ערוך השולחן העתיד זרעים ב
<< | ערוך השולחן העתיד · זרעים · סימן ב | >>
ובו: כ' סעיפים
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כסעיף א
עיקר מצות פאה הוא להניח מקצת תבואה כפי השיעור שיתבאר, בסוף שדהו כדכתיב "לא תכלה פאת שדך לקצור" ויניח במחובר קמה בסוף שדהו, ולאו דווקא כשקוצר התבואה דה"ה תולש או עוקר או קוטף, וכך שנינו בת"כ בפ׳ קדושים ״"בקוצרכם" אין לי אלא קוצר תולש מניין ת"ל "לקצור" דמיותר הוא עוקר מניין ת"ל "בקוצרך" (כצ"ל) דמיותר הוא ובע"כ כן הוא דכיון דהתורה ריבתה גם אילנות לפאה כמ"ש בסי׳ א׳ ובאילנות ליכא קצירה אלא תלישה או קיטוף אבל קוטף מלילות מעט מעט פטור כמ"ש בסי׳ ד׳ סעי׳ י"ז ויתבאר שם בס"ד דזהו כשהם רכים עדיין:
סעיף ב
ובשביל ד׳ דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני גזל עניים שלא יראה בעה"ב שעה פנויה ויאמר לקרובו עני ה"ז פאה ויטלנה כולה אבל עכשיו כל העניים יראו כשעומד בסופה, ומפני ביטול עניים שלא (יהא) [יהיו] עניים יושבין ומשמרין עכשיו מניח בעה"ב פאה, ומפני החשד שלא יהא עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו, ומפני הרמאים שלא יאמרו כבר נתננו פאה (שבת כג, א):
סעיף ג
ואע״פ שהמצוה היא להניח פאה בקמה מ״מ אם לא הניח בקמה יניח בתלוש, ואפילו למאן דס״ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, מ״מ בכאן גילתה תורה לעני ולגר תעזוב אותם, ופירושו דאפילו לאחד הקצירה תעזוב (תמורה ו.) ולכן מהך טעמא אינו לוקה על לאו זה משום דה״ל ניתק לעשה וה״פ דקרא לא תכלה וגו׳ ואפילו כלית לעני ולגר תעזוב אח״כ וכדתניא (שם) מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו דהמעשר אינו על חשבון העני דהא אם היה נותן לו קודם מירוח היה העני פטור ממעשר דפאה פטורה ממעשר ולכן מפריש על חשבון עצמו (ועתו"ס ב"ק צ"ד. ד"ה מירחו למה לא תני תרומה):
סעיף ד
ודע דבברייתא שם איתא משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה ונותן לו ולכאורה לפי כללי ההלכות הלכה כרבנן ועוד דהא טעמייהו דרבנן הוא מפני שכיון שטחנן קנאן בשינוי (ב״ק, צ״ד.) ואנן קיי"ל דשינוי קונה וא״כ תימא על הרמב״ם בריש פ״א שכתב דאפי׳ טחן הקמח ואפאו פת ה״ז נותן ממנו פאה לעניים עכ״ל וצ״ע (והכ״מ כחב משום דרבא דחי לדאביי שם וס"ל דגם לר״י שינוי קונה רק טעמיה דכתיב תעזוב יתירה ור"י מיבעי ליה בטעמיה דר׳ ישמעאל מ״מ מה בכך סוף סוף יחיד ורבים הלכה כרבים):
סעיף ה
כתב הרמב״ם (שם) אבד כל הקציר שקצר או נשרף קודם שיתן הפאה ה״ז לוקה שהרי עבר על מצות ל״ת ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו עכ״ל וכן הוא במכות (ט"ז:) ולמה לא אמרינן כאן שישלם ולא ילקה כדאמרינן שם גבי גזילה והשבת העבוט דבפאה אינו יודע למי להחזיר דשמא עניים אחרים היו נוטלין אותה פאה, ועוד דלא דמי לגזל והשבת העבוט דהתם גם מקודם היה ביד בעל החפץ למוכרו בדמים משא"כ בפאה לא היו יכולים העניים למכור הפאה להבעה״ב קודם שלקטו כמו כן אינו מועיל מה שישלם ממון בעד זה דהתורה גזרה להניח פאה ולא לשלם מעות בעד הפאה:
סעיף ו
כמה הוא שיעור הפאה מדאורייתא אין לה שיעור אפילו הניח שבולת אחת יצא ידי חובתו ומדרבנן לא פחות מאחד מששים בין בארץ בין בח"ל (חולין קל"ז:) כשיעורא דראשית הגז (שם) וכתב הרמב"ם ספ"א דמוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני ה"ז מוסיף על השיעור וכן אם היו עניים מרובים מוסיף ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה וכל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר ואין לתוספת זה שיעור עכ"ל ומ"מ לא יעשה כל שדהו פאה כמו שיתבאר וי"א שכל אחד יוסיף לפי מדת הענוה שלו (רע"ב במשנה ב׳ פ"א) וי"א שאם היו השבלים מלאות במקום אחד וצנומות דקות במקום אחד לא יתן פאה מן הרעות על כל השדה אלא יתן גם מהרעות גם מהטובות (ר"ש שם) ולדינא כולם אמת ולא פליגי:
סעיף ז
איתא בירושלמי (פ"א ה"ג) תני אין אומרים לו הבא גמלים וטעון מתניתא ביתר מכשיעור אבל בכשיעיר אומרים לו הבא גמלים וטעון והרמב"ם לא הביא זה וטעמו דזהו מילתא דפשיטא ומאי קמ"ל ונ"ל דקמ"ל דאפילו אם הבעה׳׳ב הוא איש טוב מאד ורוצה להוסיף על השיעור עד כדי שהעניים יטענו בגמלים לא יעשה כן משום דקמפקא להו ממעשר (ובזה מובנים דברי הר"ש ע"ש):
סעיף ח
ואע"פ שעיקר מצות פאה הוא להניח בסוף שדהו מ"מ אם עבר הבעה"ב והניח פאה בתחלת השדה או באמצעה הרי זו פאה וכתב הרמב"ם בפ"ב דין י"ב עבר והניח הפאה בתחלת השדה או באמצעה ה"ז פאה וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש הראשונה עכ"ל. ונראה דה"פ דאע"פ שנתן מקידם השיעור על כל השדה מ"מ על מה שנשאר בשדה אחר שהפריש הראשונה צריך להניח על זה בסופה שיעור ששים וכן מפרש בירושלמי ומ"מ יש דין פאה על מה שהניח בתחלה או באמצע ג"כ ופטורין מן המעשרות ואע"ג דזהו דעת ר"ש במשנה ג׳ פ"א ורבנן פליגי עליה כדמוכח בתוספתא מ"מ פסק כר"ש משום דסוגיית הירושלמי אתיא אליבא דר"ש ע"ש (וכן פסק הרע"ב) ויש מי שאומר שצריך ליתן בסוף כשיעור על כל השדה (שם) ואינו עיקר כדמוכח בירושלמי:
סעיף ט
ויש להסתפק אם זה שהניח פאה בתחלה או באמצע וקצר כל שדהו ולא הניח בסוף אם מחוייב להוציא מן התלוש כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר אחר ההפרשה הראשונה כמו מי שלא הפריש פאה כלל או דילמא כיון דהניח פאה בתחלה או באמצע רק לכתחלה אמרינן ליה הנח גם בסוף אבל אם גמר הקצירה לית לן בה שהרי כבר קיים מצות פאה וכן נלע"ד עיקר דהא בירושלמי דריש לה מקרא דמהני בדיעבד פאה אף שלא בסוף והכי איתא שם ר׳ יוסי בשם ר"ל ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אפילו יש לו כמה לקצור ר׳ יונה בשם ר"ל וכו׳ אלא אחד בתחלה ואחד בסוף ע"ש וכיון שמן התורה מועיל וודאי לא הצריכו לשייר בסוף רק לכתחלה קודם שגמר הקצירה (הפ"מ פי' דר' יונה חולק אדר׳ יוסי ופירושו דאחד בתחלה ואחד בסוף היינו להניח בתחלה ובסוף ודבריו תמוהין דא"כ הו"ל לומר בתחלה ובסוף אלא וודאי דה"פ בין בתחלה וכו׳ כמו אחד בתולות ואחד נשואות והרבה כמוהו ולא פליגי):
סעיף י
בירושלמי פ"א סוף הלכה ג׳ משמע להדיא דזה שנתבאר שרשאי להוסיף על שיעור פאה כמה שירצה זהו כשבשעה שהפריש פאה כשיעור לא היתה כוונתו שיפטור בזה ידי פאה אלא היתה כוונתו להוסיף אבל אם בשעה שהפריש היתה כוונתו שיפטור לא מהני מה שיוסיף אח"כ לשם פאה וחייבים במעשרות וזהו בין כשההפרשה היא במחובר כפי עיקר הדין ובין שלא הפריש במחובר אלא בתלוש (שאומר שם ר"מ במחובר ר"י בתלוש במתכוין לפטור וכו' נשמעינה וכו' לעולם הוא מוסיף והולך מה אנן קיימין אם במתכוין לפטור כבר נפטרה אלא וכו׳ כשאינו מתכוין לפטור וכו׳ עכ"ל ואכללית דין פאה קאי והפ"מ פי' דזהו לר׳ יהודה במשנה ע"ש ולא נראה כן וכ"כ הר"ש במשנה דלאו אמשנה קאי ע"ש והדין נראה גם מצד הסברא):
סעיף יא
כתב הרמב"ם בפ"ב דין י"א בעה"ב שקצר כל שדהו ולא הניח פאה ה"ז נותן מן השבלים פאה לעניים ואינו צריך לעשר ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה ה"ז פטור מן המעשרות וכן אם דש ועדיין לא זרה נותן להם הפאה קודם שיעשר אבל אם דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו מעשר ונותן להם מן הפירות המעושרין שיעור הפאה הראויין לאותה שדה וכן באילנות עכ"ל ונתבאר בסעיף ג':
סעיף יב
עוד כתכ אין שוכרין פועלים עכו"ם לקצור מפני שאינן בקיאין בלקט ופאה ואם שכר וקצרו את כולה ה"ז חייבת בפאה עכ"ל וזהו תוספתא פ"ג והרבותא בזה דלא תימא דזהו כמו שקצרוה לסטים שיתבאר דפטורה מן הפאה דזהו כשקצרו לעצמן אבל קצרוה בשביל ישראל חייבת (ירושלמי פ"ב הל׳ ה׳) ונראה דאם הבעה"ב עומד עליהם כל שעת הקצירה ומורה אותם איך לקצור דמותר לשכור אותם כשאין פועלין ישראלים מצויים:
סעיף יג
עוד כתב אסור לפועלים לקצור את כל השדה אלא מניחין בסיף השדה כשיעור הפאה ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעה"ב מדעתו לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיוודע לו שזהו מדעת בעה"ב עכ"ל וזהו בתוספתא פ"ב רק בשם אומר עד שיוודע לו שהיא פאה ע"ש כלומר דשמא הניח הפאה בקצה אחר וגם לשון הרמב"ם צריך לפרש כן שהרי באמת א"צ רצון הבעה"ב לפאה דבע"כ מוציאין מידו כמ"ש הרמב"ם עצמו בפ"א דין ח׳ וז"ל כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנאת לבעלים אלא העניים באים ונוטלין אותן על כרחין של בעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו עכ"ל וזהו ג"כ בתוספתא שם (ובחולין קל"א:) אלא דה"פ דאם אין רצונו ליתן כלל נוטלין בע"כ שהתורה זיכתה להם אמנם כשרוצה ליתן אין לעניים ליטול קודם שהקצם לשם פאה וייחד זה הקצה לשם פאה ונראה דילפינן זה מקרא דלעני ולגר תעזוב אותם והקפידה התורה שהבעה"ב יאמר את זה אני עוזב לשם פאה ועמ"ש בסי׳ י"ד סעי׳ ה':
סעיף יד
כתב הרמב"ם (פ"ב דין י"ג) בעה"ב שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה עכ"ל והיא תוספתא שם ומאד תמיהני דהא בב"ק (כ"ח.) בדין דעביד אינש דינא לנפשיה במקום פסידא מקשה מברייתא זו דבעה"ב שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה ואמאי לינקוט פיזרא וליתיב ומתרץ רבא דרק לפוטרו מן המעשר קאמר כדין הפקר אבל אינו מחוייב ליתן שניהם להעניים ואיך פסק בסתם דזו וזו פאה ואין לומר דסובר שזהו ברייתא אחרת ופירושה דלקחו עניים שלא מדעתו דאיך אפשר לומר כן דפשיטא דגזל גמור הוא וכן פירשו שם רבותינו בעלי התוס׳ דנטלו מדעתו ע"ש (והגר"א הגיה בתוספתא כמו בגמ׳) וא"כ דברי הרמב"ם צע"ג (ע׳ רדב"ז וצ"ע וברמב"ם דלא כהברייתא ע"ש):
סעיף טו
מי שאמר הרי זו פאה וגם זו פשיטא דשניהם הוי פאה אף שיש בהראשונה כשיעור ואפילו אמר הרי זו פאה וזו ג"כ שתיהן פאה דזה שאמר וזו הוי כמו יד המוכיח דכוונתו דגם זו לפאה ואע"ג דבנדרים (ו':) הוי בעיא דלא איפשיטא פסקו הרמב"ם בפ"ב דין י"ג והרשב"א שם לחומרא דהוי ספיקא דאורייתא ויש מי שחוכך בזה (ר"ן שם) דכיון דדררא דממונא הוא אין מוציאין מחזקתו של בעה"ב ואע"ג דבספק ממון עניים אזלינן לחומרא כמו בחורי הנמלים שבתוך הקמה שיתבאר זהו מפני שהקמה בחזקת חייב קיימא כדאמרינן בחולין (קל"ד.) משא"כ כשכבר נפטר בעיקר הפאה (שם) וטעם דיעה ראשונה נ"ל דכיון דילפינן התם מעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו הוי ספיקא לחומרא בדבר שיש עיקר חזקת חיוב אע"ג שלפי עיקר הפאה היה נפטר מ"מ כיון שלפי דבריו עשה חזקת חיוב עדיין בספק הולכין לחומרא (ולא דמי לפרה דשם דאין בה חזקת חיוב כלל ע"ש ודו"ק):
סעיף טז
אמרינן בנדרים שם תניא מניין שאם רצה אדם לעשות כל שדהו פאה עושה ת"ל פאת שדך כלומר מדלא כתיב פאה שבשדך (ר"ן) ולאו דוקא כל שדך ממש דודאי קודם שהתחיל לקצור לא שייך לשון לא תכלה אלא כלומר דאפילו קצר רק שבולת אחת קרינן ביה לא תכלה ויכול לעשות כל השדה פאה לבד השבולת הראשונה (רא"ש שם) וכן מפורש בירושלמי בפ"ק דפאה הל׳ א׳ ואמרינן שם דאפילו נשרפה השבולת הראשונת יכול לעשות כל שדהו פאה וא"צ לקצור שבולת אחרת וכ"ש אם הקדישה ע"ש:
סעיף יז
מי שעבר ולא נתן לקט שכחה ופאה כמצות התורה לבד שעבר על עשה דלעני ולגר תעזוב ועל ל"ת דלא תכלה עוד עבר על ל"ת דבל תאחר כמו בקרבנות כדאמרינן בפ"ק דר"ה (ה׳:) דבקרא דבל תאחר כתיב כי דרוש ידרשנו ד׳ אלקיך מעמך ודרשינן מעמך זה לקט שכחה ופאה דזהו חלקו של עני כדכתיב את העני עמך (רש"י) וכן פסק הרמב"ם בפי"ד ממעה"ק דין י"ג וכתב שם דברגל ראשון עובר בעשה וכשיעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר כמו בקרבנות ע"ש ותמיהני דהא אמרינן בר"ה שם (ו'.) דצדקה מחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים ואע"ג דכתיבא בעניינא דקרבנות מ"מ א"צ ג׳ רגלים כקרבנות ועובר לאלתר על בל תאחר וכן פסקה הרמב"ם בפ"ח ממ"ע וא"כ גם בלקט שכחה ופאה יעבור לאלתר מטעם זה דהא קיימי עניים אך באמת כתבו התוס׳ בר"ה (ד׳:) דמיירי בדליכא עניים והר"ן כתב שם דבג׳ רגלים אין עניין ללקט וכו':
סעיף יח
כתב הרמב"ם בפ"ב דין ג׳ קרקע כל שהוא חייבת בפאה ע"ש וזהו כר"ע במשנה ו׳ פ"ג ואע"ג דבמשנה אומר דהלכה כמאן דאמר כדי לקצור ולשנות אין למידין הלכה מפי משנה (נדה ז':) וא"כ הדרינן לכללא דהלכה כר"ע מחבירו (תוי"ט) ואע"ג דכמה תנאים חולקים עליו מ"מ לא בטעם אחד חולקים (שם) ומ"מ אינו מובן דנהי דחכמי הש"ס היו יכולין לומר כן מ"מ כשאין בגמ׳ סתירה להמשנה למה לא נפסוק כהמשנה ואי משום דהלכה כר"ע מחבירו הא כמה יש יוצאים מהכללות ואולי משום דאמוראי דירושלמי פירשו בדר"ע דאמרינן שם הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב פאה משקצר אין כאן חיוב תיפתר כשהי' שם קלח אחד ובו חמש שבלין וכו׳ ע"ש ועציץ נקוב נראה דדינו כקרקע וחייב בפאה שהרי דינו כקרקע לכל דבר:
סעיף יט
קרקע של שותפים חייבת בפאה שנאמר קציר ארצכם אפילו של רבים (חולין קל"ה:) והא דכתיב לא תכלה פאת שדך לשון יחיד למעוטי שותפות עכו"ם דפטורה מן הפאה (שם) ופשוט הוא דזהו כשהם שותפים ביחד בכל השדה אבל אם יש לכל אחד חלק מסויים לבדו חייב הישראל בחלקו ועמ"ש בסי׳ ד׳ סעי׳ י':
סעיף כ
כתב הרמב"ם בפ"א דין ט׳ כל גר האמור במתנת עניים אינו אלא גר צדק שהרי הוא אומר במעשר שני ובא הלוי והגר מה הלוי בן ברית אף גר בן ברית ואעפ"כ אין מונעין עניי עכו"ם ממתנות אלו אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן מפני דרכי שלום עכ"ל ונראה דאפילו אם העניים רצונם למחות בהם אין מניחין אותם ווהו ששנינו במשנה דהנזקין (נ"ט) אין ממחין ביד עניי עכו"ם בלקט שכחה ופאה וכו׳ כלומר דאין העניים יכולין למחות וכבר נתבאר דכל דיני פאה שוין בתבואות ובקטניות ובאילנות החייבות בפאה: