"עמו", זאת שלישית שהידיעה נתנה לאדם מאת ה', וידיעת האדם מסובבת מן ידיעת ה' שהיא אצלו בעצם וראשונה, כי ידיעתו היא לו מעצמותו, שעז"א "עמו חכמה וגבורה", שבין החכמה ובין הגבורה והיכולת לא קבלה מזולתו, רק היא נמצאת עמו, שהוא מקור החכמה וממנו השתלשלה אל האדם. בענין שידיעת האדם היא ידיעה אמתיית ואינה משונה מידיעת ה', כי "לו עצה ותבונה", כל עצה וכל תבונה הנמצאת אצל ב"א מיוחסת לו להשי"ת כי נמשכה מעצתו וידיעתו, ובזה סתר כל מה שהניח צופר שהידיעה נאמרה אצל ה' ובני אדם בשיתוף גמור, ואין ידיעתנו ממין ידיעתו ית' כי דעתו שידיעת ב"א נאצלה מידיעת ה', ובזה נסתרו כל התשובות שישיב בזה על שאלת הידיעה והבחירה כפי שטת הרמב"ם שידיעת ה' אינה ממין ידיעת האדם, כי לדעתו ידיעת ב"א מיוחסת לידיעת ה', וא"כ א"א לומר שתצדק הידיעה עם הבחירה שהם דברים סותרים לפי ידיעתנו, וכן יתר השאלות ששאל בסי' י' על ידיעת ה' דברים הבחיריים המשתנים, כולם עומדים בתקפם, כמ"ש הרלב"ג במלחמותיו אשר סתר דעת המורה ותשובותיו בטענה זו:
ביאור המילות
"חכמה, תבונה". תבונה גדולה מחכמה, שהיא הוצאת הדברים משכלו ע"י חקי החכמה אשר קבל בקבלה, ותבונה גדולה מבינה, כמ"ש כ"ז בפי' ס' משלי.
"ואורך ימים" מוסיף על ישיש, האנשים שהאריכו ימים יותר מסדר הטבע כמו אדם ומתושלח ונח, שעברו גבול הישישות הטבעי:
"עצה ותבונה". יפול לרוב בדברים המעשיים, והתבונה בדברים העיונים: