ערוך השולחן אורח חיים תקנא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקנא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ימים שמן ראש חודש אב, ושבוע שחל תשעה באב בתוכה
ובו שלושים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט

סימן תקנא סעיף א[עריכה]

תנן בשלהי תענית (כו ב): משנכנס אב ממעטין בשמחה. ולא פירש לנו התנא במה ממעטין. וכן העתיק הרמב"ם בפרק חמישי מתענית, וכן כתבו הרי"ף והרא"ש. והכוונה ד"ממעטין" כלומר: שלא יעסקו בענייני שמחה כלל. וכן בהכרח לומר, דאם לא כן, איזה שיעור יש להמיעוט? (וכעין זה כתבו התוספות במגילה ה ב, עיין שם.)

וסתמא דשמחה הוא אירוסין בסעודה, ונישואין אף בלא סעודה, כמו בחול המועד דאסורים בכי האי גוונא משום שמחה, כמו שכתבתי בסימן תקמו. וכך שנינו בברייתא ביבמות (מג ב), דמארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין. וכן הוא בטור ושולחן ערוך. ומה שהרמב"ם לא הזכיר זה – סמך אהך דחול המועד, שביאר שם דאין מערבין שמחה בשמחה, ולכן אסור לישא בחול המועד אף בלא סעודה. ואירוסין מותר, אבל לא בסעודה. וכיוון שכתב "ממעטין בשמחה" – ממילא ידענו שכן הוא, כמו בחול המועד.

סימן תקנא סעיף ב[עריכה]

ומכל מקום דברי הרמב"ם חסירים, שהרי ביבמות שם שנינו בשני ברייתות דמראש חודש עד התענית העם ממעטין מעסקיהם, מלישא מליתן, מלבנות מלנטוע, וכו'. ולמה לא הזכיר זה כלל? וכן הרי"ף והרא"ש לא הזכירו זה. אבל הטור והשולחן ערוך כתבו זה, כמו שיתבאר.

ואפשר לומר מדשנינו "העם ממעטין מעסקיהן" ולא שנינו "אסור לישא וליתן" וכו', כמו ששנינו שם באותה ברייתא: שבוע שחל תשעה באב בתוכה – אסור לספר ולכבס ערב שבת, שמע מינה דזהו לאו מדינא, אלא שנהגו כן מעצמן. והיכא דנהוג – נהוג, והיכא דלא נהוג – לא נהוג. ולפי זה ניחא מה שבזמנינו אינם יודעים מאיסור זה כלל, ונושאים ונותנים, ובונים ונוטעים. וכבר תמהו הגדולים בזה (ט"ז סעיף קטן א, ובית יוסף). ולדברינו אתי שפיר.

(ועיין בית יוסף שכתב כעין זה, והלחם משנה כתב שדוחק, עיין שם.)

סימן תקנא סעיף ג[עריכה]

ויותר נראה לומר דהוה קשה להו לרבותינו, לפי שלשון ברייתא זו שנינו גם כן בסוף פרק קמא דתענית, בתעניות של גשמים בשבע אחרונות. והכי איתא במשנה שם (יב ב): עברו אלו ולא נענו – ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, וכו'. ותניא שם (יד ב): בניין – בניין של שמחה, נטיעה – נטיעה של שמחה, עיין שם. וכן פסק הרמב"ם בפרק שלישי דתענית דין ח, עיין שם. ואי סלקא דעתך דתשעה באב שוה בזה לתעניות, למה שינתה המשנה בלשונה? דבתעניות פירשה, ובתשעה באב לא אמרה רק "ממעטין בשמחה". אלא וודאי דלעניין משא ומתן אינן שוין, דבתעניות אסורין גם במשא ומתן, כמו שמסיימת המשנה שם: כבני אדם הנזופין למקום, כלומר: מפני שהתפללו ולא נענו. וזה לא שייך רק בצער חדש, ולא בתשעה באב, דצער ישן ואבלות ישנה היא, ולא שייך לומר שכנזופין אנחנו, חס ושלום. ולמה נאסור עלינו משא ומתן, שאין בזה שמחה כלל? אלא וודאי דסתם משא ומתן – מותר.

והך דיבמות: הכוונה משא ומתן של שמחה, ובניין ונטיעה של שמחה. ומה הוא משא ומתן של שמחה? כמו לקנות בגדים להחתן או להכלה, או לעצמו בגדים יקרים לקנות ולתפור, ואינו כמשא ומתן של תעניות. ובזה באמת אנחנו נזהרים, ואתי שפיר לפי זה מנהגינו שאין אנו מופרשים ממשא ומתן כבכל השנה.

(והמפרשים רוצים להשוות זה המשא ומתן עם המשא ומתן דתעניות, וזהו דעת הטור והשולחן ערוך, וזהו גם דעת התוספות ביבמות שם, דיבור המתחיל "מלישא", עיין שם. ולא כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, ולפיכך לא הוצרכו להזכיר זה, דכיון שכתבו "ממעטין בשמחה" – כולל הכל, כל מין שמחה. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקנא סעיף ד[עריכה]

וזה לשון הטור, והשולחן ערוך סעיף ב: מראש חודש עד התענית – ממעטין במשא ומתן; ובבניין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו, או בניין של ציור וכיור; ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצילו, או מיני הדס, ומיני אהלים. ואם היה כותלו נוטה ליפול – אפילו של שמחה מותר לבנות; עד כאן לשונו. ואפילו ליכא עדיין סכנה בנטיית הכותל, אלא שיהיה הפסד ממון – מותר (ט"ז סעיף קטן ב).

וברור הוא בכוונתם, דכוונתם על כל משא ומתן דאסור, שהרי על משא ומתן לא כתבו "של שמחה", ואין לומר דשל שמחה דבניין קאי אתרווייהו. דאם כן הוה ליה לומר "כגון משא ומתן של חופה", כמו שאמרו על בניין בית חתנות.

(וצריך עיון על המגן אברהם סעיף קטן ז, שכתב ד"של שמחה" קאי גם א"משא ומתן", כמו צרכי חופה, עיין שם. ומה שכתב בשם בית יוסף וב"ח – אינהו אמנהג העולם כתבו, מה שלא נהגו בזה, כמו שכתבתי. ולא על דברי הטור, שהם כדברי השולחן ערוך, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקנא סעיף ה[עריכה]

יש מי שכתב בלשון זה: במקום שנהגו איסור בכל משא ומתן – צריך התרה. אבל במקום שנהגו למעט בכל משא ומתן – לא מהני התרה; כיון דיש פוסקים סוברים כך, כבר קבלו אבותיהם כדעת ההיא (מגן אברהם שם). כלומר: דהתרה לא מהני אלא בדברים המותרים, ואחרים נהגו בהן, איסור כמו שכתוב ביורה דעה סימן ריד; ולא בדברים שמדינא אסור. אבל אם כן, גם במקום שנהגו איסור לגמרי במשא ומתן – לא מהני התרה, שהרי גם בזה יש סוברים כך, דכן מבואר מתוספות מגילה (ה ב) שכתבו דממעטין. בע"כ פירושו "לגמרי", דאין לומר שרק בריבוי אסור, אבל במיעוט שרי, הוה ליה לפרש כמה הוא המיעוט, עיין שם. ואם שכתבו זה אשמחה – ממילא דזהו גם במשא ומתן, מטעם זה עצמו. ולכן כתבו שם דמשא ומתן הוא של שמחה, עיין שם.

אבל לפי דברי התוספות ביבמות שם, שדחו פירוש זה, ופירשו דאכל משא ומתן קאי, עיין שם – וודאי דלגמרי אסור. ותדע לך שכן הוא, דהא התנא כללינהו בבניין ונטיעה של שמחה, ואינהו הא לגמרי אסור. וזה שכתבו התוספות ביבמות שם, וזה לשונן: דריבוי משא ומתן קא אסר, וכו', עיין שם. וודאי כן הוא, דהא בהכרח לקנות ולמכור צרכי אוכל נפש לסעודת הלילה, ופשיטא דבתענית שם שהם שבעה ימים – איך אפשר בלא משא ומתן באכילה ושתייה וכיוצא בזה? ולכן תנן לשון "ממעטין", אבל מסחור – כלל כלל לא. וכן זה ששנינו: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – גם כן כן הוא, דאיך אפשר זה? ואם כן, אם נולד לו בן זכר – לא ישמח? או באה לו איזה בשורה טובה, או הרויח מעות, וכיוצא בהם. אלא הכוונה: "ממעטין בשמחה" – מה שביד האדם לעשות, או שלא לעשות. וכן במשא ומתן ממסחור. אבל מה שאסור – אסור לגמרי, דאם לא כן תשאר קושית התוספות במגילה שם: כמה הוא שיעור המיעוט? ולכן, לעניות דעתי להנוהגין כן – לא מהני התרה.

(ואמת שהמגן אברהם הולך בשיטת הבית יוסף בספרו הגדול, שייחס טעות לבני בודי"ן שאסרו כל המשא ומתן. וכתב דממה נפשך: אי לתוספות מגילה – אינו אלא של שמחה, ואי לתוספות יבמות – הא רק ממעטין ,עיין שם. ולעניות דעתי אינו כן, וכמו שבארנו, דאין כוונתם כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקנא סעיף ו[עריכה]

כתב המהרי"ל שהסרסורים לא ישאו כלי כסף לסרסר בעיר מראש חודש, מפני ששמחה הוא להרואים (שם). וכל בניין שאינו אלא להרווחה בעלמא – הוי כבניין של שמחה, ואסור (שם).

וגם על ידי אינו יהודי אסור, דסוף סוף שמחה היא לו. ואם מקודם ראש חודש קצץ עם אינו יהודי על בניין של שמחה, או על ציור וכיור – מותר להניחו לצייר ביתו, דהאינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד. ומכל מקום אם ביכולתו לפייסו בדבר מועט, שיצייר אחר תשעה באב – יש לעשות כן (שם), ותבא עליו ברכה.

סימן תקנא סעיף ז[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א דלצורך מצוה הכל שרי; עד כאן לשונו; כמו: בנייני בית הכנסת ובית המדרש.

ונראה דכל צורך רבים – מותר, דכל צורך רבים הוי כלצורך מצוה. ויש מי שכתב דהוא הדין בית חתנות, למי שלא קיים פריה ורביה. וכן: בגדים חדשים לצורך נשואין – מותר למי שלא קיים פריה ורביה (מגן אברהם סעיף קטן ח).

ולא עוד, אלא אפילו נשואין מותר למי שלא קיים מצות פריה ורביה. וזה שאין נושאין בימים אלו – משום דלא הוי סימן טוב לישא בימים הרעים האלו, ולא מפני האיסור (שם בשם הר"ן, עיין שם). ואמת שכן כתב הר"ן בשם רב האי גאון בסוף פרק קמא דתענית, על תעניות גשמים, עיין שם.

אבל מדברי רבינו הרמ"א, שכתב זה רק אמלאכה ולא אנשואין – שמע מינה דנשואין בכל עניין אסור לפני תשעה באב, אך אפשר מטעם דאינו סימן טוב. והרי אף משבעה עשר בתמוז אין נושאין. ולפי זה אתי שפיר מה שיש מכינים בגדי חתן וכלה בימים אלו. וכן אם הדבר מוכרח לישא בימים אלו – יש להתיר לפי זה. אך בשבוע שחל בה תשעה באב – וודאי אסור.

סימן תקנא סעיף ח[עריכה]

וכן אין נושאין נשים מראש חודש, ואפילו בלא סעודה, אחד בחור ובתולה או אלמון ואלמנה. אבל מחזיר גרושתו – נראה דמותר, כמו בחול המועד. אבל ליארס בלא סעודה – מותר, ואפילו בתשעה באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר. אבל לעשות סעודת אירוסין – אסור, ובזה אפילו במקום מצוה אסור. ויראה לי דאף על גב דלעניין חול המועד, נתבאר בסימן תקמו דסעודת אירוסין אינו אסור אלא בשעת האירוסין ובבית הכלה, מכל מקום – בכאן בכל עניין אסור, דבשם הטעם משום דאין מערבין שמחה בשמחה. לפיכך כשאינו בשעת מעשה, ובבית הכלה, אינה חשובה שמחה כזו לבטולי שמחת הרגל. אבל הכא, דכל מין שמחה אסור – פשיטא דגם בכי האי גוונא הוי שמחה, ואסור. ואפילו שמחת מריעות – נראה דאסור. והוא הדין שידוכין אצלינו: מותר להתקשר מראש חודש ולהלן, אבל בלא סעודה, וכל שכן בלא ריקודין ומחולות. ואפילו בשבת אסור לעשות סעודה בשביל זה. ואפילו משבעה עשר בתמוז – אסור ריקודין ומחולות, כמו שאנו נוהגין, לבלי לעשות נשואין משבעה עשר בתמוז עד אחר תשעה באב. ולא דמי לסעודת מילה ופדיון הבן, שמותר, דהזמן גרמא. וגם אין בזה שמחה, דאין שמחה אלא בענייני זיווגים, שעליהם מברכין "שהשמחה במעונו". ולכן כל השייך לזה האירוסין, והקישורי תנאים – הוי שמחה, ולא מילה ופדיון הבן.

סימן תקנא סעיף ט[עריכה]

אמרו חז"ל בתענית שם: האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי אינו יהודי – לישתמיט מיניה כל החודש, דריע מזלא בכל החודש. ומילה שהיא מראש חודש עד תשעה באב נוהגין שהמוהל, והבעל ברית שהוא הסנדק, ואבי הבן – לובשין בגדי שבת. אבל שארי בעלי הכיבודים, אפילו הקוואטי"ר – אין לובשין בגדי שבת. אך הנשים נוהגות ללבוש, לפי שזהו עיקר מצוה שלהן, במה שלובשות בגדים יקרים לכבוד המילה (מגן אברהם סעיף קטן ג).

סימן תקנא סעיף י[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א בסעיף א: דאפילו בשבת של חזון – אין מחליפין בגדי שבת, רק הכתונת לבד. ומותר אפילו חל תשעה באב בשבת (לבוש). והמחמיר בזה אינו אלא טועה, דכתונת אינו אלא מפני הזיעה (מגן אברהם סעיף קטן ד). אבל פורשין פרוכת של שבת, אם לא שאירע שבת בתשעה באב ונדחה, דאז אין פורשין גם פרוכת של שבת. והמפות והמכסאות – דינן כפרוכת. ורק מי שיש לו נשואין בשבת נחמו – מותר לו ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. אבל בגדים חדשים – אסור אפילו לחתן (מגן אברהם סעיף קטן ו). וגם אבי החתן יכול ללבוש בגד עליון של שבת לכבוד החתן, וכן עשה מהרי"ל (שם).

סימן תקנא סעיף יא[עריכה]

ודע שאצלינו יש שנים או שלושה דורות שאין נוהגין כמנהג הזה בשבת חזון, אלא לובשין כל בגדי שבת. וגדולי הדור שהיו אז הנהיגו כן, באמרם שזהו כמראים אבילות בשבת בפרהסיא. ולכן אפילו בשבת שחל בו תשעה באב ונדחה – אנו לובשין בגדי שבת מטעם זה. ולכן בימינו אלה, כמעט נשכח הדבר שאין ללבוש בגדי שבת בשבת חזון.

ותמוה אצלי דבר זה, דאטו קדמונינו לא ידעו זה? ועם כל זה נהגו בזה, אף שאינו כן מדינא; ואיך נבטל מנהגם?

ולכן נראה לעניות דעתי דזה תלוי באופן ההלבשה. דאצל הקדמונים היתה הלבשת שבת וחול שווים בדמותם ובתמונתם, אלא שההפרש היה בין סחורה יקרה ובין סחורה פשוטה, ולא היה ההפרש ניכר כל כך, שהרי עניים גם בשבת יוצאין בסחורה פשוטה. ולכן הנהיגו ללבוש בגדי חול.

מה שאין כן זה כמה דורות מקודם, שבשבת היתה תמונה אחרת לגמרי להבגדים, בין עני בין עשיר. כמו שבחול היו נושאין כובע של קלאפי"ן, ובשבת שטריימי"ל. וכן שארי בגדים – היה ניכר לכל שזה בגד חול, כמו קיטאי"י, וזה בגד שבת, כמו של משי לעשיר, ומשי פשוט לעני. ולפיכך הנהיגו הגדולים שלא לנהוג מנהג זה, מפני שההפרש ניכר הרבה, והוי כאבילות בשבת.

ולכן אני אומר דבזמנינו זה, שעל פי פקודת המלכות כבר החלפנו תמונת הבגדים, ושבת וחול תמונה אחת להן, אלא שההפרש בין זול ליוקר – וודאי נכון לקיים מנהג הקדמונים.

(כן נראה לעניות דעתי. ודע דזה שנתבאר בסעיף ט דבכל חדש אב לישתמט אינש וכו', מבואר בזוהר יתרו דף עח ב דרק עד תשעה באב לישתמיט ולא יותר, עיין שם.)

סימן תקנא סעיף יב[עריכה]

שבוע שחל תשעה באב בתוכה – אסורים לספר ולכבס, אפילו אינו רוצה ללובשו עתה, אלא להניח לאחר תשעה באב. ואפילו אין לו אלא חלוק אחד – אסור, אם לא לכבוד שבת, כמו שיתבאר. והמכובסים מקודם – אסורים, בין ללבוש בין להציע על המטה. ואפילו מטפחות הידים והשולחן – אסור. ונראה לי דלכבוד שבת – גם זה מותר, כלומר: דאנו נוהגים כל הדברים הללו מראש חודש, ולכן לכבוד שבת מותר בכתונת ובמטפחות וכיוצא בהם.

סימן תקנא סעיף יג[עריכה]

ודע דמדינא דגמרא בתענית (כט ב), הא דאסור לכבס – אינו אלא כיבוס שלהם, שכיבוסם היה צח ויפה, ולא כיבוס שלנו. ושלנו אין איסור, רק כיבוס עם גיהוץ, והיינו שמעבירין על הבגדים אבן חלק להחליקו. וכלי פשתן – גם גיהוץ מותר. וכך אמרו שם, דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, והרי הן ככיבוס שלנו, ומותר. והטעם לפי שהן קרובין לבשר, ומתמלאין זיעה תמיד, ואין חוששין לגוהצן יפה (טור). וזה שמותר – אינו אלא דווקא לגוהצן, ולהניחן אחר תשעה באב. אבל אסור ללובשן בשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה, וזהו מדינא דגמרא שם.

סימן תקנא סעיף יד[עריכה]

אבל אנחנו נהגנו לאסור אפילו כלי פשתן, ואפילו בכיבוס שלנו בלא גיהוץ, בין לכבס וללבוש, ובין לכבס ולהניח. וכיון שאבותינו קבלו זה לאיסור, ממילא שאסור לנו מדינא. דלבד זה יש אומרים דכיבוס שלנו מדינא אסור, דזה שאמרו בגמרא דכיבוס שלנו מותר – זהו אצלם בבבל, לפי שמימיהם היו עכורים, מפני שבבל אינה ארץ הרים ובקעות כארץ ישראל. לכן היו המים עכורים, ואין מתכבסין יפה כבארץ ישראל. אבל בשאר חוץ לארץ יש לומר דאסור כבארץ ישראל, מפני שהמים שלנו יפים, ומתכבס יפה.

ועוד יש איסור אחר דיש אומרים דכיבוס שלנו הוא עם גיהוץ, דגיהוץ אינו אבן מלובנת, אלא מים ואפר, אי נתר ובורית. ואצלינו הלא מכבסים בנתר ובורית, ונמצא דמדינא אסור, ואפילו בכלי פשתן. הא על כל פנים ללובשן אסור מדינא דגמרא, כמו שכתבנו.

ועוד, דהא חזינן דכלי פשתן שלנו מתכבסים יפה, ואדרבא בהם עושים גיהוץ גמור לכל הדיעות, בנתר ובורית, ובאבן מלובנת ו.לכן אצלינו מדינא – כל מין כיבוס אסור בשבוע שחל תשעה באב בתוכה.

סימן תקנא סעיף טו[עריכה]

ומנהגינו לאסור כל מין כיבוס מראש חודש אב עד אחר התענית, אם לא לצורך מצוה. כגון אשה הלובשת לבנים – מותרת לכבס, וללבוש, ולהציע תחתיה. וזהו עד תשעה באב. אבל בתשעה באב עצמו – לא תלבש לבנים, רק תלבש חלוק בדוק ונקי. וכן לכבוד שבת – לובשין כלי פשתן, ומציעין לבנים, כמו בשארי שבתות. וגם לכבס היה מותר ביום חמישי לכבוד שבת, אלא שבזה נהגנו איסור. והרי אף ברחיצה נהגנו איסור, כמו שיתבאר, וכל שכן בכיבוס. ומכל מקום אם אין לו כתונת להחליף לכבוד שבת – יכול לכבס וללבוש (מגן אברהם סעיף קטן יד).

אבל תגלחת ותספורת – אסור מן ראש חודש לגמרי. ורק נטילת צפרנים מותר, וכל שכן לכבוד שבת (שם סעיף קטן יא). וקל וחומר לסרוק במסרק דמותר בכל יום, דאפילו באבל מותר, אפילו תוך שבעה (ש"ת סעיף קטן טז).

ודע דבכיבוס אסור – אפילו למסור לכובסת אינה יהודית, מראש חודש ואילך, ואפילו תביא אחר תשעה באב. דאסור לגמרי לעסוק בכיבוס מן ראש חודש ואילך, לבד בגדי קטנים שמלפפין אותם שקורין וויעלא"ך, דבהכרח לכבסם בכל יום. אך אם מסרו להכובסת קודם ראש חודש – אין צריך למחות בידה שלא תכבסם בימים אלו, אך יזהירה שלא תביאם עד אחר תשעה באב.

סימן תקנא סעיף טז[עריכה]

ודע, דאף על גב דכיבוס אין אנו מחמירין רק מראש חודש, אבל תספורת אנו נוהגין לאסור משבעה עשר בתמוז, משום דתספורת אינו שכיח ככיבוס. ולכן בתשעה ימים לא יהא ניכר איסורו, ולכן מאריכין אותו מן שבעה עשר בתמוז. ואחר תשעה באב – מיד מותרין לספר ולכבס, ואף על פי שיש בגמרא מי שאוסר בשבוע שחל תשעה באב, בין לפני תשעה באב ובין לאחר תשעה באב – לא קיימא לן כן, ומיד בעשירי מותר בכל דבר. ונראה שיש להמתין בעשירי עד אחר חצות, כמו באכילת בשר, שיתבאר בסימן תקנח.

סימן תקנא סעיף יז[עריכה]

ומדינא דגמרא כשחל תשעה באב ביום ראשון, או בשבת ונדחה ליום ראשון – מותרים בכל דבר בשני השבועות: דקודם תשעה באב אין זה שבוע שחל תשעה באב בתוכה, והשנייה הרי היא אחר תשעה באב. ודעת הטור לאסור שבוע שלפניו, מפני שגם זה מקרי כשבוע שחל תשעה באב בתוכה, לבד ביום חמישי ויום שישי – מותר הכל לכבוד שבת. אבל אנו אין מנהגינו כן, אלא אוסרים הכל מן ראש חודש אב ואילך, כמו שבארנו, ותספורת משבעה עשר בתמוז.

וזה שאסור בתכבוס, הוא אפילו לכבס בשכר בגדי אינו יהודי. ובזה וודאי מדינא שרי, שאין בהן שמחה; אלא מפני החשד, שלא יאמרו ששלה היא כובסת, ולכן בצינעא מותר (מגן אברהם סעיף קטן יט). וכן אם ידוע לרבים שהיא כובסת שלהם, או שהבגדים ניכרים שהם שלהם (שם) – מותרת לכבסן.

סימן תקנא סעיף יח[עריכה]

בגדים חדשים – בין לבנים בין צבועים, בין של צמר בין של פשתן – אסור ללבוש בשבת זה, ולדידן מראש חודש, דהחילוק בין צמר לפשתן אינו אלא בישנים, ולא בחדשים, דחדשים יש בהן משום שמחה בכל מין שהוא. וכל שכן כשכובשין אותן במכבש, דהוויין כמו מגוהצים, דאסור מדינא גם בלא חדשים. ולכן בגדי שבת מגוהצים – אסור אף ישנים (שם סעיף קטן כ). ואפילו מנעלים חדשים אין ללבוש בשבוע זו, ולדידן מראש חודש, דכל בגד או מנעל חדש, אף שאין בזה חשיבות, מכל מקום יש בזה קצת שמחה, ואסור.

אבל משבעה עשר בתמוז עד ראש חודש – מותר ללבוש בגד חדש. אך אם הוא בגד חשוב שצריך לברך עליו "שהחיינו" לא ילבשנו, לפי המנהג שאין מברכין "שהחיינו" בין המצרים. ולכן בשבת שמברכין "שהחיינו", כמו שיתבאר, מותר ללבוש (שם סעיף קטן כא). אמנם אנחנו מונעים עצמינו מללבוש בגד חדש חשוב משבעה עשר בתמוז, ואפילו בשבת.

(כתבו הב"ח, והמגן אברהם סעיף קטן יח, דאבל שחל יום שלושים שלו בי"ח בתמוז – מותר לו לגלח, כיון דמדינא מותר, כמו שכתבתי, ורק ממנהגא, ובכי האי גוונא הוי כתכפוהו אבלות, עיין שם.)

סימן תקנא סעיף יט[עריכה]

וכשם שאסור ללבוש בגדים חדשים ומנעלים חדשים מראש חודש ואילך, כמו כן אסור לתקנם ולהכינם, (על) [עד] לאחר תשעה באב. וכן אסור לקנותן.

ורק לחתן וכלה בחור ובתולה, או אלמן וגרוש שלא קיים עדיין פריה ורביה – אפשר יש להתיר, שמו שכתבתי בסעיף ז, דלדבר מצוה מותר.

(מה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן כג, דלהבית יוסף מותר ללבוש, כוונתו מראש חודש אב, כלומר: דרק בשבוע שחל תשעה באב אסור ללבוש בגדים חדשים. ולכן בדין לבישה בסעיף ו לא כתב שיש אוסרים מראש חודש, כמו שכתב בסעיף ז בתקונם. אך לדידן אין נפקא מינה, כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקנא סעיף כ[עריכה]

וכן חייט ישראל – אסור לו לתפור בגדים חדשים מראש חודש, בין לישראל בין לאינו יהודי, מפני החשד שיאמרו: של ישראל הוא. אבל נהגו להקל בזה, ואפילו הם של ישראל, אם קבלן קודם ראש חודש – מותר לו לתקן.

ונראה לי דלא נהגו להקל רק בשכר משום פרנסתו, אבל לא בחנם. וכל שכן אם ידוע ומפורסם שהם של אינו יהודי דמותר. וכן נהגו לתת לאומנים אינם יהודים לתקן כלים חדשים תוך זמן זה, כדי שיהיו מוכנים לאחר תשעה באב מיד. ואף על גב דבכיבוס אסור, שמו שכתבתי בסעיף טו, זהו מפני שאיסור כיבוס הוזכר בגמרא, מה שאין כן עשיית בגדים חדשים. ולצורך חתן וכלה – אפילו בתשעה באב עצמו יכול האינו יהודי לתקן (שם סעיף קטן כה). ומכל מקום ראוי למעט בכל מה דאפשר, שהרי אפילו במשא ומתן אין להרבות לכמה פוסקים, כמו שכתבתי בסעיף ה, וכל שכן בכי האי גוונא. ואצלינו אין נותנים מלאכה מראש חודש אב, אפילו לאינו יהודי, אלא אם כן לצורך מצוה. ודע דזה שנתבאר בבגדים חדשים – הוא הדין לקנות כלים חדשים טובים של כסף, וכי האי גוונא. וכן ליתן לאומן לעשות כלים יקרים – אסור מראש חודש.

סימן תקנא סעיף כא[עריכה]

איתא בירושלמי ריש פרק רביעי דפסחים: הני נשי דנהיגי לא למשתי עמרא מדעייל אב מנהגא, כלומר: הוי מנהג טוב, על שם "כי השתות יהרסון". והכי פירושו: שהנשים נוהגות שלא לעשות חוטי שתי מצמר, מראש חודש עד אחר תשעה באב. ו"למשתי" הוא מלשון או בשתי או בערב. ולמה עושין כן? מפני ששתי הוי לשון יסוד, כמו "כי השתות יהרסון", ובית המקדש שנחרב ובו האבן שתייה. ואינן עושות לא לעצמן ולא לאחרים, בין בחנם בין בשכר (ט"ז סעיף קטן ז). ורק השתי, אבל הערב – עושות, וכן שארי מיני טווייה.

וזה שלא נהגו רק בצמר – לא ידעתי טעם, דאי לזכרון התכלת והארגמן שהיו בבגדי כהונה – הא בגדי שש היו יותר. ובאמת לפנינו בירושלמי ליכא תיבת עמרא, אלא סתם ד"לא למשתי", על שם "כי השתות יהרסון"; ורק בטור ושולחן ערוך כתוב "עמרא".

סימן תקנא סעיף כב[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ח, דנוהגין שלא לקדש הלבנה עד אחר תשעה באב; עד כאן לשונו. ויש מי שכתב דגם אחר תשעה באב, אין לקדשה אחר התענית, כמו שכתב בסימן תכו (ט"ז סעיף קטן ח).

אבל בשם האריז"ל כתבו דאדרבא יש לקדש במוצאי תשעה באב, כי בו נולד בן דוד, כמבואר במדרשים, וכן כתב בפרי עץ חיים (דף קכח א), עיין שם. ויש שמפקפקים בעיקר דין זה, דאיך נעבור על המצוה הבאה לידינו? וגם יש לחוש שמא יחלה או ימות, ולא יקיים המצוה. ומכל מקום היכא דנהוג – נהוג; אך אנחנו במדינתינו – אין ממתינים בלאו הכי, מפני שהעבים מצויים הרבה במדינתינו, ומי יודע אם לא תהיה מכוסה בעבים? ולכן אנו מקדשין הלבנה קודם תשעה באב.

סימן תקנא סעיף כג[עריכה]

מדינא דגמרא אין איסור באכילת בשר, רק בערב תשעה באב, ובסעודה המפסקת. אבל כבר קבלו אבותינו זה הרבה מאות בשנים: שלא לאכול בשר, ושלא לשתות יין, מן ראש חודש אב עד אחר תשעה באב, לבד מיום השבת, לזכר הקרבינות והנסכים שנתבטלו בעונותינו. ויש שנהגו מן שבעה עשר בתמוז, שבו בוטל התמיד. ויש שכתבו רק בשבוע שחל תשעה באב, אבל עתה בכל ארצות פזורינו – נוהגים מן ראש חודש.

ועתה בעוונותינו הרבים – כמה שמזלזלים באיסור זה! ולבד שהן עוברים איסור דאורייתא מטעם נדר, דכיון שאבותינו קבלו עליהם מנהג זה – הוי נדר של כלל ישראל. ולבד זה, איך לא נבוש ולא נכלם? הלא הרבה מהאומות שאין אוכלים הרבה שבועות לא בשר, ולא חלב, ולא ביצים; ואנחנו עם בני ישראל, שעלינו נאמר "קדושים תהיו" – לא יאבו לעצור את עצמם שמונה ימים בשנה, לזכרון בית קדשינו ותפארתינו? ועל כיוצא בזה אמר הנביא (יחזקאל לו לב): "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל", ועונשם גדול מאד.

סימן תקנא סעיף כד[עריכה]

ושארי משקים מותר, ואפילו חומץ של יין. והאיסור הוא בין בשר בהמה ובין בשר עוף. רק מי שהוא חלוש – יכול לאכול בשר עוף אם צריך לזה. ויש מי שמתיר ברוטב של בשר, ואין המנהג כן. ואפילו בשר שהיה אצלינו מקודם ראש חודש – אסור לאכול, ואפילו הנשאר משבת.

ולא דמי למה שכתב הרא"ש בפרק קמא דחולין, גבי איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ, דבעיא להו אם מותרין או אסורין; וכתב הרא"ש דנפקא מינה לנודר מדבר, ויש לו מהדבר מקודם הנדר, עיין שם, דזהו בנדר חדש ולא בנדר שמדור דור, והוי כאיסור ישן.

ולעניין תערובות בשר בשאר דבר, נראה דלא הלכו בזה אחר נתינת טעם, דלא גזרו בכי האי גוונא. ועוד, דהנודר מיין – מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, כמו שכתוב ביורה דעה סימן רטז, עיין שם. ואפילו מה שהיה יין באלו הימים, ונהפך לחומץ – גם כן מותר (ט"ז סעיף קטן ט).

ומי שנדר שלא לאכול בשר משבעה עשר בתמוז – מותר לאכול בשבתות, דכל הנודר – אדעתא דמנהגא נודר (מגן אברהם סעיף קטן כז). ויש חולקין, ומצריכין התרה (שם בשם ב"ח). מיהו אם לא אמר בלשון נדר, רק בלשון קבלה – וודאי מותר (שם).

סימן תקנא סעיף כה[עריכה]

ויש שנהגו להצניע הסכין של שחיטה מראש חודש ואילך, ואין שוחטין כי אם לצורך מצוה: לחולה, או לשבת, או מילה, ופדיון הבן, וכיוצא בו. ומובן ממילא דבעיר גדולה שיש בה תמיד כמה חולאים וכמה יולדות, והרבה חלושי הבריאות – לא שייך להצניע הסכין. וישראל שצריך להעמיד בשר להשר – מותר לשחוט בעדו לשבוע זו שחל תשעה באב בתוכו, ולדידן מראש חודש, רק לא יברכו על השחיטה, כיון שאין ישראל אוכל ממנו. וטוב לראות להצניע חתיכה לשבת, או לחולה ויולדת הצריכין לבשר, ויהיה ביכולתו לבדוק ולברך על השחיטה. אך אם אי אפשר שהישראל יאכל מזה – ישחוט בלא ברכה ובלא בדיקה. אבל לנחור – יש מהגדולים שאין דעתם נוחה מזה, ויש מתירין (ש"ת סעיף קטן כח). וטוב לנחור על ידי אינו יהודי ולא על ידי ישראל. וביורה דעה סימן קיז נתבאר בזה, עיין שם.

ובעיר לא ישחטו השוחטים עד אחר תשעה באב. אך כשחל תשעה באב בחמישי – מותרין לשחוט בתשעה באב אחר חצות לכבוד שבת (מגן אברהם סעיף קטן כח). ובמקומות שהאינם יהודים אין אוכלין בשר ביום ששי וביום שבת, ולא יהיה למי למכור חלק האחורים, או אולי תיטרף הבהמה – יכולין לשחוט ביום רביעי, קודם תשעה באב (שם). והכל לפי העניין, ולפי ראות עיני המורה. דבאמת אין בזה שום טעם לאסור, דאין כאן מין שמחה. וגם לא שייך למיגזר דילמא אתי למיכל מיניה, כמו שיש מי שחשש לזה (שם בשם אבודרהם). ודברים תמוהים הם, דהא אי אפשר לאכול עד שיבשל הבשר, ואתי למידכר. ואי משום אכילת מזיד – לא חשידי ישראל על זה.

סימן תקנא סעיף כו[עריכה]

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף י: יש מי שאומר שהנוהג שלא לאכול בשר בימים הנזכרים – מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר, ואסורים בבשר מלוח, ובשר עוף, ויין תוסס. ומותר לשתות יין הבדלה, וברכת המזון. ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין, לא בברכת המזון ולא בהבדלה, אלא נותנים לתינוק. ובמקום דליכא תינוק – מותר בעצמו לשתות ההבדלה; עד כאן לשונו.

ואנחנו נוהגים לאסור בתבשיל שנתבשל בו בשר (מגן אברהם סעיף קטן כט), וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות. וביין לברכת המזון, גם בלא זה אין אנו נוהגין בחול בכוס לברכת המזון. ופשוט הוא דאם יש כוס, יהיה של שכר או מי דבש. אך בהבדלה יש נוהגין לשתות, ואנחנו אין שותים, ועושים הבדלה על השכר. וזה שכתבו ליתן לתינוק, ויש מי שדקדק מדבריהם דמותר ליתן לתינוק בשר ויין בכל ימים אלו (שם סעיף קטן לא), ואין המנהג כן אצלינו. ובוודאי תינוק שצריך לזה מפני חלישותו מותר, וגם בגדול מותר כשהוא חלוש לאכול בשר עוף, כמו שכתבתי.

וגם המעוברות והמניקות, אם קשה עליהן מאכלי חלב – וודאי מתירין להן בשר עוף. ואם אין בשר עוף – יאכלו בשר בהמה, דבמקום חשש בריאות הגוף – לא גזרו. אך בסתם תינוקות – בוודאי אין להאכילם מאכלי בשר, וכן המנהג, ואין לשנות. וזה שכתבו ליתן ההבדלה לתינוקות – זהו מפני שגם בעצמו מותר לשתות, כמו שכתבנו, דאם אין תינוק – ישתה בעצמו, אך כשיש תינוק – מוטב שישתה התינוק משישתה הגדול; ולא מפני שלתינוקות הותר ליתן להם בשר לכתחלה (וצריך עיון על המגן אברהם).

סימן תקנא סעיף כז[עריכה]

עוד כתבו דבמילה, ופדיון הבן, וסיום מסכת, וסעודת אירוסין – אוכלין בשר ושותין יין, כל השייכים לסעודה. אבל יש לצמצם שלא להוסיף. ובשבוע שחל תשעה באב בתוכה – אין לאכול בשר ולשתות יין רק מניין מצומצם, וזה אפילו בערב תשעה באב – שרי, ובלבד שלא יהיה בסעודה המפסיק בה. וכל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור – פורץ גדר הוא, וינשכנו נחש. ומותר לשתות כל שכר, אפילו של דבר שקורין מע"ד; עד כאן לשונו.

וחילקו בין מן ראש חודש, לבין שבוע שחל תשעה באב בתוכה, דבשבוע זו יראו שלא יהיה יותר ממניין מצומצם, ומן ראש חודש יכול להיות יותר, ורק לבלי להוסיף קרואים שאין להם שייכות להברית מילה. ואלולי האכילת בשר לא היו קוראים אותם – בוודאי יש לאסור.

סימן תקנא סעיף כח[עריכה]

ודע שיש שמניחים הסיום מסכת על ימים אלו, כדי לאכול בשר. ודבר מכוער הוא, דאף על גב דבמועד קטן (ט א) מוכח דמותר לשייר מקצת הגמר לסיום מצוה, כדאיתא שם בבניין בית המקדש עיין שם, מכל מקום להניח לכתחילה בשביל אכילת בשר – לא נאה ולא יאה.

ויש שלומדים לכתחלה מסכת כדי לעשות סיום בימים אלו, ודבר זה אפשר, כדי לעשות שעל ידי זה יעסוק בתורה. מיהו, אין לבקש על הסיום רק תלמידי חכמים השייכים ללימוד התורה. ואנחנו לא נהגנו בסיום, ואפילו כשיארע סיום בימים אלו – אנו מניחין הסיום עד אחר תשעה באב, כדי שנוכל לשמוח בשמחת הסיום לכבוד התורה כראוי.

סימן תקנא סעיף כט[עריכה]

וזה שכתבו סעודת אירוסין וודאי – דבר תמוה הוא, שהרי כבר נתבאר דאסור לעשות סעודת אירוסין. ויש שבאמת מחקו זה (מגן אברהם סעיף קטן לד בשם הש"ך). ויש שכתבו דמיירי באין לו אשה ובנים, שלא קיים פריה ורביה, דמותר לעשות סעודה. אך לפי מה שכתבתי בסעיף ח, גם בכי האי גוונא אסור לעשות סעודה.

ויש שכתבו דלא מיירי בשעת ארוסין, ומכל מקום מצוה היא (שם). וזה יותר תמוה, דאיזה מצוה יש בזה? וכבר כתבנו שם שאסור.

ולכן נראה עיקר כדיעה ראשונה, וגם הלבוש השמיט זה. ויש מי שאומר דזהו למי שאין אוכלין משבעה עשר בתמוז, דאז מותר באירוסין, ולעשות סעודה (אליהו רבה סעיף קטן כה).

וערב תשעה באב במילה – יעשו קודם חצות.

סימן תקנא סעיף ל[עריכה]

וראיתי להגדולים שביארו מי המה שרשאים לאכול בסעודת מצוה בשר, וגדרי הקרובים והשייכים לזה (עיין מגן אברהם סעיף קטן לה, וט"ז סעיף קטן יב, ואליהו רבה סעיף קטן כה).

וקשה לברר הפרטים, אך באמת כלל אחד יש בדבר: דמי שהיה אוכל בסעודה זו גם בשאר ימות השנה – מותרים לאכול בשר. אבל מי שהולך רק בעבור שיאכל בשר, ובשארי ימות השנה לא היה קרוא לסעודה זו – אסור לו לאכול בשר, אלא מאכלי חלב. וכן נראה להדיא מדברי מהרי"ל שהביאו, עיין שם. וזהו דעת כל הגדולים, וכן בנשים כן הוא.

סימן תקנא סעיף לא[עריכה]

תספורת שאסרו חכמים בשבוע שחל תשעה באב, ולדידן מן שבעה עשר בתמוז: אחד ראשו, ואחד כל שיער שבו – אסור. ובשפה של הזקן: כל שמעכב האכילה מותר.

ואסור לגדולים לספר לקטנים, דאף על גב דאין אבלות לקטן, כמו שכתבו ביורה דעה סימן שפד, זהו בסתם אבלות. אבל באבלות דרבים, שהוא זכרון לחורבן בית קדשינו – ראוי לחנך גם הקטנים (מגן אברהם סעיף קטן לח). ולאו משום דאבלות זו חמירא מסתם אבלות, דאדרבא שיש דברים שמקילינן באבלות ישנה, כדאמרינן ביבמות (מג ב), עיין שם. אלא דבזה יש חינוך ליראת השם, שהקטן כשישאל על מה זה – יבינו לו עניין חורבן בית המקדש.

סימן תקנא סעיף לב[עריכה]

וכן אין לכבס כסותי הקטנים בשבת שחל תשעה באב בתוכה, ולדידן מראש חודש. מיהו בגדים שמלפפין בהם הקטנים לגמרי, שמוציאין בהם ריעי ומשתינין בהן – הני וודאי מישרא שרי, ואפילו בבגדי שאר קטנים – נוהגים להקל, ויכבסו בצינעא.

ונטילת צפרנים – יש אוסרין (ט"ז סעיף קטן יג) בשבוע שחל תשעה באב. ויש מתירין, דזהו בצינעא, ואינו ניכר כל כך (מגן אברהם סעיף קטן יא). ואנחנו נוהגים להקל, כי גם לעניין נטילת ידים טוב יותר כשיטלו הצפרנים.

סימן תקנא סעיף לג[עריכה]

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף טו: מי שתכפוהו אבלות של מת ושל שבת זו, והכביד שערו – מיקל בתער אבל לא במספרים, ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ובחול; עד כאן לשונו.

ולדידן לעניין כיבוס, כשפגע סוף האבלות בראש חודש, ולעניין תספורת כשפגע בשבעה עשר בתמוז, ואז גם במספרים מותר. ורק בשבוע שחל תשעה באב בתוכה, דמדינא דגמרא אסור – לא התרנו במספרים, ולא מקודם שנהגנו מחמת מנהג בעלמא. וכן בתכבוסת מראש חודש לעניין נתר וחול (ב"ח וט"ז סעיף קטן יד).

וכן יש מי שמתיר ביוצא לדרך בשבוע שחל בו תשעה באב, לכבס לו בגדי פשתן כמה שצריך לדרכו (שם), כיון דבגדי פשתן מותר מדינא דגמרא, כמו שכתבתי בסעיף יג – אין להחמיר בכי האי גוונא.

סימן תקנא סעיף לד[עריכה]

וכן נראה לעניות דעתי, דכל אותן שהתירו חכמים לגלח ולכבס בחול המועד, כמו ששנינו במשנה ד"ואלו מגלחין", כמו שכתבתי בסימן תקלא – מותרים לספר ולכבס גם בשבוע שחל תשעה באב בתוכה, וכל שכן מקודם, שאינו אלא מנהג בעלמא. דהא במועד, לבד האיסור מלאכה, גזרו גם כן מפני שלא יכנוסו לרגל כשהן מנוולין, כמו שכתבתי שם. ומכל מקום לאלו התירו – כל שכן באבלות ישנה, דניכר לכל שלא היו יכולין לגלח ולהסתפר עד כה, ולא גרע מתכפוהו אבלות. ושם מבואר כל אותן שהתירו חכמים ערב שבת.

סימן תקנא סעיף לה[עריכה]

יש נוהגין שלא לרחוץ בחמין מראש חודש, ויש שאין נמנעין אלא בשבת שחל בו תשעה באב. ויש מתענים משבעה עשר בתמוז.

ומנהגינו לעניין רחיצה בחמין לאסור מראש חודש, אך אם חל ראש חודש ביום ערב שבת קודש – רוחצין בו לכבוד שבת, ואין מבטלין ממרחץ רק בשבת חזון, ולא שני שבתות.

אבל שלא לכבוד שבת, מנהגינו שלא לרחוץ אפילו בצונן מראש חודש ואילך. ולכן אין הולכין להקר בנהרות ומעיינות מראש חודש ואילך, רק לכבוד שבת.

אמנם ההולך בבוקר קודם התפילה למקווה – מותר, אפילו בערב תשעה באב, דאין זה רחיצה אלא טבילת טהרה. ובערב שבת חזון – אין רוחצין בחמין.

וזה לשון רבינו הרמ"א בסוף סעיף טז: ואפילו בערב שבת של חזון – אסור לרחוץ כי אם ראשו, פניו, ידיו ורגליו בצונן. ויש מקילין בחפיפת הראש בחמין, למי שרגיל בכך כל שבת; עד כאן לשונו. אבל אסור לרחוץ בבורית (לבוש ומגן אברהם סעיף קטן מא). וכן לרחוץ כל גופו – אסור (שם).

וטבילה במקווה: מי שטובל בכל ערב שבת – רשאי לטבול גם בערב שבת זה; ומי שמחסר לפעמים, אין לו לטבול (שם).

סימן תקנא סעיף לו[עריכה]

ודע שבדורינו התחילו לזלזל ברחיצה בחמין בערב שבת חזון, ומרגלא בפומייהו: שמי שרוחץ כל ערב שבת – רשאי גם בשבת זו.

ואינו כן, שהרי רבינו הרמ"א לא התיר רק חפיפת הראש, כמו שכתבתי. ותמיד היו המרחצאות נעולים בערב שבת חזון. וזה לא כביר התחילו לזלזל, ועתידים ליתן את הדין. ופשוט הוא דלרפואה – מותר לרחוץ בחמין, אפילו בערב תשעה באב.

סימן תקנא סעיף לז[עריכה]

ולצורך מצוה – מותר רחיצה, ולכן הנדה רוחצת וטובלת. ואפילו אם טובלת ליל שאחר תשעה באב – רשאה לרחוץ בערב תשעה באב, אם אי אפשר לה לרחוץ במוצאי תשעה באב. וכן אשה הלובשת לבנים – יכולה לרחוץ מעט כדרכה בכל השנה, הואיל וצורך מצוה היא, ואינה עושה זאת לתענוג.

וכל שכן מי שאינו נקי בגופו – דמותר לו לרחוץ אפילו בחמין, כדי שיהיה נקי.

סימן תקנא סעיף לח[עריכה]

וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף יז: טוב ליזהר מלומר "שהחיינו" בין המצרים על פירי, או על מלבוש. אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה. וכן בפירי שלא ימצא אחר תשעה באב – מותר לברך ולאוכלו בין המצרים; עד כאן לשונו. ובשבת יש אוסרים, ויש מתירים (מגן אברהם סעיף קטן מב).

ואין הטעם משום אבילות, דלא מצינו שיהא אבל אסור לברך "שהחיינו"; אלא כיוון דהזמן הוא זמן פורעניות – אין לברך "שהחיינו... והגיענו לזמן הזה" (שם).

ויש מתירין לברך "שהחיינו" (ט"ז סעיף קטן יז). ומנהגינו לבלי לברך שהחיינו מראש חודש אב ואילך, ואפילו בשבת; אבל מקודם – מברכין. ויש שגם מראש חודש מברכין "שהחיינו".

סימן תקנא סעיף לט[עריכה]

עוד כתבו בסעיף יח: דצריך ליזהר משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב – שלא לילך יחידי מארבע שעות עד תשע שעות, משום שבהם קטב מרירי שולט. ולא יכו התלמידים בימים ההם; עד כאן לשונו, אפילו ברצועה.

ונראה דהקפידא הוא על הליכה בדרך, ולא בעיר. וזהו במדרש שוחר טוב תהילים, על "מזמור יושב בסתר עליון", על פסוק "מדבר באופל יהלוך" וזה לשון המדרש: "קטב מרירי" – עשוי כמין קליפין ושערין וכו', ושולט מארבע שעות ועד תשע; ושולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב וכו'. ר"י הוה מפקיד לספריא, דלא ליהוי מחין לטליא, וכו'; עד כאן לשונו, עיין שם.

ודע דרבים נהגו על פי האריז"ל לומר תקון חצות בין המצרים לאחר חצות היום, לבד ערב שבת, וערב ראש חודש, וראש חודש, וערב תשעה באב.



הלכות תשעה באב[עריכה]

אורח חיים סימנים תקמט עד תקסא:

תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
כל הלכות תשעה באב

כותרות הסימנים: