מלבי"ם על איוב יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · יב · >>

תוכן עניינים

פתיחה למענה השביעית מענה איוב

על שיטת צופר, אשר החליט, כי הידיעה אשר לנו היא רק באמצעות החוש, אשר אינו משיג רק חיצונית הדברים כמו שהם פועלים על חושיו, ואינו יודע אמיתת הדברים איך הם בעצמותם, ועל פי זה יצוייר שהגם שלפי השגת החוש הוא צדיק, יהיה באמת רשע וראוי לאבדון ולפורעניות מצד עצמותו הפנימי הנפשי, על זה לעג איוב לעג הרבה: היש שחוק גדול יותר, שאיש אשר נראה צדיק בכל מעשיו ונקי מכל שמץ דופי, נאמר לו שאינו יודע את נפשו ועניינו העצמי, שמצדו יוכל להיות שהוא רשע וחוטא ונכון למועדי רגל?! הייתכן שברא ה' את האדם באופן רע ומר כזה, לשחוק ולעג, עד שמחשבותיו השאננים הבוטחים על צדקתו יהיו בקרבו כלפיד בוער חותה גחלים ובוז על ראשו, בשלא ידע נפשו ולא יאמין בחיים, אולי הוא פושע אשם ולא ידע (סימן יב פסוק ג ד).

וכן, על גוף שיטתו, שאין לאדם השגה וידיעה ברורה במהות הדברים, ושיוכל להיות חילוף הדבר ממה שהוא יודע בנפשו, בנה דייק וסוללה ויוכח, כי הידיעה אשר לאדם, המושג על-ידי הבחינה והניסיון באמצעות החושים, היא ידיעה ברורה ואמיתית, כי ראינו שכל מה שישיג האדם על-ידי חושיו ובחינותיו, השיגו גם כן כל המון בני אדם בכל דור ודור, וישמע באזנו על-פי הקבלה הנמשכת, שכל השגת בני אדם וידיעתם שווה אל ידיעתו, ומזה מבואר שידיעתו היא ברורה ואמיתית, ושכן הם טבעי הדברים ואמיתתם כפי מה שהשיג, כי אי אפשר שדמיון מתעה יוליך שולל את כל המין (שם פסוק יא יב, וסימן יג פסוק א ב).

גם על גוף שיטתו, אשר העלה שיצוייר שיידע ה' את הפרטים הבחיריים המשתוים בידיעה חלוטה עתידה, ושבכל זאת יישאר עמה טבע האפשר ויהיה הבחירה ביד האדם, באשר הידיעה הנאמרת על השם יתברך ועלינו הוא רק בשיתוף השם, ואין ידיעתו ממין ידיעתנו, (כי הוא משיג עצמות הדברים בידיעה פשוטה בלתי נתלית עם תנאי הזמן והמקום ויתר תנאי המוחשים, ואנחנו לא נוכל לצייר ידיעה זאת כמו שלא יצייר העיוור את המוחשים, וההבדל בין ידיעתו לידיעתנו הוא כהבדל בין השגת האדם להשגת הבהמה ועיר פרא, בזה דעתו כדעת הרלב"ג במלחמותיו (מאמר ג' פ"ג), שהרבה להשיב על דברי המורה, ודעתו שידיעת השם יתברך משתתפת עם ידיעתנו בקודם ואיחור, רוצה לומר, ששם הידיעה נאמר אצל השם יתברך בקודם, כי ידיעתו היא לו מעצמותו, ועל זולתו נאמר הידיעה באיחור, כי ידיעת זולתו עלולה מידיעתו, ולפי זה אין חילוק בין ידיעתו לידיעתנו, רק מה שידיעת השם יתברך היא יותר לצד השלמות מידיעתנו, שתיקרא אצלו ידיעה מה שנקרא אצלנו מחשבה או טעות או מבוכה, ולפי זה חזרו למקומם כל ההוכחות שהוכיח איוב בסימן י, שאי אפשר שנאמר שהשם יתברך יודע כל הפרטים הבחיריים ויישאר עמה טבע האפשר והבחירה ביד האדם, שהם דברים סותרים לפי ידיעתנו, ומזה שב אל ההכרח שהכריח שהאדם מוכרח במעשיו, ואי אפשר לו לעשות דבר רק כפי שכבר ידע השם יתברך בידיעתו הקדומה, שהוא מחוייב לעשות על-פי מערכתו, והוא דומה כיתר הבעלי-חיים שאינם בחיריים רק מוטבעים ומוכרחים במעשיהם(סימן יב פסוקים ז-יג),

והשם יתברך מושל ומכריח מעשי בני אדם הבחיריים כמו שיכריח כל עניינים הטבעיים, כמו שיסוד המים לפעמים ישטוף את הארץ ולפעמים יחרב וייבש, וכל זה נעשה על-ידי טבע והכרח, כן פעולות האדם לאדם (שם פסוקים יד-טז),

והביא עוד ראיות על שהאדם מוכרח במעשיו, מהנהגת הקבוצים גויים ולאומים, שלפעמים ילכו חכמיהם ומנהיגיהם שולל, ויסכלו בהנהגתם עד שיילכו בתוהו ויאבדו, שמזה נראה שכוח אחר, עליון, מפר עצתם ומסכל מחשבתם, כמו שביאר זה באורך (שם פסוק יז עד סוף הסימן),

על-פי זה צעק מרה, אחר שהוא מוכרח במעשיו, עד שלכן לא יקבל שכר על צדקותיו, והוא מסור אל המקרים והרעות אשר חרצו עליו בני מערכת מזלו, הלא ראוי שהשם יניחהו להיות חופשי במעשיו, למען יקבל שכרו כשכיר העושה באמונה, ולא ייגע לריק ולבהלה (סימן יד פסוק ה), בשגם אחר שימי האדם מעט ורעים, וטבע מולדתו מחייב שיהיה עלול אל הטומאה ומעשים נשחתים, וצריך הוא ללחום מלחמת היצר, ראוי שיהיה על-כל-פנים חפשי במעשיו, עד ירצה כשכיר יומו (יד א-ה).

ועל מה שהניח צופר, שעיקר ההצלחה והגמול הוא אחר המוות, שאז יש לו תקוה לחיות חיים נפשיים בנעימות נצח, האריך ללעוג על דבריו (לשיטתו, אשר יכפור בתחיית הנפש ובגמול הרוחני) (שם ז עד סוף הסימן).

אולם, עם מה שסתר דעת צופר, וגם התמרמר בכל סימן יג על שלושת רעיו אשר ערכו איתו מערכו, שכולם אין ליבם כפיהם, ושהם בעצמם יודעים שאין ממש בדבריהם, רק באו במופת הניצוח כחנפים לדבר עולה ורמיה, דברים שהם בעצמם ליבם רחק מהם, ומבקש שנית שיודיעהו מה חטא וכמה מספר חטאיו, שכל זה תשלום הויכוח שהתווכחו במערכה הראשונה על השאלה שצדיק ורע לו -

עתה ערך איוב מערכה שניה, אשר לא התווכחו עליה עדיין, והיא השאלה, מדוע יש רשע וטוב לו, כמו שאמר "ישליו אוהלים לשודדים" (פסוק ו), שתשובת השאלה הזאת לא תצא מכל השיטות שנאמרו עד הנה, שהרשע רשעו מבואר וגלוי לכל, ואי אפשר לומר עליו שהוא צדיק בנסתר, בשאנו רואים שהוא שודד ומרגיז את האם ועושה מעשים רעים להכעיס, ובכל זאת ביתו שלום מפחד, ולא שבט אלוה עליו. ומעתה התחילו להתווכח שנית על השאלה של רשע וטוב לו, וכל אחד נתן מענה לפי דעתו ושיטתו:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמנם", לעומת שאמר לו הרוב דברים לא יענה, השיב הלא "אתם עם" ר"ל אתם הרבים להשיב דברים נגד היחיד, ועמכם תמות חכמה, אתם החכמים בעיניכם כאלו במותכם תמות החכמה שאין לה גואל זולתכם, וכיון ג"כ להליץ עליהם במאמר בעל שתי פנים, כאלו החכמה אשר היא חיה ורבת פעלים תמות בהיותה עמהם, שהיא אצלם כמת אשר אין חיים בקרבו, אחר שלדעת צופר אין החכמה משגת אמתת הדברים ואין כל רוח מדע והשכל בה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם". בכל זאת "גם לי לבב כמוכם", להשכיל ולדעת "לא נופל אנכי מכם", לא נפלתי ממדרגתי על ידכם כאשר יפול האדם בעיניו עת יראה גדולים ממנו בחכמה ובדעת, "ואת", ומוסיף שלא לבד אנכי חכם כמוכם, כי "את מי אין" לבב "כמו לאלה", הלא גם סכל שבסכלים יוכל לענות דברי שטות כאלה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שחוק", נגד מ"ש מי יתן אלוה דבר ויגד לך תעלומות חכמה וכו', שאמר לו שאם יקרא אל ה' והוא יענה אותו אז יודיעהו שהאדם המוחשי אינו האדם העצמי, והגם שהוא צדיק לפי המוחש והנגלה י"ל שהוא רשע לפי ענין נפשו, ולפי עצמותו הפנימי, והוא אינו יודע את עון נפשו אשר עבורו חייב עונש, משיב לו וכי "אהיה קורא לאלוה ויענהו שחוק לרעהו", אתה אומר שיענני ה' על קריאתי דבר שהוא שחוק אל הרעיונים, כי אם יעלה דבר כזה על רעיוני אדם הלא ישחק וילעג לרעיון כזה, שמי שיודע בבירור שהוא צדיק יאמרו לו שיחשוב ברעיוניו שהוא רשע כי אינו יודע את עצמותו הפנימי, הלא הרעיון יצחק ע"ז, כי כל הדברים שאמרת לחלק את הנמצא לשני ענינים עניני המוחשי ועניני העצמי, ויצוייר שיחטא האדם מצד ענינו הפנימי העצמי, ולא ידע חטאיו מצד שאינו יודע רק ענינו המוחשי, וכן מה שאמרת שיצוייר הידיעה והבחירה יחדו (הגם שאצל שכל האדם הם דברים סותרים) כי ידיעת האדם אינה ידיעה אמתית. כ"ז הוא שחוק לרעיון. וכן הוא "שחוק (לריע ורעיון של) צדיק תמים", והוא.

ביאור המילות

"לרעהו". לרעיוניו, כמו בנת לרעי מרחוק, ולי מה יקרו רעיך אל:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לפיד בוז לעשתות (צדיק) שאנן", ר"ל דבר זה שאמרת שיצייר שמי שיודע בעצמו שהוא צדיק גמור מ"מ יהיה רשע באמת והוא לא ידע ויהיה מוכן למועדי רגל ולכריתות ואבדון, הוא בצד א' שחוק אל רעיוני הצדיק תמים שיודע שהוא צדיק. ומצד הב' הוא לפיד בוער של בוז וחרפה, לעשתותיו השאננים, מה שיעלה בדעתו שהוא "נכון למועדי רגל", ושראוים יסורים לבא עליו ושימעדו רגליו ושהוא מוכן לפורעניות על חטאתיו, וכדי בזיון וקצף שלא יהיה הצדיק בטוח בנפשו, והיה הצדיק כרשע נכון ליסורים:

ביאור המילות

"לפיד". עשוי להבעיר, ור"ל לפיד של בוז, הבוז בוער בעשתנותיו של הצדיק השאנן, וגדר השאנן שאין לו מחריד מבחוץ (ישעיה ל"ג). למועדי, מלשון לא תמעד אשוריו:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישליו", עתה שואל הלא כל מה שאמרו הריעים הוא לענות על השאלה של צדיק ורע לו, אבל מדוע "ישליו אהלים לשודדים", הלא הם רשעים גמורים בשהם שודדים את הבריות? ואיך יהיו "אהלים בטוחות למרגיזי אל", שעושים עברות להכעיס את בוראם? הכי תאמר שהם צדיקים לפי נפשם ועצמותם הפנימי? הלא מזה מוכרח שלכן ישליו אהלים לשודדים "לאשר הביא אלוה בידו". שמה ששדד ועשק וגזל לא עשה בבחירתו, רק שהאלהים הביא העשק בידו, כי האדם אין חפשי במעשיו והיה מוכרח לשדוד ולהרגיז את האל מצד תולדתו, ושכן ידע ה' מראשית והידיעה מכרחת את הבחירה ולכן אין מגיע לו עונש על מעשיו. והנה בזה חדש איוב השאלה האחרת אשר לא התוכחו עליה עדיין עד הנה, שהיא השאלה על שלות הרשעים, ששלשה השטות אשר ענו הריעים על יסורי הצדיקים לא יפיקו מענה על שאלה הזאת. כי הרשע רשעו מפורסם וגלוי ואיה אלהי המשפט?:

ביאור המילות

"ישליו אוהלים לשודדים, ובטוחות למרגיזי אל". השלוה היא השלום הפנימי, וזה הבדלו מן שלום כמ"ש בכ"מ, והבטחון כולל הבטחון מן האויב, ואין בטחון לשודדים כי הנשדדים יארבו עליהם תמיד, אבל עכ"פ הם שלוים בנפשם בלתי יראים מעונש בידי שמים, ומרגיזי אל הם בוטחים גם מן האויב כי דבר אין להם עם אדם:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואולם", לעומת שאמר ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד, משיב לו שגם הבהמות ובע"ח יבררו זאת שהכל יעשה בהכרח עפ"י גזרת ה' ורצונו, ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח לעשות כפי בחירתו, שכמו שכל הבע"ח הם מוכרחים במעשיהם כן האדם מוכרח במעשיו, וחשב סדר המדרגות בדרך לא זו אף זו, "שאל נא בהמות" היונקים "ותורך", וגם "עוף השמים" שהם נמוכים מבהמות היונקים, "יגידו לך":

ביאור המילות

(ז-ח) "ותורך, ויגד" לך, ויספרו לך, המורה, הוא בדרך לימוד, משא"כ ההגדה והספור, וימליץ בעת תשאל לבהמה והיא תורך הלימוד הזה, כשואל למורים על דבר מסופק בתורת הוראה, ואז יבא העוף ויגד לך מעצמו, וכן כשתשיח לארץ בדרך הוראה, דגי הים יספרו בדרך ספור, ומבואר אצלנו תמיד שהספור קל מן ההגדה, שההגדה היא בדבר חדש שנחוץ לו לדעתו, והספור יהיה גם במסיח לפי תומו דבר בלתי נחוץ, ובזה מוסיף "שיספרו לך" כמספר דבר פשוט:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"או" גם "כשתשיח לארץ" הוא ליתר צאצאי הארץ, שהם נמוכים גם מהעופות, כמו הרמש ושרץ האיפיביאן ותורך, וגם "יספרו לך" זאת "דגי הים", שהם הנמוכים יותר ביצירה (כמ"ש בפי' מ"ב ובפי' תהלות סי' ט'):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי" גם "בכל אלה" הבהמות ובע"ח השפלים לערך האדם "לא ידע כי יד ה' עשתה זאת", כולם יודעים שאין להם שליטה לעשות כל מאומה, וכל פעולותיהם מיוחסים לה' אשר גבל טבעם ותכונתם ותנועותיהם כפי הטבע, עד שלא יניעו רק כפי הטבע השתולה בם מה', ואין להם בחירה וחפשיות במעשיהם:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר", וא"כ כמו "שבידו נפש כל חי", כמו שנפשות הבע"ח לא יניעו לעשות דבר רק כפי ההכרח של הטבע ששתל ה' בם, כן "בידו רוח כל בשר איש", כן הרוח הנמצא בבשר האיש הוא ביד ה'. ואין לו חירות ובחירה לעשות בלעדו כל מאומה, עד שכל פעולותיו מוגבלות כמעשי יתר הבע"ח:

ביאור המילות

"נפש, ורוח". הרוח מדרגה יותר גדולה מן הנפש, ועכ"פ מיחסהו להאדם נגד נפש הבמה, ובארתי זה בכ"מ:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלא אזן", על מה שהחליט צופר לפי שטתו שידיעת האדם קצרה מהשיג אמתת הדברים, באשר אינו משיג רק חיצונית הדברים לא ענינם העצמי. וכן שידיעת האדם קצרה מהשיג איך ידע את הדברים העתידים ושבכ"ז ישאר עמה טבע האפשריות והבחירה, וזה כדעת הפילוסופים אשר גזרו אומר שהאדם א"א לו להכיר את האמתיות ולהשיג השגה ברורה, ואין לו ראיה שהדבר המאומת בעצם המשיג הוא כפי האמת אשר בעצם המושג, ע"ז השיב איוב, שלא נוכל להסתפק בהשגת המושכלות הראשונות הטבועים בשכל האדם, כמו שלא נוכל להסתפק בהרגשת החושים, וז"ש כמו "שהחיך יטעם לאכל", וירגיש מה מר ומה מתוק, כן "אזן מלים תבחן" לדעת מה אמת ומה שקר, שה' שם בטבע שכל האדם להכיר את האמת כמו ששם בטבע החוש להכיר את מוחשיו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בישישים", וכן הידיעה המושגת ע"י הבחינה והנסיון היא אמיתית, באשר ישיג ע"י נסיונות רבות ובחינות שונות ויוציא מהם משפטים כוללים אמתיים אין בהם שום ספק כלל, וע"כ "בישישים חכמה" כי הם ברוב ימיהם קבלו חקי החכמה מזקני קדם שהיה להם מורשה מאבותיהם, "ובארך ימים תבונה", שברבות הימים ירבה העיון והבחינה ויוציאו דבר מתוך דבר על ידי היקשים ותולדות השכל, הרי כי יש לאדם כח להשיג השגות אמתיות ויוכל לסמוך על ידיעתו:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עמו", זאת שלישית שהידיעה נתנה לאדם מאת ה', וידיעת האדם מסובבת מן ידיעת ה' שהיא אצלו בעצם וראשונה, כי ידיעתו היא לו מעצמותו, שעז"א "עמו חכמה וגבורה", שבין החכמה ובין הגבורה והיכולת לא קבלה מזולתו, רק היא נמצאת עמו, שהוא מקור החכמה וממנו השתלשלה אל האדם. בענין שידיעת האדם היא ידיעה אמתיית ואינה משונה מידיעת ה', כי "לו עצה ותבונה", כל עצה וכל תבונה הנמצאת אצל ב"א מיוחסת לו להשי"ת כי נמשכה מעצתו וידיעתו, ובזה סתר כל מה שהניח צופר שהידיעה נאמרה אצל ה' ובני אדם בשיתוף גמור, ואין ידיעתנו ממין ידיעתו ית' כי דעתו שידיעת ב"א נאצלה מידיעת ה', ובזה נסתרו כל התשובות שישיב בזה על שאלת הידיעה והבחירה כפי שטת הרמב"ם שידיעת ה' אינה ממין ידיעת האדם, כי לדעתו ידיעת ב"א מיוחסת לידיעת ה', וא"כ א"א לומר שתצדק הידיעה עם הבחירה שהם דברים סותרים לפי ידיעתנו, וכן יתר השאלות ששאל בסי' י' על ידיעת ה' דברים הבחיריים המשתנים, כולם עומדים בתקפם, כמ"ש הרלב"ג במלחמותיו אשר סתר דעת המורה ותשובותיו בטענה זו:

ביאור המילות

"חכמה, תבונה". תבונה גדולה מחכמה, שהיא הוצאת הדברים משכלו ע"י חקי החכמה אשר קבל בקבלה, ותבונה גדולה מבינה, כמ"ש כ"ז בפי' ס' משלי.

"ואורך ימים" מוסיף על ישיש, האנשים שהאריכו ימים יותר מסדר הטבע כמו אדם ומתושלח ונח, שעברו גבול הישישות הטבעי:

"עצה ותבונה". יפול לרוב בדברים המעשיים, והתבונה בדברים העיונים:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן יהרוס", וע"כ מוכרח לומר שאין האדם חפשי במעשיו, כי ידיעת ה' הקדומה מכריח את מעשיו לעשות טוב או רע, ואין להאדם יכולת לעשות כל מאומה כמו שאין לכל הדברים הטבעיים שום יכולת לשנות את טבעם, וכשהשם יהרס בית איש "לא יבנה" כי אין אדם שליט בבחירתו, וכן בהפך כשיסגור על איש להיות ביתו סגור ונעול לא יפתח, כי אין אדם יכול לעשות דבר:

ביאור המילות

"יסגור על". בא גם על השמירה, ויסגור ה' בעדו:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן יעצר", שעורו כשיהרוס או יסגור לא יוכל איש לשנות מעשהו כמו שלא יוכלו הדברים הטבעיים לשנות את מעשיהם, דומה כמו שיעצר במים ויבשו, או בהפך כשישלח את המים לשטוף את העולם שאז יהפכו את הארץ, ושכ"ז מאת ה' ובהכרח, וכן יהיה מה שיהרוס או שיסגור, לא יבנה ולא יפתח, כי אין אדם שליט על מעשיו, (ותפס בשני אלה דבר והפכו, כי שני ההפכים יהיה אחד סבה לחברו שמה שיעצר את המים ויבשו במקום אחד יתהפכו שם המים העולים לאויר לאדים וישאום העבים ויריקום במקום אחר ושם יהפכו ארץ, וכן בעניני האדם תהיה לפעמים ההריסה סבה אל הסגירה והשמירה):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עמו", מוסיף לבאר זאת שאחר "שעמו העז" וגם "התושיה", שהוא הוצאת כל הישות אל הפעל, כי הוא מקור הנמצא סבתם וחיותם ושרשם, א"כ לו "שוגג" גם כל שוגג מיוחס לו, שמה שישגה האדם מני דרך אינו תלוי בבחירתו רק נתהוה לו מאת ה' ונגזר עליו בעת שנתהוה ונוצר, ומשגה, ר"ל וה' הוא משגה אותו מני דרך, ולא נהיה זאת ע"י בחירתו:

ביאור המילות

"תושיה". כבר התבאר שיורה לרוב על מעשה העשו עפ"י חקי החכמה, "שוגג, ומשגה", השגגה היא במעשה והשגיאה היא בעיון, כמ"ש בהבדל בין שגג ובין שגה בם התו"ה (ויקרא ס' רמ"ג), ר"ל לו מיוחס השגגה המעשיית והשגיאה העיונית, כי ע"י שעמו עז, לו (מיוחס) השוגג, וע"י שעמו תושיה שהם המעשים שמוצאם מעומק החכמה והשכל, א"כ הוא הוא המשגה, ומלת משגה פעל יוצא, כמו משגה עור בדרך:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מוליך", מבאר שנמצא שהעמים יעשו לפעמים מעשים אשר מבואר מהם שלא נעשו ע"י בחירתם ושכלם, רק שיש כח עליון המניע אותם ומכריחם לעשות הפך העצה והשכל, ויבאר זה ממה שנראה בהנהגת המדינות והקבוצים. שהנה בהנהגת המדינות ידוע שיש שני מיני הנהגות,

  • א) שהעם מתנהגים עפ"י איש אחד שיבחרו למלך עליהם,
  • ב) הכנסיה החפשית שמתנהגים מעצמם ע"י ראשים שישימו עליהם להנהיגם כפי רצונם. והנה בהנהגת המלכות היו נמצאים בימי קדם מושלים שהיו הורגים את העם ומכבידים עליהם את עולם, ולהשמר מרעתם היו העם אוסרים אותם במוסרות, שבעת שבחרוהו יסדו לו חקים מוגבלים עד כמה יגיע כחו, והיו ממנים עמו יועצים ושופטים, שלא היה לו כח לתת חק ודת בלעדי הסכמת היועצים, ולא לעשות משפט בלעדי דעת השופטים, וחקים האלה שבם הגבילו את ממשלתו היו נקראים "מוסר מלכים", שבהם היו אסורים במוסרות בל ימשול בחכמה ובל יצא חוץ מגבולו, ולפעמים תראה ששני הממונים שמנו העם לאסור את המושל העריץ בל יצא חוץ מגבולו, הם עצמם יהיו סבה שיתגבר העריץ וימשול בממשלה בלתי מוגבלת ויתגבר בכח וגבורה על העם לעשות עמהם כרצונו, וז"ש שלפעמים תראה שה' "מוליך את היועצים שולל" בעצה נבערה, "ואת השופטים יהולל" ויערבב מעשיהם, ועי"כ:

ביאור המילות

"שולל, יהולל". שולל הוא השמטת הדעת והעצה, כמו אשתוללו אבירי לב, לא תשלה אותי, וזה הפך היועצים, וההוללות הוא בעשות מעשים זרים, וזה הפך השופטים שצריכים לכוין מעשיהם בצדק ובמשפט:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מוסר מלכים פתח" יפתח את המוסר והמותרות שבה אסרו את המלכים בל ישתררו בממשלה בלתי מוגבלת, והם יסירו מעליהם מוסרות אלה שהיו אסורים בהם, "ויאסר אזור במתניהם" שישימו על מתניהם אזור שמורה על הגבורה ויאזרו מתניהם בחזקה למשול על העם כחפצם, וזה מורה על ביטול בחירת העם כולו ויועציהם, כי זה חסרון גמור מאת היועצים והשופטים אשר לא הביטו זאת מתחילה, רק כי יש כח עליון המכריח אותם ע"ז ליסר ע"י זה עמים ולאומים בשבט עברתו:

ביאור המילות

"מוסר מלכים פתח". כמו מסורות ערוד מי פתח פתחת למוסרי.

"ויאסור אזור", יאסרהו בחוזק, והאזור מורה על הגבורה בכ"מ:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מוליך", עתה יבאר שכן נראה בהנהגה השניה בכנסיות החפשיות שאין להם מלך והם מתנהגים מעצמם, ולעצור בעד העם בל יפרצו חק שההמון והעניים יפלו ביד חזקה על העשירים שהם מועטים וחלשים מהם, לשלול את ממונם, יש להם ד' מיני מנהיגים כמו שיבאר, ולפעמים יסכל ה' כל עצת המנהיגים והעם יפרצו וישטפו כזרם מים שוטפים והיו כדגי הים איש את רעהו חיים בלעו, וחושב כי הכנסיה הזאת תעצור,

  • א) ע"י כהני הדת אשר ישימו רסן בפני ההמון ע"י הדת והאמונה השלטת ביניהם, וה' "מוליך כהני" הדת "שולל",
  • ב) ע"י "איתנים" ותקיפים גבורים ושרים המכריחים את העם בכחם, אותם "יסלף",
  • ג) ע"י "נאמנים", ר"ל מדברים ומליצים שיטיפו אל העם בשער בת רבים ויקחו נפשות בלקחם ודבריהם, וה'.
 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מסיר השפה" והדבור שיש "לנאמנים" ומדברים אלה, ובשער לא יפתחו פיהם,

  • ד) הזקנים, שיכבדום העם מצד זקנתם וחכמתם, וישמעו לדבריהם באשר בישישים חכמה, וה' "טעם זקנים יקח", עד שלא ישאר שום מנהיג ועוצר בעד העם, ועי"כ.

ביאור המילות

"לנאמנים". מלשון וינאמו נאום המדברים דברים נמלצים ונמרצים והנו"ן האחרונה נוספת לסי' שם תואר כמו רחמן:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שופך בוז על נדיבים", יקומו דלת העם וההמון לבוז ולשלול את ממון הנדיבים, כמו שזה מצוי במדינות שאין להם מלך שיקומו ההמון כשטף מים כבירים לבוז את בעלי הממון ולהרגם, "ומזיח אפיקים רפה", ידמה את ההמון העם כאפיקים שהם מי הנהרות שמטבעם לשטוף ולקחת את כל הנמצא בדרכם, רק שמנהיגי העם ידמו כמזיח של האפיקים שהם שפת הנהר וגדותי המים שהם כחגור החוגרים בעד המים בל יצאו חוץ מגבולם, ועתה רפה את המזח והחגורה שלא תחגור בחזק רק ברפיון ומי ההמונים הרבים ישפכו וישטפו את הנדיבים:

ביאור המילות

"ומזיח אפיקים רפה". מזח, הוא החגור החוגר על הבגדים הארוכים להגביה אותם שלא יסרח על הארץ, והומלץ על גדותי הנהרות ואפיקי מים החוגרים בעד המים בל יפרצו גבולם, וכמ"ש (ישעיה כ"ב) על אין מזח עוד, והרפיון הוא הפך האזירה בחוזק:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מגלה", מצייר במליצתו כאילו הצלמות משכנו במעמקי חושך תחת מים ושוכניהם. וע"י שטף האפיקים האלה "יגלה עמוקות" ויוציאם מני "חשך", ואז "הצלמות" השוכן שם "יצא לאור", והכונה שהעצות העמוקות של שפלי העם מרי נפש לקום על הנדיבים ולאבדם ולגזול את רכושם אשר שכנו במסתרי לבם, יגלה עתה ויצאו לאור, ועמו הצלמות והרצח:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משגיא". עוד ראינו כזאת בהקבוצים עצמם, שלפעמים ה' "ישגיא גוים" ויגדלם "ויאבדם", שגאונם וגדולתם יהיה סבה לאבדונם, ולפעמים "שוטח לגוים", שיפזר את הגוים ויוציאם ממקומם, ובזה עצמו "וינחם אל מחוז חפצם" (תהלים קז):

ביאור המילות

"שוטח". כמו וישטח להם שטוח סביבות המחנה:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מסיר", ולפעמים "יסיר לב ראשי עם הארץ" שהם המנהיגים אותם, בלכתם לבקש מקום לשבת ועי"כ " יתעם בתהו לא דרך", עד שלא ידעו הדרך ללכת עיר מושב, וזה בשני פנים, או.

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שימששו חשך ולא אור" ולא יגה עליהם אור העצה למצוא הדרך הנכון, או "שיתעם כשכור". שהגם שהולך באור אינו יכול ללכת ברגליו, כן לא יהיה כח בידם למצוא להם מקום מנוחה ויאבדו בעת פזרונם וטלטולם, כאשר אירע כן לעמים רבים בעת מסעי העמים לבקש להם מנוח לשבת, מכ"ז נראה כי האדם אינו חפשי במעשיו למצוא תמיד העצה הנכונה, שאז לא היה טוב העצה נמנע בקבוצים וכנסיות גדולות, שבהכרח ימצאו ביניהם חכמי לב ונבונים, ותשועה ברוב יועץ, רק כי יש כח עליון המניע אותם והמפר עצת גוים ומניא מחשבותיו, כפי עצתו הקדומה, ועצת ה' היא תקום: