משנה ערכין ו ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ו · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו, אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובויב.

הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה -- מוסיף יג עוד דינר ופודה בו את הנכסים הללו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו.

נוסח הרמב"ם

המקדיש את נכסיו והייתה עליו כתובת אישה ובעל חוב אין האישה יכלה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאישה כתובה ולבעל חוב את חובו הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת ליתן לאישה כתובתה ולבעל חוב את חובו.

פירוש הרמב"ם

המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל כו': אמר אף על פי שהדבר שהקדיש שוה צ' והחוב ק' צריך הפודה להוסיף כל שהוא על שיעור שוויו ואפי' דינר עד שיהא אומר דרך משל הקרקע הזה הריני נותן בו להקדש ע"מ שאפרע לבע"ח צ' וסיבת זה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואין אומרים הואיל וקדם החוב אין זה יכול להקדיש ולא יחול הקדש על הקרקע הזה לפי שהעיקר שאין בו פקפוק שחרור חמץ והקדש מפקיעין מידי שעבוד ואם היה החוב כפול ממה ששוה הדבר שהקדיש אין פודים אותו בתנאי בשום פנים אלא מפקיעין החוב מעיקרו מעל קרקע וזהו מה שאמרו בגמרא עד מחצה אינה פודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

והיתה עליו כתובת אשה - כגון שקדמו גירושין להקדש, דעכשיו ליכא קנוניא:

אלא הפודה פודה - בעלה פודה אותן מן ההקדש בזול בדבר מועט י כדי לפרוע לאשה כתובתה, דודאי לא חייל עלייהו הקדש יא שהרי אינן שלו. והאי דבר מועט, גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון:

הקדיש תשעים והיה חובו מאה - אף על גב דחובו יותר על הקדשו, לא אמרינן האי לאו אדעתא דהני נכסיה אוזפיה אלא הימוני הימניה הלכך לא גבי מהקדש, אלא אמרינן אדעתא דהני נכסי אוזפיה, וגבי מינייהו. ועד כמה, עד פלגא. אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב, לא גבי מינייהו, דודאי לאו אדעתא דהני נכסי אוזפיה, דאין אדם עשוי לקנות קרקע ביותר מפי שנים ממה שהיא שוה יד:

פירוש תוספות יום טוב

אלא הפודה פודה. לשון הר"ב בעלה פודה אותן מן ההקדש בזול בדבר מועט. וז"ל רש"י בזול בדינר או בדבר מועט ע"כ. [נראה דס"ל דדינר דתנן לאו דוקא. ואין נראה כן ממה שמפרש הר"ב בפ"ח מ"ו] וטעמא דבדבר מועט סגי משום דאין אונאה להקדשות כדפי' הר"ב במ"ה פ"ה דתמורה. וכתבו התוס' דלפירושו משמע. דהיינו האי [דמפרש] אח"כ הקדיש תשעים והיה חובו מנה מוסיף עוד דינר ואין הל' משמע כן לפיכך נראה לפרש דהכא מיירי שאין בחוב כנגד הנכסים. אלא מיירי כגון הקדיש מאה והיה בחובו [פחות] מנה. וה"פ הפודה כל הרוצה לפדות יפדה מן ההקדש. ויתן כנגד המותר שהנכסים יתירים על החוב ויצאו כל הנכסים לחוטן ע"י כך. שהרי כנגד החוב לא חל ההקדש. ויהיה נראה שפדה הכל. ולא יאמרו שיצא הקדש בלא פדיון והפודה יתן לאשה כתובתה או לבעל חוב [חובו] ע"כ. ומ"ש הר"ב דודאי לא חייל עלייהו הקדש. כיון דאינו אלא קדושת דמים. כמ"ש במ"ד פי"א דנדרים.

ליתן לאשה כתובתה ולב"ח את חובו. אחר שישבעו כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים הרמב"ם בפ"ו מה"ע. וכ"כ הר"ב במ"ד פ"ו דשבועות. והוא גמ' ערוך שם בשבועות [דף מ"ב] דחיישינן לקנוניא אף בהקדש. ודרב הונא לא אמר אלא בש"מ ולא בבריא. ועמ"ש בזה במשנה דלעיל:

מוסיף עוד דינר וכו'. פירש"י ב"ח יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו. וכתבו התוס' משמע לפירושו שהב"ח ענמו פודה. ואין ל' המשנה משמע כן דקתני ע"מ ליתן כו'. לכן נראה לפרש שהלוה יוסיף ללות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן כו'. ולי נראה דגס רש"י ה"ק שהלוה פודה כו'. וכ"כ ג"כ ברישא פודה הבעל כו' והא דכתב ב"ח יוסיף משום דלא שכיח שילוהו איש אחר שהרי כל נכסיו הקדיש. ואין לו עוד. ולפיכך מפ' דמוסיף בב"ח אע"ג דפודה היינו הלוה. ובלא"ה הדין עם רש"י דמפ' מוסיף המלוה דהכי איתא בפ"ב דפסחים דף ל"א ואתי מלוה ופריק וטעמא דגמ' נ"ל כדפרישית:

דינר. עיין בפי' הר"ב מ"ו פ"ח. וכבר כתבתי לעיל בזה:

ופודה כו'. כתב הר"ב אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב. לא גבי כו'. דאין אדם עשוי לקנות קרקע ביותר מפי שנים כו' אבל פי שנים קונה ויש להסתייע מכאן לסברא שכתבתי במשנה ה' פרק י"א דכתובות דדוקא ביתר מפלגא יש אונאה. וגם הראב"ד בפרק ז' מה"ע מדין אין אונאה לקרקעות פירש בטעם דבר זה אע"פ שיש לו שיטה אחרת. ומיהו בגמרא ליתא אלא עד פלגא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על הברטנורא) וטעמא דבדבר מועט סגי, משום דאין אונאה להקדשות. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) כיון דאינן קדושת הגוף אלא קדושת דמים, אינו מפקיע מידי שעבוד:

(יב) (על המשנה) ליתן כו'. אחר שישבעו, כדין הבא ליפרע ממשועבדים. הר"מ. והוא גמרא בשבועות דף מ"ב, דחיישינן לקנוניא אף בהקדש. ועתוי"ט:

(יג) (על המשנה) מוסיף. פירש רש"י, בעל חוב יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו. וכתבו התוספ', משמע לפירושו שהבעל חוב עצמו פודה. ואין לשון המשנה משמע כן, דקתני ע"מ ליתן כו'. לכן נראה לפרש, שהלוה יוסיף ללוות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן כו'. ולי נראה דגם רש"י הכי קאמר, הלוה פודה כו', וכמ"ש ברישא הבעל פודה, והא דכתב בעל חוב, משום דלא שכיח שילוהו אחר שהרי כל נכסיו הקדיש ואין לו עוד, ולכך מפרש דמוסיף בבעל חוב אע"ג דפודה הלוה. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) אבל פי שנים קונה. ומכאן יש להסתייע לסברא שכתבתי במשנה ה' פרק י"א דכתובות, דדוקא ביתר מפלגא יש אונאה:


פירושים נוספים