע את תפילתה ולא ניחם אותה (ע"פ רמ"ד ואלי) , וכמו שניבא ישעיהו,  (ישעיהו א טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ; יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ".

2. פרישת יד מציינת גם הנעת יד מתוך צער וייאוש, כמו ב (ישעיהו כה יא): "וּפֵרַשׂ יָדָיו בְּקִרְבּוֹ כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת, וְהִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ עִם אָרְבּוֹת יָדָיו"(ע"פ  רש"י ) , וכן  (ירמיהו ד לא): "כִּי קוֹל כְּחוֹלָה, שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה; קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ,  תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ ; 'אוֹי נָא לִי, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים'".

3. פרישת יד מציינת גם הושטת יד, כדי לקרוא לזולת ולמשוך את תשומת-ליבו, כמו ב (ישעיהו סה ב): "פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר, הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם". בפסוקנו הכוונה, שציון מושיטה את ידיה לאותם "עוברי-דרך" שנזכרו בפסוק יב , ששמעו את סיפורי צרותיה, ומבקשת שיתנו לה יד, יעזרו לה וינחמו אותה; אבל הם מתעלמים.

ירושלים נחשבת בעיני העמים כאישה נדה, כמו בפסוק ח ו בפסוק י , וכולם מתרחקים ממנה; אבל גם זו לטובה: "כדי שיתרחקו ממנה ולא יעשו אותה מטרופולין שלהם, שאינה ראויה לחיצונים ולערלים" (רמ"ד ואלי) . ואכן, ירושלים מעולם לא היתה עיר-בירה של העמים שמסביבה (רק של ממלכת ירושלים הצלבנית) - לא היתה אף ממלכה ערבית או מוסלמית שבירתה ירושלים.