פרי הארץ/מטות
(במדבר ל ב): וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. ובסוף הספר (במדבר לו יג): אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
הענין הוא אמרו רז"ל (משנה אבות ד, ג) "אַל תְּהִי בָז [לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג] לְכָל דָּבָר" וכן מעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון (תענית כ, א) שנדמה לו אליהו ז"ל לאדם מכוער שאין כמוהו עד שגינה אותו רבי אלעזר וכו', ואח"כ אמר-לו אליהו מוסר עד שקיבל על עצמו שלא לעשות כן.
והענין כי הנה ידוע מאמר (משלי טז, ד): "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" ופירוש (ישעיהו מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו וכו'", שכל הבריות שבעולם עד השלשול הקטן שבים, צורך העולם בהם וגדולת הבורא מתגלית בהם יותר מבלתם, שאם הי' אפשרי ההתגלות בלתם לא היו נבראים, עד שאין לך דבר שבעולם אפילו הקליפות ואומות-העולם ועונשין, הכל לכבודו ית"ש. וזהו סוד (תהלים קג, יט): "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה", וכן פירוש (נחמיה ט, ו): "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם", וכן פירוש (תהלים קד, כד): "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ", וכבודו ית' שמתגלה מבריאה זו אי-אפשר אותה ההתגלות מבריה אחרת.
והענין הוא אם יראת עונש או יראת בושת או יראת הרוממות, שמתעורר האדם על ידם, ובכל אחד מיראות הנזכרות יש כמה וכמה פרטים עד אין קץ ומספר, וכמו כן מתחלקין האהבות וכן שארי המדות והתקשרות עד אין קץ כידוע, והן הן גופי הבריות בעולם-הזה השפל החומרי, וכן הוא באדם שהוא עולם קטן (תיקוני זהר קל, ב), כלול את הכל בחילוף המחשבה והדמיונות והמדות וההתקשרות עד אין קץ, כידוע שהמחשבה היא קומה שלימה אם טוב ואם רע ח"ו, מתעורר ממנה להשי"ת ב"ה אם ליראתו הנזכרת, אם לאהבתו ית' או בכל מדה ומדה שהוא מודד לו מודה לו ית', ובזה היה יודע שלמה-המלך ע"ה הלשונות מכל הבריאות שבעולם בהסתכלותו על עצמו וחילופו וחילופי חילופיו, שהרי אין המחשבה עומדת אפילו רגע אחד, אבל פושט ולובש צורה תמיד כידוע, ולא כל העתים שוות כידוע מכ"ח עתים והשתנות לאין מספר, ודבר זה נוהג אםילו בגדולי הצדיקים ואפילו במשה-רבינו ע"ה, כנגדו היה בלעם דעת דקליפה, שהיה כולל כל הדעת ומחשבת חוץ ופסול המוקדשין, כמאמר (קהלת ז, יד): "אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים", ואחרי שמשה-רבינו ע"ה היה דעת דקדושה, בודאי היו מוכרחים כל אלו לעבוד במחשבתו, והוא גבר עליהם והכניע בעצמו כל הרע עד שהגיע להיות במדרגת דעת דקדושה כידוע, ומאמר הבעש"ט שכל מה שהיה בבלעם היו חושדין למשה-רבינו ע"ה, מפני שכל זמן שלא נגמרה עליית השכינה כאשר יהיה בזמן [עליית] השכינה וגואל צדק בב"א, שהוא ביטול הקליפה (ישעיהו כה, ח): "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" מוכרחים כל העליות להיות רק במחשבת אדם כשר, והאדם כשר אי-אפשר לו להגיע ולעלות אל שורשו כי-אם על-ידי שכנגדו, שיעלו במחשבתו והוא יתעורר מהם לבוראו ית', והן הן הנסיונות כמאמר רז"ל (שבת עז, ב) "כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא" והוא מוזכר בזוהר הרבה פעמים, לכן כשהאדם רוצה להכניע איזה דבר העומד עליו בתחילה צריך להכניע באמת לפני וכו' ב"ה מאותו הרע השוכן בעצמו, וזהו ביטול הרע והמתקת הדינין, וזהו שכתוב (תהלים סט, יט): "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" ואח"כ (תהלים סט, יט): "לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי" פירוש: בתחילה ביקש שתבוא הגאולה לנפשו מכל אומות-העולם שהם ההתקשרות במחשבת חוץ, וממילא יהיה פדוי מאויביו שהוא ביטול הקליפה והמתקת הדינין.
וזהו שאמרו רז"ל (סנהדרין צז, א) "אֵין מָשִׁיחַ בָּא אֶלָּא בְּהֶיסֵּחַ הַדָּעַת" פירוש: כי הדעת הוא כללות כל המדות מז' ימי הבנין ואינה מדה בפני עצמה, והגאולה שצריכה להיות מכל השבעים אומות-העולם אשר שורשם ז' ימי הבנין, אי-אפשר להיות כי-אם שיגיע למעלה מן הדעת, שיסיח עצמו מן הדעת ולא יהיה שום אמצעי בינו לבין השי"ת ולא שום הפסק בעולם כי-אם יחוד אמיתי, וזהו אמרם רז"ל (בבא בתרא עה, ב) "עתידין מלאכי-השרת לומר קדושה לפני ישראל כמו שאומרים לפני השי"ת" מפני שיהיו אחדות גמור עם השי"ת, אבל עכשיו קודם ביאת המשיח הדעת הוא המייחד את כל הברואים להשי"ת ומבט להרע מהם ומשפיע טובה להם.
והענין כשהאדם כולל בדעתו כמה וכמה נבראים שעוברים במחשבה שהוא קומה שלימה, והוא מתעורר מהם אל הבורא ית"ש (משלי ג, כ): "בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ" ומעלה אותם ומבררם במחשבתו, כמאמר הזוהר (זהר חלק ג י, ב) "כולם בחכמה אתבררירו", ואחרי עלייתם אל שורשם נשפעים משם טובה וברכה, וזהו אמרם רז"ל (ברכות לג, א) {{צ|גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר (שמואל א ב, ג): "אֵל דֵּעוֹת ה'", כי הדעת הוא המייחד כל השמות ממטה למעלה ומייחד הענף אל השורש שהוא שם הוי"ה ב"ה כדברינו הנזכרים, שהרי (ישעיהו מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו", ובכל הבריות כולם יש בהם קדושת שמותיו ב"ה, כי אין-סוף ב"ה סובב כל-עלמין וממלא-כל-עלמין כנזכר, ובדעתו מעלה האדם אותם אל שרשם ומייחד לאין-סוף ב"ה, ועל-דרך-זה היה המקדש, כאמרם רז"ל כמו-כן על מקדש שניתן בין ב' אותיות, שנאמר (זמות טז, יז): "פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹ'" כידוע שהמקדש היה משפיע ומחלק מזון וטובה לכל הברואים ואפילו לאומות-העולם כמבואר (סוכה נה, ב) בפרי החג, ושאר דברים המבוארים בזוהר, והוא אמרם רז"ל: "אִילּוּ הָיוּ יוֹדְעִים הָאוּמוֹת גּוֹדֵל טוֹבָתָם מִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיוּ מֵחֲרִיבִין אוֹתוֹ" ועכשיו במקום מקדש הוא האדם הכשר, שעל-ידו מתייחדים כל הברואים אל שורשם ונשפעים טובה, וכמו כן האדם מתייחד באמצעות הברואים וכו', מפני שעכשיו קודם ביאת המשיח אי-אפשר לשום אדם לסבול התענוג עליון כזה והיחוד אמיתי בלי שום אמצעי, כללא דמילתא שאצל כל צדיק וצדיק מוכרחים לעבור במחשבתו כל שכנגדו עד מקום מדרגתו, ואפילו אם יאמר המתחסד שכבר ביטל כל הרגשותיו ותאותיו, אין שוטה מרגיש שאם אין לו במדה זו יש לו במדות אחרות כיוצא בו, וכשבאה לו המחשבה צריך-להיות נבזה בעיניו נמאס שהעמיד צלם בהיכל, שהרי האדם הוא מקדש מעט כנזכר, וכידוע שהמחשבה והמוח הוא קודש-קדשים והלב הוא היכל האהבה ושאר-דברים כמבואר בכמה מקומות. ואח"כ כשמתעורר מן הדבר אל הבורא ית"ש הוא היחוד ועליית השכינה והקמתה מעפרא, והאדם גם-כן מתעלה בזה והולך מדרגא אל דרגא ומנסיון לנסיון וממסע למסע, וזהו המ"ב מסעות הכתובים בתורה שנסעו ישראל ממצרים שהיא עבודת פרך בחומר ולבנים שהוא מעשה הגשמיות והגופניות, וכדי לצאת משם ולהגיע אל ארץ ישראל שהיא כנסת ישראל ולעשות יחוד שלם צריך על-כל-פנים מ"ב מסעות, וזהו שם של מ"ב הידוע ומכוון לעלות מעלה מעלה.
והנה ענין המסעות היו כמה פעמים לאחור כידוע, לכן לפעמים מזומן לצדיקים איזה ירידה במחשבתו, אבל באמת הוא כי הירידה צורך עליה היא ומסע שלימה כדרך כל המסעות עד שתבוא הגאולה במהרה-בימינו-אמן. ויהיה עליות השכינה בפועל ויחוד אמיתי בלי שום אמצעי והפסק, ולכן יאמרו קדושה לפני ישראל, שענין הקדושה הוא פרישת המותרות מהם, וזהו "וַיְדַבֵּר" שהוא לשון הנהגה, כמו (תהלים מז, ד): "יַדְבֵּר עַמִּים" ו-"מֹשֶׁה" הוא הדעת, ו-"אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת" הם שורשי ההשתנות שהם י"ב גבולי אלכסון, "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" הוא האמונה, "לֵאמֹר" הוא לשון יחוד ואהבה כמו (דברים כו, יז): "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ" והפירוש הוא שירגיל וינהיג הדעת את כל ההשתנות שיעלו בדעתו באמונה לייחד אותם לבורא ית"ש. וזהו "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת" שהוא פירושו גם-כן יחוד כמו "לְצַוּוֹת לְזֶה", "וְהַמִּשְׁפָּטִים" פירוש על-ידי הרגל יהיה קל בעיניו וישר והדין נותן, "אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה" פירוש יחוד אין-סוף ב"ה עם הדעת, "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פירוש על-ידי האמונה, "בְּעַרְבֹת מוֹאָב" פירוש להאמין שכל הערבוביא במחשבות וכל הבריות בו יפקדו לחיים, כמאמר (נחמיה ט, ו): "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" כולם באים מאין-סוף ב"ה, וזהו
כידוע שביריחו היה השגת המקדש, כמו שאמרו רז"ל (יומא לט, ב) "ביריחו היה נשמע קולו של כהן-גדול, ביריחו היו מתעטשים העיזים וכו'" וכמה דברים. וזה שהירידה הוא לצורך השגת המקדש. או יאמר כי המצות כמו נרות, כנאמר (משלי ו, כג): "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" וכמאמר (משלי כ, כז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן", שעיקר הכנת כל מצוה לחפש באבריו וגופו אם ראוי שתשרה עליו, וזהו "וְהַמִּשְׁפָּטִים" שהוא מסירת נפש. עוד מפרשה זו: