משנה ערכין ו א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ו · משנה א | >>
שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יוםא, ומכריזין בבקר ובערב.
המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה -- רבי אליעזר אומר, כשיגרשנה, ידיר ז הנאה. רבי יהושע אומר, אינו צריך.
כיוצא בו, אמר רבן שמעון בן גמליאל, [ אף ] ט הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה -- ידיר הנאה, שמא יעשה קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו.
שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם,
- וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם;
- וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב.
- הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו,
- וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה, יַדִּיר הֲנָאָה;
- רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
- אֵינוֹ צָרִיךְ.
- כַּיוֹצֵא בּוֹ אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
- אַף הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָה,
- וְהָיָה בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ,
- יַדִּיר הֲנָאָה;
- שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה,
- וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ:
שום היתומים - שלשים יום,
- ושום ההקדש - ששים יום,
- ומכריזין - בבקר, ובערב.
- המקדיש נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה -
- רבי אליעזר אומר: כשיגרשנה - ידיר הניה.
- רבי יהושע אומר: אינו צריך.
- כיוצא בו, אמר רבן שמעון בן גמליאל:
- הערב לאשה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה - ידיר הניה,
- שמא יעשו קנוניה על נכסיו של זה - ויחזיר את אשתו.
כבר ידעת ששום הוא השומא.
ואמר שאם היה קרקע של יתומים ונצטרכו בית דין למכרו כמו שביאר, או הקדיש אחד שדה מקנה שהיא נפדית בדמים שהיא שווה כמו שזכרנו, אין מוכרין אלו הקרקעות עד שמכריזין עליהן במספר הימים הנזכרים בבקר ובערב, שהן זמן קיבוץ בעלי אומנות במעמדות, ויהיו אותן הימים רצופים יום אחר יום. וכשמכריזים על נכסי יתומים שלשים וששים יום שני וחמישי ושני הרי זה משובח והיא הנאה, והוא מה שאמרו "אף על פי דכי חשיב ליומי דהכרזה לא הוה אלא תמניסר יומא, כיון דמשכא עילתא טובא אפשר דשמעי". וצריך לפרושי בהכרזה המקום במצריו, וכמה שווה, ומחמת איזה דבר מוכרים אותו, רוצה לומר שהוא יאמר כך הלוקח אותו על דעת כן יקחהו שיפרע דמיו בחוב פלוני או בכתובה פלונית, לפי שמחמת כך מוכרין נכסי היתומים.
ודע שהעיקר הידוע שעל פיו אנו עושין הוא שאין נזקקים לנכסי יתומים, ואף על פי שאמרו "יתמי דאכלו דלא דידהו, ליזלו בתר שבקייהו".
אבל פסק ההלכה אין נזקקין לנכסי יתומים ואין מוכרין אותן אלא על אחד משלשה דברים בלבד:
- לכתובת אשה, לפי שיש להם בזה תועלת גדולה, מפני שכל זמן שלא תגבה (משלם) ניזונת מנכסי יתומים כמו שנתבאר באחד עשר מכתובות.
- או לחוב גוי שיש עליהן בריבית, ותהיה ריבית אוכלת בנכסיהן, לפיכך מכירת קרקעותיהן כדי לפרוע החוב ההוא תועלת להן.
- או כשנדע באמת שהחוב זה שתובעין מהן נשאר אצל אביהם, בין שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו, או שהיה בית דין כבר שמתוהו עד שיפרע חובו ומת בנידויו, או שהיה החוב לזמן ידוע ולא הגיע זמנו, לפי שהעיקר בידינו חזקה "לא עביד אינש דפרע בגו זמניה".
ולכשירצו בית דין למכור על אחת מאלו השלושה דברים, יעמידו להן אפוטרופוס על כל פנים, ויכריזו כמו שזכרנו, ומדקדקין.
ופשוט הוא שבזה העניין השלישי שהוא ודאי אצלנו שנשאר החוב שהוא אחד משלושה העניינים שזכרנו, יתפרע בעל החוב בלא שבועה. ואם אמר המת מנה זה לפלוני, הרי בית דין עושין על פיו, ואין צריך שיעמידו אפוטרופוס. וכן אם באו עדים על נכסי יתומים שהן גזל ביד אביהם, עושים בזה כפי עדות העדים, ואין צריך להעמיד להן אפוטרופוס לטעון בעדם. ועל כל פנים צריך בכל מכירה הכרזה. וכבר נתבאר בכתובות, בית דין שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין.
וכל מה שאמר במשנה "הבא ליפרע מנכסי היתומים" וכו', "ואין נפרעין מנכסי היתומים אלא מן הזיבורית" וכו', שזה מורה על שפורעין החוב מנכסי היתומים, לא העמידו דבריהן בתלמוד אלא בכתובת אשה או בעל חוב גוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ויש לו רבית כמו שאמרנו, וכשהחייב מודה.
והחזק אצלי, והתבאר לי בגוף הגמרא, ואני אומר שהוא האמת, שכל המאמר הזה נאמר על עיקר זה והוא שבעל חוב לא יגבה אלא מן הקרקע, וקרקע יתומים הוא שאין נזקקין לו כל עיקר אלא על פי העניינים שזכרנו. אבל המטלטלין, הואיל ונתבאר שמטלטלין משתעבדי לבעל חוב הרי זה נשבע ונוטל חובו מן המטלטלין, ואין צריך בזה הכרזה לפי שכבר נתבאר בגמר כתובות מה שאמרו "אלו הדברים שאין מכריזין עליהן, העבדים והשטרות והמטלטלין, עבדים ישמעו ויברחו, שטרות ומטלטלין שמא יגנבו". ואמרו עוד "מטלטלין של יתומים, שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר", אבל אפשר שלא יעמידו עליהן אפוטרופוס לדון על זה שתובע החוב.
ודע כל העיקרים האלו, ועשה על פיהם, שאין בהם ספק ולא פקפוק ולא תשובה. ואחזור להשלים פירוש ההלכה הזאת.
קנוניא - היא תחבולה והסכמה שתהא בין התובע והנתבע לאבד ממון שאינו שלהם.
והכל מודים ששכיב מרע אינו עושה קנוניא על ההקדש, מפני שהוא נוטה למות ואין אדם חוטא ולא לו. ואין חולק שהבריא יעשה קנוניא על ההקדש.
ומחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע הוא, שרבי אליעזר אומר, אין שאלה בהקדש, והואיל והקדיש אינו חוזר לעולם, ואפילו היה הקדש בטעות על דעת בית שמאי כמו שנתבאר בחמישי מנזירות. ורבי יהושע אומר, לפעמים ישאל לחכם על הקדש כמו שישאל על הנדר, לפי שאפשר שיקדיש בטעות ואינו הקדש כבית הלל.
ולפיכך אמר רבי אליעזר לפי עיקר דעתו שזה שגירש ידיר הנאה כדי שלא ישוב לקחתה, שמא ישוב לקחתה ותהא תחבולה ליטול נכסי ההקדש, שאין לו דרך ליטול הנכסים האלו אלא בעניין זה. ורבי יהושע אומר לפי עיקר דעתו גם כן שאינו צריך לתחבולה זו, לפי שהוא יכול שישאל לחכם ויחזירו לו נכסיו, והואיל ויכול לעשות ואינו עושה רק גירש אין מטריחין אותו שיהא מדיר הנאה.
והלכה כרבי יהושע.
ודברי רבן שמעון בן גמליאל כבר פירשנו אותן בסוף בתרא:
שום היתומים - בית דין היורדים לנכסי יתומים למכרן להגבות לבעל חוב, שמין את הקרקע ומכריזין שלשים יום רצופים זה אחר זה, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. ואי בעו, מכריזין ששים יום כל שני וחמישי, והכי עדיף טפי. ואע"ג דכי חשבת כל שני וחמישי שבששים יום מתחילת יום שני של הכרזה ראשונה לא משכחת להו אלא תמני סרי יומי, מכל מקום הכי עדיף, כיון דמשכא מלתא טובא ידעי ושמעי:
ושום ההקדש - המקדיש שדה מקנה, שהיא נפדית בדמים כמו שהיא שוה:
בבוקר ובערב - בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. דאי איכא דבעי למזבן אמר להו לפועלים בשעת יציאתן ראו לי שדה פלונית אם היא יפה, ובשעת הכנסת פועלים כששומע ההכרזה נזכר והולך ושואלן. וכשהן מכריזין, אומרים, שדה פלונית שכך וכך סימניה, וכך וכך מצריה, כך היא עושה תבואה וכך שמאוה בית דין. ואם מוכרים אותה לכתובת אשה, אומרים, הלוקח יקח על מנת שיתן המעות לכתובת אשה. ואם מוכרים אותה בשביל בעל חוב, אומרים, על מנת שיתן המעות לבעל חוב. משום דאיכא לוקח דניחא ליה ליקח כדי לפרוע לאשה דנסבא פורתא פורתא, ואיכא דניחא ליה טפי לפרוע לבעל חוב שנוטל זוזים חסרים ושבורים, שאין דרך סוחרים להקפיד בכך. אע"ג דקיימא לן דאין בית דין נזקקים לנכסי יתומים למכרן, והכא תנן שום היתומים וכו' דמשמע שבית דין מוכרים נכסי יתומים. הא אמרינן דעל שלשה דברים בלבד ב בית דין נזקקים למכור בנכסי יתומים, על בעל חוב נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה ריבית אוכלת בהן ג, ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים כשתגבה כתובתה, דכל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מן היתומים ד, גבתה כתובתה שוב אין לה מזונות. ועל חוב שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו מנה, או שנדוהו בית דין על חוב זה ומת בנדויו, או שלא הגיע עדיין זמן פריעת החוב כשמת, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. וכשבית דין נזקקים לנכסי יתומים על שלשה דברים הללו, מעמידים להם אפוטרופוס ומוכרים בהכרזה, כדתנן במתניתין. והני מילי בקרקעות. אבל במטלטלין, השתא דקיימא לן מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב, הרי בעל חוב נשבע ה וגובה חובו מן המטלטלין ואין צריכין הכרזה, שאין מכריזים לא על העבדים ולא על השטרות ולא על המטלטלין ו:
ידירנה הנאה - על דעת רבים נדר שאין לו התרה, שלא יחזירנה לעולם. דשמא בערמה מגרש לה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש:
קנוניא - ערמה:
ר' יהושע אומר אינו צריך - לא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע הכא אם אדם עושה קנוניא על ההקדש אי לא, דבשכיב מרע תרווייהו מודו דבודאי לעולם אינו עושה קנוניא על ההקדש, דאין אדם חוטא ולא לו. ובבריא תרווייהו מודו דעושה קנוניא על ההקדש. כי פליגי, בשאלה ח, ר' אליעזר סבר אין נשאלין על ההקדש, אפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא, אפילו הכי אין חכם מתיר נדרו, דסבר ר' אליעזר הקדש בטעות הוי הקדש, ולפי שהמקדיש הזה אינו מוצא חכם שיתירנו לכך עושה קנוניא זו. ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש, וכי אמר לא לדעת כן נדרתי וטעיתי, מתירין לו, דהקדש שבטעות לא הוי הקדש. הלכך אין צריך לידור הנאה, דאי משום קנוניא עביד, הוה מתשיל על נדריה ולא היה צריך לגרשה. והלכה כר' יהושע:
הערב לאשה בכתובתה - ואין לבעל נכסים, וצריך הערב לפרוע כתובתה. לא יפרע הערב הכתובה עד שידירנה הבעל תחילה שלא יוכל להחזיר אותה. דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבה מן הערב. ופסק ההלכה בדין הערב בכתובה מפורש בסוף בבא בתרא:
שום. עיין מ"ש במשנה ה' פרק י"א דכתובות:
שום היתומים. פירש הר"ב ב"ד היורדין לנכסי יתומים להגבות לב"ח וכו' ועל ג' דברים בלבד נזקקין כו' ומשכחת לה נמי בשור המועד כדמפורש במשנה ד' פ"ד דב"ק וע"ש. ומ"ש על ב"ח נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה ריבית אוכלת בהן. וא"ת כיון שריבית אוכלת בהן לא יכריזו דשמא יפסידו בהארכת הזמן יותר ממה שירויחו. וכ"ת כגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. א"ה ריבית נמי לא לשקול. כבר תירצו בגמ'. שקבל עליו לזו ולא קיבל לזו. ופירש הר"ן בכתובות פי"א. שקבל עליו לזו להמתין ימי ההכרזה ובלא ריבית. ולא קבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה חובו ריבית. ומ"ש הר"ב ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים. דכל זמן שלא גבתה כתובתה. יש לה מזונות. וא"ת בסוף פרק ד' דכתובות פסק הר"ב דלא הפסידה מזונות אא"כ נישאת או תבעה כתובתה בב"ד. ואין היורשים יכולים לפרע ושתפסיד המזונות. וא"כ ה"נ דוקא כשתבעה. ומכיון שתבעה הרי הפסידה ותו לא נזקק לה. תירצו בגמרא כיון דאיזקקינו לה מעיקרא בתחלת תביעת כתובתה להפסידה מזונותיה מזדקקינן לה לבסוף להגבותה כתובתה. וז"ל הר"ן שם כלומר שאם אין אנו נזקקים הרי היא נמנעת מתחלה לבא ונמצאת מפסדתם מזונות. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל במטלטלים השתא דקיי"ל מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב. הרי ב"ח נשבע וכו'. וכ"כ בפירוש הרמב"ם. ותמיהה טובא דמה מקים לשבועה זו. כיון שע"י הודאת האב או מחמת חזקה מגבין מה צריך לשבועה. ובחבורו פי"א מהלכות מלוה. כתב שכל אלו גובין בלא שבועה ולא חילק בין מקרקעי למטלטלין והטור ח"מ ר"ס ק"ח. כתב בהדיא דבין מקרקעות בין ממטלטלים גובה בלא שבועה. ומ"ש הר"ב שאין מכריזין לא על העבדים. ולא על השטרות. ולא על המטלטלין. עבדים שמא ישמעו ויברחו. מטלטלין ושטרות שמא יגנבו פירש"י כשנאספין לראותם כדי ללוקחם. פרק י"א דכתובות דף ק':
שלשים יום. כתב הר"ב ואי בעו מכריזין ששים יום כו'. ואע"ג דכי חשבת כו'. לא משכחת לה אלא תמני סרי. צא וחשוב משני בשבת ח' שבועות הרי לך נ"ו ימים. ויהא בהם ט"ז שני וחמישי הוסיף עוד ארבע ימים שני ושלישי ורביעי וחמישי בשבת. הרי ששים יום משהתחיל ההכרזה ויש בהן י"ח ימי ההכרזה. רש"י.
ושום ההקדש ששים יום. רצופים בבקר ובערב. הרמב"ם סוף פ"ג מה"ע:
ומכריזין בבקר ובערב. ל' הר"ב בשעת הוצאת הפועלים ובשעת הכנסת הפועלים הכי איתא בגמרא. והרמב"ם בספ"ד מה"ע העתיק. בבקר בשעת הכנסת הפועלים. ובערב בשעת הוצאת הפועלים. ע"כ. וכן דעת התוס' שפירשו בשעת הוצאת פועלים ממלאכתן ונפטרין מבעה"ב. דאז אינן מתבטלין ממלאכתן אומר להו הבעל הבית שילכו ויבקרו השדה הנמכר. ובשעת הכנסת פועלים למלאכתן נזכר עיי ההכרזה ושואלן. ואע"פ שאין זה כסדר המשנה דנקט בבקר ובערב. ואין לפרש בשעת הוצאת הפועלים מביתם ליכנס למלאכתן ובשעת הכנסתם לביתם שיוצאים ממלאכתן. לפי שאין דרך לעשות כן שיתבטלו ממלאכתן. וכן פירש הר"ן בפרק י"א דכתובות.
רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידיר הנאה רבי יהושע אומר אינו צריך. כתב הר"ב דפליגי בשאלה. ר"א סבר אין נשאלין כו'. דסבר ר"א הקדש בטעות הוי הקדש והן הן דברי ב"ש דרפ"ה דנזיר. ר"י סבר נשאלין על ההקדש כו'. דהקדש שבטעות לא הוי הקדש. והן הן דברי ב"ה דהתם [וע"ש] הכי תניא בגמ'. ועיין לקמן בסמוך:
כשיגרשנה ידיר הנאה. תימה לרבי למה ידיר הנאה וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שתגבה מן ההקדש. ואדרבה לאשה ה"ל לקונסה שגובה מן ההקדש. וי"ל כיון דחיישינן שמא עשה קנוניא על ההקדש. או על הערב שהכניס בערבות. לדידה לא קנסוה רבנן. ולו ראוי לדור כדי לידע [אם] כוונתו להערים. ולא תועיל לו כוונתו שהדירוהו. תוס':
הערב לאשה בכתובתה. בגמרא הגירסא אף הערב. וה"ג הכ"מ בפ"ז מה"ע. ובזה מיישב שהרמב"ם פסק שם כר"א. אע"ג דשמותי הוא. וקי"ל נמי ר"א ור"י הלכה כר"י. כ"ש הכא דבפלוגתא דב"ש וב"ה פליגי ור"א כב"ש ור"י כב"ה. ותירץ מדאמר רשב"ג אף הערב כו' משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא. וקי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. וטעמיה משום דבבריא עושה קנוניא [כלומר ואפילו סבר הקדש טעות אינו הקדש. בסברא זו שנאמר דלא עביד קנוניא כיון דמצי מתשיל לא ס"ל] ובהא נמי פליגי ר"א ור"י דתלת אוקמתות בגמ'. חדא בש"מ מודה ובבריא פליגי. וחדא בבריא כ"ע ל"פ דעושה קנוניא [דאע"ג דבסוגיא איתא דאין עושין כו'. על כרחינו הוא ט"ס דאי אמרת דאין עושה קנוניא תו ליכא למיחש וההדרה ל"ל] ובנדר שהודר ברבים א"נ ע"ד רבים פליגי אי יש התרה. ודחינן לה דאיבעי ליה למימר אינו מועיל מאי אינו צריך. אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי כו' והאי אלא. לא דחי אלא אוקמתא שניה. משום קושיא דאינו מועיל מיבעי ליה. אבל אוקימתא קמייתא דבבריא פליגי קושטא הוא. ואתא ר"א כרשב"ג דהלכה כמותו. והיינו דרב הונא דאמר ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא. על ההקדש. משמע הא בבריא עושה קנוניא. וליכא אמורא דפליג עליה. ש"מ דהלכתא היא דבבריא עושה קנוניא וטעמיה דרב הונא נמי משום דסמך ארשב"ג דאמר אף כו'. אלו דברי הכ"מ. אבל הר"ב מפרש בהדיא דבבריא כ"ע לא פליגי. וכי פליגי בשאלה כו'. הלכך ודאי דל"ג אף בדברי רשב"ג. וכגי' הספרים. ומש"ה נמי פסק כר' יהושע דאתא כב"ה. וגם הרמב"ם בפירושו כתב כדברי הר"ב דבבריא כ"ע לא פליגי וכי פליגי בשאלה כו'. והלכה כר"י [אמנם הרא"ש בפ' אלמנה ניזונית ל"ג אף וכן הרי"ף. ואפ"ה פסק הרא"ש כר"א ותלה טעמא כמו בערב. א"כ סברתו דכרשב"ג ודאי הלכה כשנשנה במשנה ומשום הכי הלכה אף כר"א] אבל בנא"י שבידי מפי' הרמב"ם כתוב בה בזה הלשון. ואע"פ שדעת ר' יהושע אמת הלכה כר"א. ע"כ. נמצינו למדין דלא מטעמא דכ"מ פסק כר"א. דא"כ אין דעת ר"י אמת. ועוד שהרי מפרש דבבריא כ"ע ס"ל דעושה קנוניא ובשאלה הוא דפליגי. ומש"ה נמי נראה דל"ג אף. והשתא אתא רשב"ג כר"י ודברי שניהם אמת. ומ"מ פסק כר"א. אלא נ"ל דטעמיה משום חומרא דהקדש. ולא מדנפשיה סברא זו. אלא מדרב הונא דאמר ש"מ שהקדיש כו' אין עושה קנוניא משמע הא בבריא עושה קנוניא. ש"מ דרב הונא הוא דמחמיר בשל הקדש. ואין אמורא שיחלוק עליו. ויש פנים לזה. דהא לתרתי אוקימתות דיוקא דאיכא למידק מדברי רב הונא. דהא בבריא עושה קנוניא א) קשיא אי כתנאי היא. וכר"א אתא דלאוקימתא קמייתא בבריא פליגי. ור"א הוא דסבר עושה קנוניא. ולאוקימתא בתרייתא דבשאלה פליגי אתא נמי כר"א דלר"י כיון דמצי מתשיל לא חיישינן לקנוניא. ואע"פ שהתוס' מתרצים דמלתיה דרב הונא במנה לפלוני שאינו אלא שבועה ב) שהוא דבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ומש"ה חיישינן. אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומש"ה לא חייש ר"י. והכ"מ כתב. זה בשם הר"ן דפ' אלמנה ניזונית. הרמב"ם לא ס"ל לחלק בכך מדגמ' פריך אמלתיה דרב הונא שאמר ש"מ שהקדיש כו' לימא כתנאי אמרה למלתיה. לא חש לחלק בכך. וכמ"ש ג"כ הכ"מ. [אמנם התוס' לעיל ג) [דף כ"ג בד"ה אלא הא] כתבו בסופו דמדאמר רב הונא ש"מ כו' דאין אדם עושה קנוניא. מקשה שפיר במתני' ובמכ"ש דאפי' קעניא בשבועה אמר רב הונא דאין עושה להקדש כ"ש קנוניא דמתני' לגרש אשתו. ומ"מ] הנני יוסיף עוד בטעם הדבר לפי שאע"פ שהשבועה אינה אלא דבור. מ"מ ניחא ליה לאיניש שלא יבא הוא או אחר על ידו לכלל שבועה ולפיכך ה"ל לשאול. אלא ודאי דרב הונא אע"ג דמצי מתשיל. קאמר [גבי בריא] דחיישינן. הלכך אע"ג דגמ' מתרץ בתלתא אוקמתות מלתיה דרב הונא דלא אמר כתנאי היינו מאי דאמר בפירוש שהוא בש"מ שהקדיש. אבל מאי דאיכא למידק ממלתיה. דהיינו הא בריא שאמר כו' עושה קנוניא והכי אמרי' בהדיא בשבועות פ"ו דף מ"ב דבבריא לא ס"ל רב הונא וכמ"ש במתני' דלקמן. הך מלתא לא מיתרצה. וליכא למימר דרב הונא יחלוק על ר"י וב"ה. אלא משום חומרא הוא שהחמיר כדפרישית. והיינו לשניה דהרמב"ם בפירושו כפי נא"י דדברי ר"י אמת. ואפ"ה הלכה כר"א. [ועוד שמעתי שיש לפסוק כר"א דאמרינן בסוף פרקין עובדא הוה במוכר נכסיו ונסתפק רב יוסף בריה דרבא ואמר הקדש תנן ערב תנן לוקח מאי והשיב רב משרשיא הקדש משום ריוח הקדש כו' משמע דהלכה ידירנה]:
קנוניא. פירשתי המלה בשם התשבי במ"ו פ"ק דב"מ. והא דהקדים הר"ב לפרשו בין פירוש דברי ר"א לדברי ר"י. לפי שדבור ידירנה וקנוניא מפירש"י העתיקם. אבל רש"י לא פירש עוד דבר בכל המשנה. לפי שבגמ' מתפרשת והואיל והדברים מראין כן שיד הר"ב עשתה זאת ומאתו היתה ההעתקה בדבור קנוניא לכתבו שלא במקומו לפיכך לא שלחתי בו יד להעמידו במקומו הראוי לו [ואפשר דגרסת הר"ב בדברי ר"א ידיר הנאה שמא יעשה קנוניא] [ועיין בפ' דלעיל מ"ד]:
(א) (על המשנה) ששים יום. רצופים בבוקר ובערב. הר"מ.
(ב) (על הברטנורא) ומשכחת לה נמי בשור המועד כדמפורש במשנה ד' פרק קמא דב"ק. ועיין שם:
(ג) (על הברטנורא) וא"ת כיון שרבית אוכלת בהן לא יכריזו, דשמא יפסידו בהארכת הזמן יותר ממה שירויחו. וכי תימא כגון שקיבל עליו לדון בדין ישראל, אי הכי רבית נמי לא לישקול. תירצו בגמרא שקיבל לזו ולא קיבל לזו. ופירש הר"נ שקבל עליו לזו להמתין ימי ההכרזה ובלא רבית, ולא קיבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה לו חובו רבית:
(ד) (על הברטנורא) וא"ת בסוף פרק ד' דכתובות פסק דלא הפסידה אא"כ שתבעה, ומכיון שתבעה הרי הפסידה ותו לא נזקק לה. תירצו בגמרא, כיון דאיזקקנו לה מעיקרא בתחלת תביעת כתובתה להפסידה מזונותיה, מזדקקינן לה לבסוף להגבותה כתובתה. וכתב הר"נ, כלומר שאם אין אנו נזקקים הרי היא נמנעת מתחלה לבא, ונמצאת מפסדתם מזונות:
(ה) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ותמיה טובא, דמה מקום לשבועה זו כיון שע"י הודאת האב או מחמת חזקה מגבין, מה צריך לשבועה. והר"מ בחבורו כתב, שכל אלו גובין בלא שבועה ולא חילק בין מקרקעי למטלטלין. וכן פסק הטור:
(ו) (על הברטנורא) עבדים שמא ישמעו ויברחו. מטלטלין ושטרות, שמא יגנכו, פירש"י, כשנאספין לראותם כדי ללוקחם:
(ז) (על המשנה) והן הן דברי בית שמאי ובית הלל דריש פרק ה' גמ':
(ח) (על הברטנורא) ידיר כו'. תימה, וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שתגבה מן ההקדש, ואדרבה לאשה הוה ליה לקונסה שגובה מן ההקדש. וי"ל כיון דחיישינן שמא עשה קנוניא על ההקדש או על הערב שהכניס בערבות כו', לדידה לא קנסוה רבנן, ולא ראוי לידור כדי לידע אם כוונתו להערים ולא תועיל לו כוונתו שהדירוהו. תוס':
(ט) (על המשנה) אף. אבל הר"ב לא גרס ליה, ולכך פסיק כר"י דאתא כב"ה. ועתוי"ט שהאריך:
שום היתומים: מלת שום גרסינן בחולם. ואיתה בתוס' פ' אלמנה נזונת (כתובות דף צ"ח) ובגמ' שם ד' ק' ותוס' פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ח) וירושלמי פ' אלמנה נזונת ודפ' ב"ש דנזיר. וביד ספ"ג דהל' ערכין ובפ"ד סימן כ"ז ובפ"ז סי' ט"ז י"ז ובפי"ב דהל' מלוה ולוה סי' ח' ובפי"ח סי' ח'. ובטור אבן העזר סי' ק"ד ובחשן המשפט סימן ק"ג. ובדמ' בברייתא זו דברי ר"מ ר' יהודא אומר שום היתומים ס' יום ושום ההקדש צ' יום וחכ"א אחד זה ואחד זה ששים יום ומפרש בגמ' דלר"מ אם בא להכריז רצופים שלשים יום בין יתומים בין הקדש בשני ובחמישי ששים. וכתבו תוס' ז"ל שום היתומים שלשים יום וא"ת אמאי נקט יתומים אפילו כ"ע נמי אם באו ב"ד לירד לנכסיהן כדי לפרוע לאשה כתובתה או חובו לבעל חוב צריך שומת ב"ד שלשים יום כדאיתא בפ' המפקיד מאימת אכיל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא אלמא לכל אדם שבא לירד לנכסיהן צריכין שומת ב"ד א"כ אמאי נקט יתומים וי"ל דתנא יתומים לרבותא דמהו דתימא דלהוו יתומים כהקדש דבכמה מקומות אנו מדמין יתומים להקדש דליבעי נמי שומת ב"ד ס' יום כהקדש קמ"ל דשוין לכל אדם ע"כ וכן ג"כ כי' הרא"ש ז"ל בתוספותיו. וכתב עוד מדלא קתני שום הדיינים ש"מ דביתומים קטנים עסיקינן ומהאי טעמא מקשה בגמ' ממתני' לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים. וכתב הר"ן ז"ל בפ' אלמנה נזונת דף תקכ"ט ע"א ע"ב דמש"ה לא העמידו מתניתין דשום היתומים אליבא דרב אסי בשלוו לצרכי היתומים משום דבכי ה"ג שלוו ב"ר או אפוטרופוס לצורך היתומים לא בעי' הכרזה לפי שאם מתחלה רצו למכור לא היו צריכין הכרזה ע"כ. בפי' רעז"ל לא משכחת להו אלא תמניסר יומי ע"כ. אמר המלקט כיצד צא וחשוב משני בשבת שמנה שבועות הרי לך נ"ו ימים ויהא בהן ששה עשר שני וחמישי הוסף עוד ד' ימים שני ושלישי ורביעי וחמישי בשבת הרי ס' יום משהתחיל ההכרזה ויש בהן י"ח ימי הכרזה:
ושום ההקדש: המקדיש שדה מקנה שהיא נפדית בדמים כמו שהיא שוה בעבור זה כשרוצה לפדותה צריך הכרזה. בפי' רעז"ל דסבר ר' אליעזר הקדיש בטעות הוי הקדש וכו'. אמר המלקט ואמר ר"א ב"ר שמעון מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב"ש וב"ה ברפ"ה דמסכת נזיר דבש"א הקדש טעות הקדש ובה"א אינו הקדש. והוא פי' רש"י ז"ל אבל בפי' הרגמ"ה ז"ל מצאתי כתוב כן בשאלה דהקדש קמיפלגי שכשהקדיש נכסיו גירש את אשתו וגבתה כתובתה מהו אם יכול זה המקדיש לישאל על הקדישו לפני חכם ולומר אילו הייתי יודע שהיא יכולה לחזור ולגבות כתובה מן ההקדש לא הייתי מקדיש ונמצא שלא היה הקדש שהיה הקדש טעות ושמא היה מחזיר את אשתו והיו אוכלין הלכך קסבר ר' אליעזר ידירנה הנאה כדי שלא יהא נשאל ור' יהושע סבר אינו צריך להדירה שאין אדם יכול להשאל על ההקדש שאפי' יאמר על דעת כן לא הקדשתי אפ"ה הוי הקדש דהקדש טעות הוי הקדש ב"ש כר' יהושע ואין נשאלין וב"ה כר' אליעזר ונשאלין עכ"ל ז"ל. וכתוב בתוס' ז"ל כשיגרשנה ידירנה הנאה תימא לרבי למה ידירנה וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שתגבה מן ההקדש ואדרבה לאשה היה לנו לקונסה שגובה מן ההקדש וי"ל כיון דחיישינן שמא עשה קנוניא על ההקדש או על הערב שהכניס בערבות לדידה לא קנסוה רבנן ולו ראוי לידור כדי לידע אם כוונתו להערים ולא תועיל לו כונתו שהדירוהו ע"כ. ולשון הרא"ש ז"ל לכך אמרו שהוא ידור כדי לבטל ערמתו ע"כ. בפי' רעז"ל והלכה כר' יהושע. אמר המלקט הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ז מהלכות ערכין כר' אליעזר וכתב שם מהר"י קארו ז"ל בסוף דבריו די"ל משום דרשב"ג קאי כותיה דר' אליעזר דקאמר אף הערב ומדקאמר אף הערב משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא וקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ע"כ. ובטור אבן העזר סימן ק"ב. ונראה מתוך דברי מהרי"ק ז"ל דגרסי' במתני' כיוצא בו אמר רשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה וכו' וקשה לע"ד דהא אמרי' בהדיא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וכו' וכ"ש דלא קיימא לן כי האי כללא וכמו שכתבתי בס"פ שני דברכות בשם הרי"ף ותוס' ז"ל. גם ביד בהלכות אישות פי"ז סימן ט' י' פסק כר' אליעזר אבל בפ"ד דהלכות נדרים סימן ה' פסק כר' יהושע דנשאלין על נדרי הקדש ומתירין אותו בין נדרי קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח ושמא דמאי דאמרינן הלכה כמותו חוץ מערב היינו דוקא ערב דרישא דאיתא התם ס"פ בתרא דבבא בתרא. ולפי' הרגמ"ה ז"ל שכתבתי בסמוך קשה נמי דר' אליעזר דשמותי הוא כב"ה ור' יהושע כב"ש:
יכין
שום היתומים שלשים יום: ר"ל כשהב"ד מגבין מקרקעות של יתומים קטנים פחותים מי"ג שנה, לשלם לבעל חוב [רשב"ם ב"ב ל"ג א'], שמין ב"ד הקרקעות תחלה, ומכריזין אח"כ ל' יום רצופים בבוקר ובערב, וכדמסיק. ואם רצו מכריזין ס' יום, כל ב' וה' שבהן. ואף דבכה"ג לא יהיו ימי ההכרזה רק י"ח ימים דהרי אפילו יתחילו להכריז ביום ב' או ה', לא יהיו בכל י' מס' ימים הנ"ל רק ג' ימי הכרזה. אפ"ה הכי עדיף טפי, דמדמשכי מלתא טובא, שמעי אינשי טפי. והא דנקט שום היתומים, ה"ה כ"ע כשמוכרין ב"ד קרקעותיו להגבות לבע"ח, כך דינו, רק קמ"ל דאפילו ביתומים, שב"ד מפקחין תמיד לטובתם, אפ"ה לא מחמרינן טפי משלשים יום [תוס']. ואע"ג דכל מלוה אפילו כשהיא בשטר מקוים, וכתוב בו שהאמינו לוה למלוה נגד יורשיו, אפ"ה אינה נגבית מיורשים קטנים [ומלוה על פה אפילו מיתומים גדולים אינה נגבה [ח"מ ק"ח]. מכל מקום הכא מיירי דאיכא חזקה שלא פרע, דאז אפילו מלוה על פה נגבית אפילו מיורשי קטנים, ובלא שבועה. וכגון שצוה אביהן בחליו לשלם לזה חובו. או שנגבה עדית בחיי אב שהיה הלואה לזמן, ושעדיין לא הגיע זמן הפרעון, דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו. או שנידו לאביהן שישלם לזה, ומת בנדרו. ובכל הנך ג' גוונא חזקה שלא פרע [שם]. וה"ה היכא דאיכא רווחא ליתמי כשישלמו החוב עכשיו, אז נפרעין אפילו מנכסי יתומים קטנים. וכגון שחייבים לנכרי ברבית [ומיירי שהנכרי רוצה להמתין ימי הכרזה בלי רבית, דאל"כ מוכרין מיד בלי הכרזה]. או שרוצה הבעל חוב לוותר קצת מחובו כשישלמו לי מיד. או שתבעה אלמנת אביהן הכתובה, שעי"ז שישלמו ירוויחו היתומים מלזונה. ואף דבתבעה כתובתה אפילו לא ישלמו לה עכשיו, כבר הפסידה מזונותיה. עכ"פ אם לא ישלמו לה לבסוף, אף היא לא תתבע כתובתה בתתלה. בכל כה"ג דאיכא רווחא ליתמי, גובין מהן בשבועה [ח"מ ק"י]. וכ"כ שור המועד שהזיק ומת בעליו, גובה ממטלטלי דיתמי, או מזבורית שבקרקעות שלהן כשאין להם מטלטלין [ח"מ תי"ט]. מיהו דוקא במגבין מקרקעות צריך שומא והכרזה. אבל במגבין משטרות, מטלטלין, עבדים [וסי' שמע] מוכרין שלא בהכרזה. משום דשטרות ומטלטלין יש לחוש שמא יגנבו כשיתאספו הרבה ימים עליהן ללקחן, ועבדים שמא יברחו כשישמעו שרוצין למכרן לאחר [ח"מ ק"ט ג']:
ושום ההקדש: ר"ל המקדיש שדה שקנה, שנפדית לפי שווייה [אב"י ל"מ נ"ל דה"ה שדה אחוזה בשעה שאין היובל נוהג כלקמן רפ"ח]:
ששים יום: וצריך הכרזה:
ס' יום רצופין:
ומכריזין בבקר ובערב: גם אשום יתומים קאי, דמכריזין בשעה שיוצאין הפועלים למלאכתן בבוקר, ובשעה שחוזרין מהשדה בערב ונכנסין לעיר, דאז אין מתבטלין. דמי שרוצה ללוקחה אומר להן כששמע הכרזה שיראוה אם היא יפה, וכששומע ההכרזה בערב נזכר לשאלן אם מצאוה טובה. [ולרמב"ם ותוס' ור"ן, הוצאת פועלים דקאמר בש"ס היינו בערב שמוציאן בעה"ב ממלאכתן, והכנסתן היינו בבוקר שיכניסן למלאכתן. וא"כ לא נקט בש"ס כסדר המשנה. ואכתי לא עיילתיה למלאכתו אפיקתיה [ועי' פסחים ס"ח א'. ועיין עוד ב"מ דפ"ג ב' בתוס' שם שהאריכו]. וכך אומרים כשיכריזו, שדה פלונית יש למכור, כך וכך מצריה, וכך וכך עושה תבואה בכל שנה, וכך וכך שמוה ב"ד. וכשמוכרין אותה לכתובה, מכריזין שלצורך תשלומי כתוב' ימכרוה. וכשימכרוה לתשלומי בע"ח, יכריזו שלשלם לבע"ח ימכרוה, מדאיכא דניחא ליה בתשלומי כתובה, משום שהאלמנה לוקחת גם בתשלומי פורתא פורתא, ואיכא דניתא לי בתשלומי בע"ח, מדאין הסוחר מקפיד על דנרין חסרין:
רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידיר הנאה: על דעת הרבים, שאין לה התרה, שלא יחזירה לעולם. דשמא מגרשה בערמה כדי שתגבה כתובתה מההקדש, דהקש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד [כרש"י פסחים ל"א א', וח"מ ססקי"ז. והכי קיי"ל. אבל הרמב"ם [בפי"ח ה"ז מהל' מלוים] משמע מדבריו דגם קדושת דמים מפקיע משעבוד, וכן כ' [בפ"ז הי"ד] מערכין. ולדבריו, החילוק הוא דקדושת הגוף לעולם לא פקע, וקדושת דמים פקע אחר פדיון. אב"י ותמהני על רבינו המגיד בפי"ח מלוים שכ' לא מצא לו חבר לרבינו בזה בכל המפרשים, והרי גם הר"ן כ' כן בשם ר"ת [בנדרים דמ"ו ב', ד"ה ה"ד. ודפ"ו ב' ד"ה דאמר רבא]:
רבי יהושע אומר אינו צריך: דס"ל כב"ה [נזיר רפ"ה], דנשאלין אהקדשות. ולפירך ליכא למיחש שיערים, שהרי יכול להתיר נדרו. ור"א ס"ל כב"ש [שם], דאין אדם רשאי בהקדש להתיר נדרו, דאפילו אומר שלא לדעת כן נדר, ובטעות הקדיש, אפ"ה הקדש בטעות הוה הקדש, ולהכי גם הכא חיישינן שיערים:
והיה בעלה מגרשה: ואין לבעל נכסים, א"צ הערב לשלם עד שידיר הנאה וכו':
ויחזיר את אשתו: וקיי"ל כר"א וכשב"ג, דאף דקיי"ל כב"ה דנשאלין אהקדשות, אפ"ה חיישינן לקנוניא, דחייש אימר לא מזדקק ליה חכם [כשבת מ"ו ב'], וג' הדיוטות לא יהיו מצויים לו, ויצטרך לעשות קנוניא, [כך נ"ל]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת