"נקטה", אחר שנפשי מתקוטטת עם חיי כי טוב לה מות מחיים והחיים הם כאויב וצר לה, על כן "אעזבה עלי שיחי" ואדבר את כל אשר בלבבי:
ביאור המילות
"נקטה". מענין מריבה, כמו ובתקוממיך אתקוטט, ועמ"ש (יחזקאל ו' ט'), שיחי, השיח הוא הדבור הנפלט מן המצטער שלא בכונה מתוך צערו, עז"א "אעזבה", והדבור הוא מה שידבר ויתוכח בשכל ובכונה (כנ"ל ז' י"א):
"אומר", מתחיל טענה חדשה, והוא, כי אחר שמחק שלימות האל שידע כל הדברים, כי אין ליחס אליו הסכלות, ואחר שמתנאי אחדותו שלא ישתנה, וא"כ א"א שיהיה שינוי בידיעתו ושתתחדש לו ידיעת דבר שלא ידע מתחלה, ולפ"ז מוכרח שידע כל הדברים העתידים בידיעה מוחלטת מכרעת א' משני קצות האפשר, וכמו שיבאר בראיות, וא"כ ידיעת ה' את העתיד מסלקת את הבחירה, שאחר שידע ה' שאיוב ירשיע היה מוכרח להרשיע ולא יצוייר אפשרות כלל על ההפך, וא"כ אני טוען "ואומר אל אלוה אל תרשיעני" היינו אל תעשה אותי שארשיע, כי רשעי מחוייבת ע"י ידיעתך הקדומה ואתה מכריח אותי שאהיה רשע, ואין הבחירה עוד בידי שלא ארשיע, שא"כ יתחדש דבר אשר לא ידעת תחלה וא"א ליחס אליך סכלות, ותתחדש לך עתה ידיעה מה שלא ידעת וא"א ליחס לך שינוי והתחדשות ידיעה, וא"כ אחר שאתה הרשעת אותי והכרחתני לחטוא א"כ "הודיעני על מה תריבני", הלא מעשי מוכרחים לא בחיריים ואתה גרמת אותם לא אני:
"הטוב", הנה מה שהצדיקים מעונים ביסורים ורוע הסדר הנשקף עי"ז בהנהגה, לא ימלט מאחד משלש חלוקות, או שנאמר שאין יכולת בידו להשגיח, וזה כבר בארו כולם שא"א ליחס אל ה' חסרון יכולת, ולא נשאר שנאמר רק או שאינו רוצה להשגיח ולסדר עניני בני אדם, וזה יהיה או על צד העשק והקנאה, כמי שעוזב מלעשות משפט ולעזור לחברו ע"י רוע טבעו ורשעו וקנאתו. ועז"א "הטוב לך כי תעשק", או שאינו רוצה להשגיח ולסדר מעשי ב"א מצד היותם נבזים ושפלים בעיניו כמו שלא ישגיח האדם על הנהגת החתולים שבביתו, וזה ג"כ לא טוב "שתמאס יגיע כפיך", לא נשאר שנאמר רק שהוא משגיח עליהם ומה שמביא יסורים על הצדיק הוא מפני שחטא כנגדו ובאו היסורין ע"ד הדין והעונש, ע"ז שואל הלא "על עצת רשעים הופעת", הלא העצה שיעצו הרשעים להרשיע מאתך יצאה ואתה הופעת את אורך עליה, כי מהופעת ידיעתך הקדומה שידעת שירשיעו הם מוכרחים להרשיע ולא בבחירתם יעצו להדיח, וא"כ מדוע יענשו.
ביאור המילות
"הופעת". היא השפע השמיימית, כמו ואל תופע עליו נהרה:
"העיני", מתחיל לבאר זה בראיות, שא"א שנאמר שהגם שה' יודע כל הדברים העתידים האפשרים מ"מ נשאר טבע האפשרות ביד האדם, כי זה א"א מצד ההבדל שבין ידיעתו לידיעתנו,
א) שהדברים המשתנים המתחדשים לא יושגו רק ע"י החושים, והשגת ה' לא תהיה ע"י החוש, ועז"א "העיני בשר לך",
ב) שהשגת הדברים המתחדשים יחייבו שינוי בעצם היודע ושיתעצם ושישתלם היודע ע"י הידיעה ועמה, וכ"ז א"א אצל ה', עז"א "אם כראות אנוש תראה", ר"ל שתשיג באופן שהאדם משיג את מוחשיו והשכלותיו,
ג) שהשגת הדברים המתחדשים נופל תחת הזמן ומשיגו, והאל יתברך הוא למעלה מן הזמן, ועז"א.
"הכימי אנוש ימיך", שתהיה גם אתה תחת הזמן כמהו, ושיעור הכתוב "העיני בשר לך וכן" או הכימי אנוש ימיך אשר עי"כ תבקש לעוני:
ביאור המילות
"כימי אנוש, כימי גבר". מלת ימי מציין לפעמים ימים פרטים, ולפעמים מציין ימים כללים, כמו ויהיו ימי אדם אשר חי, כימי השמים על הארץ, ואנוש הוא החלוש, וגבר הוא הנאזר בגבורה. יאמר וכי ימיך כימים פרטים של אנוש, או גם הכי נוכל לומר ששנותיך הם כימים הכללים שחי בהם גבר גבור, למשל שנאמר שמספר השנים שחי אדם ונח יהיה אצלך שנה אחת:
(ו-ז) "כי תבקש לעוני" כאילו "על דעתך כי לא ארשע", ר"ל שממה שאתה מבקש לעוני נדמה כאילו עלה על דעתך תחלה שלא ארשע, שלכן תבקש לעוני להענישני עליו, וזה א"א כי א"כ יתיחס אל ידיעתך העלמה וטעות, שלא ידעת את העתיד שאחטא כי "אין מידך מציל", והייתי מוכרח לחטוא כי כן גזרה ידיעתך הקדומה. ויל"פ שהמאמרים מקבילים "כי תבקש לעוני על דעתך כי לא ארשע, ולחטאתי תדרוש ואין מידך מציל", ר"ל מה שתבקש ותחפש את עוני מזה מבואר שעלה על דעתך תחלה שלא ארשע, ולכן תבקש את חטאתי, כי אם היית יודע שאחטא א"צ לך לבקש, ומה שתדרוש לחטאתי להעניש אותי על חטאתי, זה מורה ההפך שידעת שאחטא וא"כ הלא אין מידך מציל, כי ידיעתך הקדומה שאחטא זה מורה שאין לי בחירה לעשות ההפך ולמנוע מן החטא, ואם כן למה תדרוש להענישני הלא אין מידך מציל:
ביאור המילות
"תבקש לעוני". ולחטאתי תדרוש. הבקשה היא אם הדבר נמצא, והדרישה יהיה להעניש, כמו דורש דמים, ודמו מיד הצופה אדרוש, והעון הוא עוות המחשבה שהוא נעלם וצריך בקשה, אבל החטא גלוי כי הוא במעשה, וא"צ בקשה רק דורש להעניש עליו, ועמ"ש בפי':
"ידיך", מבאר את דבריו ואמר, הלא אתה אינך דומה כפועל אחר אשר אחר יגמור את מעשהו אז ידו מסולקת ממנה ואין עוד הפעולה ברשותו ואינו צריך אליו כי עומד ומתקיים בעצמו, לא כן אתה כי "ידיך" אשר "עשוני ועצבוני" היינו שעשו את עצבי ודמותי, הם עומדים "יחד סביב", שכמו ששמת ידך עלי בעת היצירה לצורך הוייתי, כן הם סביבי לצורך קיומי, באופן שגם אחר שנבראתי כל תנועותי תלוים ממך, וכל אשר אעשה מיוחס לידיך המניעים אותי אל המעשה הזאת ואין לי שום אפשריות ובחירה לעשות דבר רק כפי שיכריחוני ידיך אשר הם יסובבו כל תנועותי, וא"כ איך "תבלעני" ע"י מה שחטאתי אחר שזה נעשה ע"י ידיך:
ביאור המילות
"עצבוני". כמו עשינו לה כונים להעצבה (ירמיה מ"ד) העצב נבזה (שם כ'), ונעלם מלת אשר, ידיך אשר עצבוני:
"זכר נא כי כחמר עשיתני", הלא עשיתני באופן שאני תמיד בידך כחומר ביד היוצר אשר ישנהו בכל עת לעשות בו כפי חפצו וכאשר יישר בעיני היוצר לעשות, וא"כ למה "אל עפר תשיבני", אחר שכל מעשי חרוצים מידך, כפי שהכינות את הכלי טוב או רע:
ביאור המילות
"כחמר". החומר אינו מתוקן עדיין שאז נקרא חרס משנצרף בכבשן, וקודם שנצרף בעודו חומר מוכן להעשות ממנו כל כלי כחמר ביד היוצר (ירמיה י"ח):
"חיים", הלא החיים שנתת לי בראשית הוייתי בעת היצירה, היה רק מצד החסד, כי עדן לא היה לי שום זכות להיות נברא ומתקיים בחיים, והיה הוייתי רק מצד חסדך, ורק "פקודתך שמרה את רוחי" בל יצא מן הגוף בהיותי בבטן אמי, שמן הטבע לא היה אפשר לכלוא הרוח בבטן המלאה בהיותו פיו סתום ואיך יתקיים בלא נשימת רוח, שזה אינו בטבע רק ע"י פקודת ה':
ביאור המילות
"שמרה". מוסב על הפקודה פקודת ה' וציויו שמרה את הרוח בל יצא מן הגוף:
"ואלה צפנת בלבבך", והגם שכבר ידעת אז שאחטא בעתיד, מ"מ צפנת זאת בלבבך, ולא גזרת בעבור זה שלא אצא אל המציאות, הלא "ידעתי כי זאת עמך", שבודאי ידעת אז את זאת שאחטא בעתיד, ואעפי"כ עשית א"ע כאילו אינך יודע ויצרת אותי:
"אם", מוסיף לאמור שלא לבד שיצרת אותי הגם שידעת שאחטא, כי גם אח"כ אחר "שחטאתי" בכ"ז "ושמרתני" ולא סלקת שמירתך מאתי ע"י החטא, כי עדן פקודתך שמרה את רוחי, וא"כ אשאל איך עתה "מעוני לא תנקני", שאחר שמה שידעת שאחטא לא היה מעכב שלא אצא אל המציאות, איך יסבב החטא עתה אחר שכבר אני נמצא במציאות שאשוב אל האפס בעבור שחטאתי, מה נתחדש עתה ענין אשר לא דעת אותו קודם שנבראתי:
"אם", טוען עוד איך יתכן זאת אשר "אם רשעתי אללי לי", שיתלה החטא בי כאילו אני עשיתיו בבחירתי, ובהפך "אם צדקתי לא אשא ראשי", כי אני מוכרח במעשה הצדק ע"י ידיעת ה' הקדומה ואינו מתיחס אלי שאקבל עליו שכר, אם כן אני מוכן רק "לשבוע קלון ולראות עניי", כי כל חיי הוא רק לקבל עוני וקלון:
"ויגאה", ר"ל והקלון והעוני יגאה ויגדל עוד יותר, במה "שכשחל תצודני", ידמה א"ע במשל במה שהוא ביד ה' בכל מעשיו כשחל הנצוד ביד הציד, שהגם שהשחל כחו גדול בכ"ז לא יכול לעשות מאומה כי הוא אסור ביד בעליו, ולא יוכל להתנענע רק למקום שיתירהו בעליו בכבל אשר בידו, ובכ"ז בעל השחל יתפלא בו כאילו הוא עושה הכל בכחו מעצמו, וז"ש הלא תצודני כשחל הנצוד, כן גודל כחי ואוני הוא נצוד בידך ולא אוכל לעשות קטנה או גדולה בלעדיך, ובכ"ז "תשוב תתפלא בי" כאילו אני בעל בחירה ועושה מעשים גדולים בכחי החפשי ובבחירתי, ואתה.
ביאור המילות
"ויגאה". מוסב על הקלון והעוני, שיגדל יותר, "תתפלא", ההתפעל מורה על הפעולה המדומה, תעשה א"ע כמתפלא:
"תחדש עדיך נגדי", לברר שחטאתי ושמגיע לי עונש על מעשי, מצד "שחליפות וצבא עמי", שע"י שאני נתון תחת חליפות ושינוים, ואני נתון תחת הצבא והזמן, שעפ"ז נראה שמעשי משתנים בכל עת בבחירתי, ושמעשי מתחדשים בזמן, שמזה ידומה שאני חפשי במעשי ושיש לי בחירה לעשות כפי שארצה בכל זמן, מזה תחדש עדיך נגדי שאני בעל בחירה במעשי, ובאמת הלא מצד ידיעתך הקדומה שהוא הכבל והזיקים האוסרים את כחי, בל אעשה דבר רק כפי שנגזר והוקצב מאת ידיעתך הקדומה, מזה מבואר שמעשי אין משתנים ואינם מתחדשים בזמן כי אין חליפות וצבא (ר"ל שינוים וזמן) אצל השי"ת, וא"א שיתחדש דבר בזמן ובשינוי בידיעתו, וא"כ אין מגיע לי עונש על מעשי, אחר שאני כשחל הנצוד בידך, ולא עשיתי שום דבר בבחירתי:
ביאור המילות
"חליפות". שינויי המחשבות המתחלפות, "וצבא", הוא הזמן, כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ:
(יח-יט) "ולמה", וא"כ "למה מרחם הוצאתני", שב אל תלונתו שהתלונן על שנברא, שאחר שהיה מוכן לרעות עפ"י המערכה, היה טוב לי אז "שאגוע" בעת הלידה באופן "שעין לא תראני", אחר שבל"ז "כאשר לא הייתי אהיה" אחר שהייתי מוכן עפ"י מזל הלידה להיות דומה כאשר לא הייתי, א"כ היה טוב יותר אשר "מבטן לקבר אובל", ולמה נתן לי ההויה הרעה הזאת אשר אני בה כאין וכאפס, מצד שהמות טוב לי מן החיים:
(כ-כא) "הלא", אולם עתה שכבר אני במציאות, אני מבקש אחר "שימי מעטים וחדל" ר"ל ואח"כ אחדל ולא אהיה עוד בעולם, א"כ "שית ממני" הסר ממני את היסורים, למען "אבליגה מעט בטרם אלך ולא אשוב", הסר ממני היסורים עכ"פ קודם מותי ואח"ז אמות. אולם מתרגש במליצתו ואומר, "ולא אשוב אל ארץ חשך וצלמות" אחר שאלך ואמות אז לא ארצה עוד לשוב אל ארץ הזאת שהיא ארץ חשך וצלמות, ר"ל לא אשוב עוד אל חיי העוה"ז שהם אפלים וחשוכים ורעים:
ביאור המילות
"מעט וחדל". דבר החדל ופוסק. ושית, המ"ם שאחריו מורה ההפך של השיתה עליו, שהמ"ם מורה ההסרה ממנו:
"ארץ", ר"ל הארץ הזאת שהיא חיי העוה"ז, "עיפתה כמו אופל", גם מעט האור שנמצא בה בעת בקיעת השחר דומה כאופל שהוא יותר מחשך, ולא תאמר שהאופל הנמצא בארץ הזאת הוא מסדר הבריאה שנסדר שיהיה אור וחושך יום ולילה, כי הוא "צלמות ולא סדרים", שאין הצלמות עפ"י סדרים, וגם "ותופע כמו אופל" גם הופעת האור אשר בעוה"ז דומה כאופל:
ביאור המילות
"עיפתה". כמו 'עפעפי שחר', 'תעופה כבקר תהיה', עלות השחר:
