מלבי"ם על איוב יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · יג · >>

המשך המענה השביעית מענה איוב

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן כל", על כל אלה לא תוכל לאמר ששכל האדם אינו משיג האמת מפני שאינו משיג רק את המוחשים לא אמתת הדברים בעצמם, כי כל אלה הדברים השגתי בחושי, בין בחוש הראות שכ"ז "ראתה עיני", ולא תוכל לומר שחוש הראות הטעה אותי, כי כן "שמעה אזני", עד שהתברר לי שגם אנשים אחרים ראו את המראה כמו שראיתיה אנכי, וא"א לומר שחוש הראות של כל בני אדם טועה בדרך אחד. וגם "ותבן לה", וא"כ אינו דמיון וטעות רק השגה אמתית. וגם לא תוכלו לאמר שאתם משיגים את הדברים באופן אחר ממה שהשגתי אני, כי הדעת שלכם משונה מדעתי. כי:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כדעתכם ידעתי גם אני". דעתנו שוה באיכות וכולנו יודעים ומשיגים בדרך אחד. וגם לא תוכלו לאמר שעכ"פ דעתכם גדולה וגבוהה מדעתי בכמות, והשגתם גדולה מהשגתי. כי "לא נופל אנכי מכם":


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג-ד) "אולם". החלוף שביני וביניכם מה שדעתכם בלתי מסכים לדעתי, אינו מצד ההשגה או מצד המשיג. רק בא מצד התכלית והאמצעיים אשר שמנו לנו למטרה בוכוחנו. והמאמרים מקבילים, "אני אל שדי אדבר ואולם אתם טופלי שקר". ר"ל אני מטרת וכוחי מה שאדבר ואתוכח הוא אל שדי, להצדיק הנהגתו מצד שהוא שדי, וראוי שמהנהגתו לא תצא עול, שאם נאמר שההנהגה הפרטיית היא מאתו, יהיה זה סותר אל חקי הצדק והמשפט שראוי אליו מצד שהוא שדי ומנהיג. ואתם טופלי שקר, שאתם רוצים להצדיק הנהגתו בדברי שקר, לא כפי האמת.

"ואני הוכח אל אל אחפץ ואתם רופאי אלל כלכם". אני מתוכח להוכיח דעתי מצד אלהותו, שמצד זה מוכרח שידע כל הדברים העתידים ושבכ"ז לא ימצא אצלו שינוי ידיעה וריבוי ידיעה ושיתחדש לו ידיעה, כמו שהוכיח בסי' י'. ואתם שיחסתם לו ריבוי ידיעה ושינוי וידיעות פרטים אין תכלית להם, ושבכ"ז תשאר טבע הבחירה אל האדם. אתם רופאי אליל, ר"ל לא רפאתם בזה עניני האלהות רק דבר שאינו נמצא במציאות כלל, כי שיהיה נמצא מי שיש בו תוארים שיש בהם סתירה בעצמותם וסותרים אל מציאותו, הוא דבר בלתי אפשר, כי כל דבר הסותר א"ע הוא דבר נמנע והוא אליל, ר"ל דבר שאינו במציאות והוא אפס ואין ולא:


ביאור המילות

"אל שדי אדבר, והוכח אל אל". התבאר בכל הספר שבשם שדי מציין הנהגה הפרטית, ובשם אל מציין התוקף והאלהות, מצד ההנהגה ידבר בארך, שזה גדר הדבור כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא ס' ג'), ומצד האלהות ועניניו יעמיד מופתים שכליים והיקשים והוכחום וראיום, עז"א הוכח:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"טופלי" מלשון הטופל את התנור, ותטפול על עוני, תחפו עליו דברי שקר:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי", וא"כ "מי יתן החרש תחרישון". אחרי שכל תשובתכם הוא ששכל האדם א"א שישיג את הדברים האלה. ובזה היה טוב שתחרישו, כדרך גם אויל מחריש חכם יחשב. וזה היה נחשב לכם לחכמה. כי האומר איני יודע חכמתו הוא שיחריש, ולא יתוכח:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו", מתחיל להתוכח אתם על שיצאו לריב אתו ולהרשיעהו בטענות של הבל. כאילו באו לחנף אל ה' ולדבר בעבורו רמי'. ועז"א "שמעו נא תוכחתי" שהוא גוף הוכוח. וגם "הקשיבו ריבות שפתי". מה שאריב עמכם על כבודי אשר חללתם:


ביאור המילות

"שמעו, הקשיבו". מבואר אצלי בכ"מ שעל דבר העקרי בא לשון שמיעה, ועל הטפל בא לשון הקשבה, והתוכחה היא הוכוח שהוא העקר, והריב הוא טפל בדרך אגב:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלאל תדברו עולה". כיון על שטת אליפז ובלדד שהם ייחסו עולה אל האל. שיעניש עונש כבד בעבור חטא קל לדעת אליפז, או שיגיע לו רע כדי שתמורת זה יתן לו אח"כ טוב כדעת בלדד. שזה ג"כ עולה. שיש אדם שלא ירצה בתמורה זאת.

"ולו" ובעבורו "תדברו רמיה". כיון על שטת צופר שיעניש ה' את הצדיק מפני שהוא רשע לפי נפשו ועצמותו הפנימי הגם שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק. ושיעניש אותו בעבור רשע שכבר ידע ה' שיעשה אותו והוא מוכרח לעשותו. שזה רמיה:


ביאור המילות

"הלאל תדברו". כל דבור הנקשר עם הלמ"ד פי' בשבילו, כמ"ש רש"י ז"ל בכ"מ:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הפניו". שלפעמים יחנפו אדם גדול בפניו ויצדיק את מעשיו שלא כדת מצד נשיאת פנים. ולפעמים יריבו בעבור כבודו אם שומעים חרפתו ובעבור זה ידברו עולה או רמיה. וכל זה לא שייך אצל ה' שהוא לא ירצה בשפת חונף ובלשון רמיה:


ביאור המילות

"לאל תריבון". ריב הנקשר עם למ"ד פי' בשבילו (כמ"ש הושע ב' ד'):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הטוב". אחר שאתם בעצמכם ידעתם שאין ממש בדבריכם. רק תחניפו את ה' להצדיק אותו בדברי שקר. דבר שה' שנא אותו כי הוא מבקש שידבר האדם אמת בפיו ובלבבו. וא"כ הכי "ייטב" זה בעיניכם אם ירצה ה' "לחקור אתכם" לנסות את אשר בלבבכם.

"אם כהתל באנוש תהתלו בו". שירצה לדעת אם התשובות שהשבתם להצדיק משפטי ה' דברתם באמונה ובהסכמת הלב. או היה רק דבר חונף והתלתם בו כמו שמהתלים באנוש לדבר בפניו שקרים א' בפה וא' בלב. וה' יחקור אתכם וינסה הדבר. במה.


ביאור המילות

"התל". הוא המדבר דבור בעל שתי פנים לצחק על חברו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שהוכח יוכיח אתכם". שיוכיח אתכם ביסורים. לראות "אם בסתר פנים תשאון", אם בעת שתוכחו ביסורים ומכאובים תשאו עליו בסתר לבבכם להצדיק משפטי ה' ודיניו. והלא באמת אז תתרעמו על משפטיו. ואז יבורר שכל מה שהמלצתם בעד האל היה רק דברי מהתלות ואין לבכם כפיכם. כי כל מה שאמרתם להצדיק את האל היה רק מפחדו ומוראו. כי:


ביאור המילות

"יוכיח". כבר בארתי בכ"מ שאצל ה' יבא פעל יוכח גם על הבאת היסורין שע"י יוכיח עליו עונותיו, כמו והוכחת בשבט אנשים:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא-יב) "הלא שאתו תבעת אתכם" ודברתם רמיה מצד יראתו לבד, לא מצד שאתם מחליטים כן בלבכם. ודלתות הכתוב מקבילים, "הלא שאתו תבעת אתכם זכרוניכם משלי אפר, ופחדו יפול עליכם לגבי חומר גביכם". ר"ל שתדברו רמיה. או מצד יראת רוממותו ושאתו. או מצד יראת ופחד ענשו. שתבעת אתכם שאתו וגדולתו מצד שתחשבו שפלת ערככם נגד גדולתו. שזכרוניכם משולים כאפר נגדו. כענין מ"ש הנה הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר, שמצד זה תבעת אתכם שאתו. או שתפחדו פחד העונש כי יוכל להשוות גביכם לגבי חומר. מצייר שהאדם הוא נברא מן החומר והוא דומה כגב וגובה היוצא מן החומר. וכשמסלקים הגב משוים אותו שישוה עם יתר החומר שאצלו. כן יוכל להשיב את גופכם שהוא עפר מן האדמה שישוה אל האדמה שאצלו ולא יוכר ממנו רושם כלל. ומצד זה פחדתם וחנפתם לדבר מהתלות:


ביאור המילות

"שאתו. ופחדו". שאת היא יראת הרוממות, ופעל בעת בא לרוב על דבר מאוים מצד עצמו, והפחד הוא מפני הרע ויראת העונש. וכן לקמן ל"א כ"ג:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"לגבי חומר" (משול) "גביכם", גב מענין ותעשי לך גב בכל רחוב (יחזקאל ט"ז), וגב של חומר אינו משונה מן הארץ שתחתיו:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"החרישו". ר"ל וא"כ אחר שכל מה שדברתם להצדיק את האל היה רק מצד היראה והפחד לא מצד האמת. א"כ מי הכריח אתכם לדבר. הלא כבר הייתם יוצאים ידי חובתכם אם הייתם שותקים. אחד שבלבכם אתם יודעים שהאמת אתי רק שיראתם לדבר כדברי. היה "לכם להחריש ממני ואדברה אני, הגם שיעבר עלי מה". כי אני בלתי מתירא עוד משום דבר. כי.


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על מה אשא בשרי בשני". שאנשוך את בשרי בשני מרוב המכאוב למען יהיה פי סתום ולא יצעק. כדרך הכואב שרוצה להכריח את עצמו לשתוק שנושך אצבעו בשיניו. אחר שבכ"ז "נפשי אשים בכפי". שבכ"ז הנני בסכנה כל רגע הגם שאני מחריש. וא"כ טוב יותר שאדבר:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן", ר"ל הכי "אירא שיקטלני" כשאדבר נגדו. הלא "לו איחל" הלא זאת תוחלתי שימהר להמיתני כדי שאפטר מן היסורים הקשים ממות.

"אך דרכי אל פניו אוכיח", ואברר לו שאני צדיק בדיני, ובהפך:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם הוא לי לישועה". שבהכרח שעי"ז שאברר לפניו האמת עי"כ יהיה לי לישועה ולא יענישני בעבור זה. כי ה' אינו רוצה שיחנפו אותו בדברי שקר "כי לא לפניו חנף יבא". ולא ירצה שאשתוק ולא אגיד האמת והצדק:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו את המלות, ואת אשר אחוה" ואודיע "באזניכם". ר"ל שתשמעו גוף ראיותי וטענותי. וגם את המלות שבם סדרתי את דברי:


ביאור המילות

"ואחותי" הא' נוספת, כמו א' אתנה, ושרשו חוה. ולילה ללילה יחוה דעת, והוא המגלה דבר נעלם רמו אחוה דעי, שהדעה דבר נעלם סתום כמש"ש:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה", ר"ל שאחרוש ולא אתוכח להראות צדקי לא יצוייר רק בשני אופנים.

  • א) אם עדיין לא ערכתי וסדרתי את הוכוח וקשה בעיני לסדר את הראיות והטענות.
  • ב) גם אם טענותי מסודרות יצוייר שאשתוק אם אני מסופק אם אצא זכאי בהשפטי. אבל אחר "שכבר ערכתי משפט". וכל דברי הוכוח כבר ערוכים ומסודרים אצלי. וגם "ידעתי כי אני אצדק" ואיני מסתפק כלל שבודאי אצא זכאי בדיני. וא"כ.


ביאור המילות

"ערכתי", פעל ערך בא על שסדר הדברים ערך נאות אל הוכוח, עמ"ש בס' התו"ה ויקרא (ס' נ"א):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי הוא זה (אשר) יריב עמדי" לאמר לי "כי עתה" (הגם שאצא צדיק בדיני) "אחריש" ולא אציע דברי וכוח. רק "אגוע" כמת חייב ורשע בדינו:


ביאור המילות

"מי הוא יריב". מי הוא (אשר יריב:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אך". אחר שאני מתקרב להתוכח עמך. אני מבקש "שאז" בעת הוכוח. אשר "מפניך לא אסתר" ואעמוד לפניך פנים אל פנים להתוכח אתך כאשר יתוכח איש עם רעהו. אז "שתים אל תעש עמדי". והוא.


  • א)


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כפך מעלי הרחק". שבעת הוכוח יחדלו המכות שאתה מכה אותי בידך. וגם "אימתך אל תבעתני". שלא אתבהל אז מאימת גדולתך ורוממותך. שע"י שתי אלה יסתמו טענותי, מיראת הרוממות או מיראת המכות:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקרא". ואז "תקרא אתה" ותחשב עונותי "ואנכי אענך" להודות עליהם. או אם לא תרצה לקרא. עכ"פ "אדבר" אנכי ואתה "השיבני". והוא שתקרא.


ביאור המילות

(כב-כג) "וקרא". יל"פ שהמאמרים מקבילים, וקרא כמה לי עונות וחטאות, או אדבר פשעי וחטאתי הודיעני. כי הוא מדבר שאין בידו פשע כלל:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כמה לי עונות ופשעים". שתודיעני את מספר עונותי וכמותם. או עכ"פ "פשעי וחטאתי הודיעני". אם לא תודיעני כמותם ומספרם הודיעני מהותם. כי אני אומר שלא לבד שלא חטאתי חטאים רבים שיכנסו בגדר המספר כי גם לא חטאתי כלל:


 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למה". ואתה עושה בהפך. שלא לבד שאינך רוצה לעמוד כנגדי להתוכח אתי. כי "תסתיר פניך". ואינך רוצה להתוכח ולהודיעני חטאתי. ובכ"ז תחשבני "לאויב לך":


 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כה-כו) "העלה". דלתות הכתובים מקבילות.

"העלה נדף תערוץ כי תכתב עלי מרורות". העלה היה מיוחד לכתיבה בימים קדמונים. ודברים טובים היו כותבים על עלים שלמים. אבל אותי תחשוב לעלה נדף הבלתי ראוי לכתוב עליו דברים טובים. ולכן תכתב עלי מרורות. (שיציין היסורים והמכות הנרשמים על גופו ככתיבה על ספר. כמ"ש (לקמן ל"א ל"ה) הן תוי שדי יענני) "ואת קש יבש תרדף כי תורישני עונות נעורי". שהקש בעודו אביב ומלא תבואה רודפים אחריו לדושו להוציא התבואה מן השבולת שעליו. אבל הקש היבש אין רודפים אחריו. וממליץ שאתה תרדוף את הקש היבש מצד שתזכר לה ימי הנעורים שאז היתה מלאה תבואה. וכן הגם שעתה בלותי מזקנה ורפיון. תרדפני כי תורישני עונות נעורי שהייתי מלא עלומים וכח ואז חטאתי לפניך:


ביאור המילות

"תערוץ". מענין שבירה:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותשם בסד רגלי". לבל יוכלו לנוע ממקומם. וחוץ מזה תשמור כל ארחותי שאני הולך. הגם שאיני הולך בכחי כי רגלי בסד. ור"ל הגם שמעשי מוכרחים תשמור ארחותי להענישני כאילו אני הולך בבחירתי. והלא אם "על שרשי רגלי תתחקה" לדרוש השרש שממנו יוצא תנועת רגלי. הלא אז תראה כי.


ביאור המילות

"בסד". הוא עץ שמשימין בו רגלי האסורים:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוא כרקב יבלה". שכח הבליה והרקב נמצא בו בעצמו. וגם הוא "כבגד אכלו עש". שנשחת ע"י משחית חוצה לו כן גוף האדם עלול להפסד. הן מצד מזגו והרכבתו הן מצד הסבות שחוצה לו:


ביאור המילות

"כרקב". דבר שבא בו רקב ומבלה אותו, ועי' דוגמתו ישעיה (ס' נ', הושע ה') שנרדפו יחד רקב ועש: