ערוך השולחן העתיד זרעים א
<< | ערוך השולחן העתיד · זרעים · סימן א | >>
ובו: י' סעיפים
א ב ג ד ה ו ז ח ט יסעיף א
כתיב בפרשת קדושים (ויקרא יט , ט-י): "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם". וכן בפרשת אמור בעניינא דמועדות כתיב (שם כג, כב) "וּבְקֻצְרְכֶם וגו' לֹא תְכַלֶּה וגו' וְלֶקֶט וגו' לֶעָנִי וְלַגֵּר וגו'". ותניא בתורת כהנים מה ראה ליתנם באמצע הרגלים וכו' והלא כבר נאמר בפרשת קדושים, אלא ללמדך שכל מי שמניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלה עליו הכתוב כאילו בית המקדש קיים והקריב קרבנות בתוכו עכ"ל. ובפרשת תצא כתיב (דברים כד, יט): "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ וגו'". (דברים כד, כ): "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ וגו'" (שם, כא) "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ וגו'". ואלו הן המצוות הנוהגות בקצירת התבואה והפירות.
סעיף ב
נמצא דבכרם יש ארבע מתנות: פרט ועוללות ושכחה ופאה, דפרט ועוללות מפורשים "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט". ושכחה ופאה דכתיב: "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך" ואחריך זו שכחה דשכחה היא מאחריו כמו שיתבאר, ופאה גמרינן "אחריך" "אחריך" מזית דכתיב: (שם, כ) "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ". לא תטול תפארתו ממנו, כלומר, שלא תטול כל הפירות שהם פארו של אילן, אלא תניח פאה (חולין קלא, א).
סעיף ג
ובתבואה יש שלש מצוות: לקט שכחה ופאה המפורשין בתורה כמו שביארנו, ובאילנות יש שני מצוות: השכחה והפאה, מהף קרא ד"כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך" והיינו שכחה ופאה כמו שבארנו. וזית לאו דווקא דהיא הדין לכל האילנות. וכך שנינו בתוספתא פ"ב דפאה וכ"כ הרמב"ם בפ"א ממתנות עניים דין ז' וז"ל נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם: הפרט והעוללות והפאה והשכחה, ושלש מתנות בתבואה: הלקט והשכחה והפאה, ושתים באילנות: השכחה והפאה, עכ"ל:
סעיף ד
ויש בזה שאלה למה בחיובא דפרט ועוללות בכרם אמרינן דשארי אילנות פטורים, ולמה בשכחה ופאה דזיתים אמרינן דהוא הדין לכל האילנות, ובאמת אחד מרבותינו הגדולים כתב דמן התורה אין חיוב פאה אלא בדגן, תירוש ויצהר דסתם קציר דכתיב גבי פאה הוא דגן וכתיב "כי תחבוט זיתך כי תבצור כרמך" (ר"ת בתוס׳ שבת ס"ח. ד"ה ואלו) וזה שנתבאר בת"כ ובגמרא ששארי אילנות חייבים בפאה, אסמכתא בעלמא הוא (שם), אבל לא כן דעת הרמב"ם שם והסמ"ג בל"ת סי' רפ"ד וכן משמע להדיא ממפרשי המשניות דכל האילנות שוות לזית ומן התורה חייבות בפאת וכו' (והר"ש כתב כר"ת):
סעיף ה
וטעם רבותינו אלה משום דבת"כ ריש קדושים שנינו "ובקצרכם וכו'" אין לי אלא תבואה, קטניות מניין? תלמוד לאמר "בארצכם", אילנות מניין? ת"ל "שדך" וכו' עכ"ל. כלומר דגם אילן מקרי שדה כמובא הרבה פעמים בש"ס שדה אילן וס"ל לרבותינו דדרשא גמורה היא וא"כ ממילא מצות פאה דכתיב בזית הוא לאו דווקא שהרי מקרא דקדושים מרבינן כל האילנות וממילא דמצות שכחה דכתיב בפסוק זה ג"כ קאי גם אשארי אילנות משא"כ פרט ועוללות דכתיבי בכרם אינו מבואר בקדושים כלל וממילא דזה אינו רק בכרם בלבד ולא בשארי אילנות והא דנקטה תורה זית משום דהיא חשובה יותר מכל האילנות וה"ה לשארי אילנות:
סעיף ו
אין לקיטתן כאחת והתבואה והקטניות בכלל הזה כלומר דבעינן כל התנאים האלו ובאילן: האוג והחרובין, האגוזים והשקדים, הגפנים והרמונים, הזיתים והתמרים, חייבין בפאה עכ"ל וכך שנינו במשנה פ"ק דפאה וכן פסק הרמב"ם שם ריש פ"ב כמו שיתבאר:
סעיף ז
וז"ל הרמב"ם שם כל אוכל שגידוליו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כולו כאחת ומכניסין אותו לקיום, חייב בפאה וכו' כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה כגון התבואה והקטניות והחרובין והאגוזין והשקדין והרמונים והתמרים והענבים והזיתים בין יבשים בין רכים וכל כיוצא באלו אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אוכל וכן כמהין ופטריות פטורין מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ וכן ההפקר פטור שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכל וכן התאנים פטורין מפני שאין לקיטתן כאחת אלא יש באילן זה מה שיגמר היום ויש בו מה שיגמר לאחר כמה ימים וכן ירק פטור מפני שאין מכניסין אותו לקיום. השומים והבצלים חייבים בפאה שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום. וכן האמהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע חייבות בפאה וכן כל כיוצא בהן עכ"ל, וכל דברים אלו שוין בין בפאה בין בלקט ושכחה דלקט בחד קרא עם פאה כתיבא ושכחה אע"ג דהוא קרא בפני עצמו מכל מקום כיון דטעמא דכל אלו שפטורים מן הפאה מפני דכתיב "קציר" כמו שכתבנו בסעיף הקודם והרי גם בשכחה כתיב לשון קציר "כי תקצור קצירך ושכחת עומר וגו׳" ושכחת אילנות דילפינן מזית הא בזית ישנו כל הגדרים האלו וממילא דגם בהם בעינן כל הגדרים האלו וקטניות בכלל התבואה כדדרשינן בת"כ (שם) אין לי אלא תבואה קטניות מניין ת"ל בארצכם וכיון שכלולים בלקט ופאה ממילא דכלולים גם בשכחה ועוד דבשכחה כתיב "בשדה" וקטניות ג"כ בשדה (ובלקט ופאה דרשינן שדה לאילנות כמ"ש אבל בשכחה א"צ לאילנות דלמדין מזית ודו"ק):
סעיף ח
כבר כתבנו דדעת אחד מגדולי רבותינו דמן התורה אין החיוב רק בדגן תירוש ויצהר וכ"כ רבותינו בעלי התוס׳ בנדה (נ"ו.) ובפסחים (נ"ו:) והר"ש בפ"ק דפאה אבל הרמב"ם והראב"ד (בפירושו לת"כ) והסמ"ג ורוב מפרשי המשניות ס"ל דהוי דאורייתא ולהדיא משמע כן בירושלמי (פ"ק ה"ד) שאומר מה זית וכרם מיוחדין שלקיטתן כאחת וכו' אי מה זית וכרם מיוחדין שהן חייבין בביכורים וחייבין בפאה וכו' ת"ל "קצירך" אפילו קציר אורז וקציר דוחן יאמר זית ואל יאמר כרם הייתי אומר זית שהוא פטור מן הפרט חייב בפאה וכו' או אלו נאמר כרם ולא נאמר זית הייתי אומר כרם שהוא חייב בפרט חייב בפאה וכו' על דעתיה דר"י ניחא כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש וכו׳ כמה דתימר קציר דבר שלקיטתו כאחת וכו' וחייב בפאה ואומר אף בפועל כן אמר ר"י שניא היא דכתיב וקטפת מלילות וכו' עכ"ל. הרי להדיא דדרשות גמורות הן מדאורייתא וצ"ע:
סעיף ט
כתב הרמב"ם בפ"א דין י"ד כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בא"י כתרומות ומעשרות הרי הכתוב הוא אומר "ובקצרכם את קציר ארצכם" וכבר נתפרש בגמ' שהפאה נוהגת בחו"ל מדבריהם. ויראה לי דה"ה לשאר מתנות עניים אלו, שכולן נוהגות בח"ל מדבריהם עכ"ל. וכ"כ הסמ"ג שם והמבואר בגמרא הוא בחולין (קל"ד:) לוי זרע בכישר ולא הוי עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א"ל "לעני ולגר תעזוב אותם" ולא לעורבים ולעטלפים, ורב ששת היה בבבל (כ"מ):
סעיף י
ותימא רבה דמעולם לא שמענו כן ואינו מבואר בכל הפוסקים שינהגו פאה בח"ל וכמ"ש בטור ושו"ע יו"ד סי' של"ב, ואולי דזה היה בזמן שהיו ישראל עוסקים הרבה בעבודת האדמה ולא במסחר ותקנו כן משום נתינת צדקה דממון לא היה מצוי להם משא"כ זה הרבה מאות שנים שבעונותינו נדחינו מדחי אל דחי ואין אנו עסוקים כלל בעבודת האדמה ובכמה מדינות אין לנו רשות לעסוק בעבודת האדמה רק מיעוטא דמיעוטא וממילא דאנו מקיימים מצות צדקה במעות ולכן נתבטלה דבכה"ג לא תקנו, ויותר נראה לומר דלא תקנו אלא בבבל ובמקומות הסמוכים לא"י כמו תרומות ומעשרות כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות תרומות ע"ש, אך לשון הרמב"ם שכתב בחו"ל משמע דאכל חו"ל קאי וצ"ע (ולבד זה ק"ל דאיך אפשר דלוי שהיה תלמיד מובהק דרבי ורוב ימיו דר בא"י רק לבסוף נחית לבבל (שבת נט, ב) ונפטר קודם שמואל (שם קלט, א) ילך אצל ר׳ ששת שהיה תלמידם של רב הונא ורב יהודה, ויותר היה נראה לומר דטעות נפל בספרים שהיה כתוב אתא לקמיה דר"ש וטעו לכתוב רב ששת ואולי היה זה בא"י ואתא לקמיה דרבי שמעון בנו של רבי אם לא שנאמר דלוי אחר היה ולא נמצא בש"ס לוי סתם אלא תלמידו של רבי וצע"ג ובחולין (קל"ז:) מבואר להדיא כהרמב"ם ע"ש ובסי' י"ג סעי' כ"א נבאר עוד בזה בס"ד):