ערוך השולחן אורח חיים תכו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין ברכת הלבנה, וכמה זמנה
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן תכו סעיף א[עריכה]

גרסינן בסנהדרין (מב א):

כל המברך על החודש בזמנו – כאלו מקבל פני שכינה. כתיב הכא: "החדש הזה", וכתיב התם: "זה אלי ואנוהו". ותנא דבי רבי ישמעאל: אלמלי לא זכו בני ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש – דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד.

הרי מבואר דקידוש הלבנה הוא ענין גדול ונורא, כקבלת פני השכינה. ובודאי יש בזה סודות גדולות ונוראות, כאשר האריכו חכמי הקבלה: שענין מיעוט הירח, וענין חטא אדם הראשון – נוגעים זה לזה. ולעתיד לבוא, כשיתוקן חטא אדם הראשון – אז יתוקן גם מיעוט הירח. ועל אותה העת נאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה".

סימן תכו סעיף ב[עריכה]

ובפשוטו הטעם מה שמברכין על הלבנה יותר מעל כל הכוכבים, והיא קטנה כמעט מכל הכוכבים (זולת כוכב) – מפני שהיא קרובה לארץ יותר מכל הכוכבים, שאינה רחוקה מן הארץ רק בערך מ"ג אלף פרסה. ובה נראית לנו בחוש גדולתו של הקדוש ברוך הוא, בכל לילה ולילה מהילוכה המורגש, והקיפה את הארץ בכל חודש. ולכן נקראת "ירח", כדכתיב: "עשה ירח למועדים", מפני שמקפת הארץ בכל ירח ימים, ומורגש חסרונה ומילואה.

וישראל המונים ללבנה – נמשלו ללבנה: כשם שהלבנה אין לה אור מעצמותה, רק תאיר מאור השמש, כמו כן ישראל אין להם שום אור זולת אורו של הקדוש ברוך הוא, הזורח לנו באמצעות התורה הקדושה, כמו שנאמר: "שמש ומגן ד' אלקים".

וכשם שהלבנה תחשך ותאיר, כמו כן ישראל, כמו שאנו אומרים בברכתה: "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה". וכשם שהלבנה אף בימי חסרונה, שעל הארץ נראתה חשך – מכל מקום תאיר אל עבר פניה במרומים כידוע, כמו כן ישראל. ומכל אלו הטעמים קבלו ישראל מצוה זו בשמחה.

סימן תכו סעיף ג[עריכה]

לפיכך הרואה לבנה בחידושה מברך: "ברוך... אשר במאמרו ברא שחקים...". ומה שקרא כאן לרקיע "שחקים" – משום דאמרינן בחגיגה (יב ב): "שחקים" – שבו ריחים עומדות וטוחנות מן לצדיקים. אמנם רב יהודה שאומר מימרא זו דברכת הלבנה בסנהדרין (מב א), סבירא ליה בחגיגה שם דשני רקיעין הן: "שמים", ו"שמי השמים". ואפשר דהשנים הם רקיע ושחקים, וכונתו: דאף דפשיטא שיש שבעה רקיעים, מכל מקום נכללים בשנים. דבתנ"ך לא מצינו רק אלו שני השמות על הרקיעים: "רקיע" ו"שחקים", והם "שמים" ו"שמי השמים". וזה שאומר: "במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם" – מפני שכן אמר דוד: "בדבר ד' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם". ואומר: "חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם". ה"זמן" הוא כל ימי עולם, והם שית אלפי שנין, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, כדכתיב: "ישיש כגבור לרוץ אורח". ואומר לשון "ששון ושמחה", כמו שלשון זה מעותד על ישראל, שנאמר: "ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה".

"פועלי אמת שפעולתן אמת" – כן הוא גירסת רש"י, ועל חמה ולבנה קאי, שאין משנים תפקידם. והתוספות גורסים "פועל אמת שפעולתו אמת", ואקדוש ברוך הוא קאי, שבאמת ובדין מיעט הלבנה. "וללבנה אמר שתתחדש..." – זהו לעתיד לבוא, תתחדש לגמרי. ולעת עתה – תתחדש בכל חודש. והיא סימן לישראל שהם "עמוסי בטן", שכן אמר הנביא: "העמוסים מני בטן". כלומר: עמוסי התלאות. ומסיים "ברוך... מחדש חודשים".

סימן תכו סעיף ד[עריכה]

ואחר כך נהגו לומר: "ברוך יוצרך..." לסימן יעקב. ויש מתחילין: "ברוך עושך" לפי סדר העולמות. ורוקד שלוש פעמים כנגדה על אצבעות רגליו, ואומר: "כשם שאני... תפול...", ולמפרע שלוש פעמים. ונוהגין לומר: "דוד מלך ישראל חי וקיים", והכוונה על זרע דוד. שמלכות בית דוד נמשל ללבנה, כדכתיב בתהלים: "זרעו לעולם יהיה... כירח יכון עולם". כלומר: אף על פי שחשיכה – תאיר אחר כך.

ואחר כך אומרים זה לזה: "שלום עליכם...". "קול דודי...", דומה דודי...", "שיר למעלות...", "הללו אל בקדשו...", "תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי...", ו"יהי רצון" ככתוב בסידורים.

וכתב רבינו הרמ"א: דלכן נוהגין לומר "דוד...", שמלכותו נמשל ללבנה, ועתיד להתחדש כמותה. וכנסת ישראל תחזור להתדבק בהקדוש ברוך הוא, דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה, שנאמר: "שמש ומגן ד'...". ולכך עושים שמחות וריקודין בקידוש החודש, דוגמת שמחת נשואין.

עד כאן לשונו. והעיקר היא הברכה, והיא המעכבת. ושארי דברים אם לא אמר – לא עיכב. (וינער שולי בגדיו.)

סימן תכו סעיף ה[עריכה]

ואין לקדש הלבנה אלא בלילה ממש, בשעה שהיא זורחת ונהנין מאורה. ולא קודם הלילה, דבעינן שתהא זריחתה ניכרת על הארץ, והיינו שיש ממנה צל. ובעת הברכה מיישר רגליו, ותולה עיניו אל הלבנה, ומברך מעומד. ויש שכתבו שתולה עיניו להביט עליה רק קודם הברכה, אבל בעת הברכה משפיל עיניו ואינו מביט בה. וכן נוהגין על פי הקבלה.

סימן תכו סעיף ו[עריכה]

איתא במסכת סופרים (ריש פרק עשרים): אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם ובכלים נאים. וזהו גירסת הטור והשולחן ערוך סעיף ב.

ויש גורסים: אין מברכין על הירח עד שתתבשם, כלומר: שתהא חשיכה, ונהנין לאורה, וכהדין הקודם (זהו גירסת תלמידי רבינו יונה בפרק רביעי דברכות).

ואין גורסין: במוצאי שבת, דמה ענין מוצאי שבת לכאן? ואף גם לפי גירסתינו אין הכונה לעיכובא, אלא להידור בעלמא אם אפשר. וכתבו דכשמקדשין במוצאי שבת – תהיה הצלחה (מגן אברהם סעיף קטן ב).

סימן תכו סעיף ז[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א: דדוקא אם ליל מוצאי שבת הוא קודם עשרה ימים בחודש – אז ממתינים עד מוצאי שבת. אבל אם הוא אחר כך – אין ממתינים עד מוצאי שבת, שמא יהיו שני לילות או שלושה או ארבעה עננים, ולא תתראה הלבנה, ויעבור הזמן. וכשמקדשין אותה בחול – יש ללבוש בגדים נאים. עד כאן לשונו.

ואצלינו בחודשי החורף, ובפרט בחשון וכסלו – אין להמתין עד מוצאי שבת. כי ברוב השנים במדינתינו עננים מכוסים כל הזמן הזה. וגם לא נהגנו בבגדים נאים, כי על פי רוב מקדשין בחצר בית הכנסת לאחר תפילת ערבית, ואיך ילך לביתו להחליף בגדיו? דזה אי אפשר כמובן.

ויותר נראה לי דאין הכונה על בגדים יקרים, כבגדי שבת ויום טוב, אלא בגדים נקיים, מפני שמקבל פני שכינה. ולכן ממילא דבבגדים שהוא מתפלל בהם – הויין נאים. דהא גם בתפילה צריך בגדים נקיים והגונים, כמו שכתבתי לעיל סימן צא, עיין שם.

סימן תכו סעיף ח[עריכה]

עוד כתב:

אין מקדשין הלבנה קודם תשעה באב, ולא קודם יום הכיפורים. ובמוצאי יום הכיפורים מקדשין אותה, דאז שורין בשמחה. אבל לא במוצאי תשעה באב, ולא בשאר תענית.

עד כאן לשונו. והטעם שאין מקדשין קודם תשעה באב – מפני ששרויין בצער החורבן. ולכן גם אבל בשבעת ימי אבילות – אין לו לקדש, אלא אם כן יעבור הזמן, דאז בהכרח לקדש.

וקודם יום הכיפורים –מפני ששרויים בצער על מחילת עוונות. ויש שמגמגמין לגמרי על ההמתנות אלו, דהא חיישינן שמא ימות. ועוד: דזריזין מקדימין למצות (אליה רבה בשם בית יעקב). ויש שדחו זה, דלזמן קצר לא חיישינן למיתה. ושיהוי מצוה משום הידור משהינן (שם). האמנם במדינתינו דשכיחי עננים הרבה – אין כדאי להמתין, וכן נהגו גדולים שלא להמתין.

סימן תכו סעיף ט[עריכה]

אם לא נראית הלבנה עד הלילה האחרונה, ועומדים בתפילה ונראית הלבנה, וקרוב שעד אחר התפילה יעבור הזמן, אם הם בקריאת שמע ובברכות קריאת שמע – צריכין להפסיק, אף באמצע הפרק. ואם יכולים לסיים עד הפרק – מה טוב. וכן בכי האי גוונא – צריכים להפסיק בקריאת המגילה (שערי תשובה בשם נודע ביהודה). אך מקרה רחוקה היא, ואין להאריך בזה.

סימן תכו סעיף י[עריכה]

עוד כתב רבינו הרמ"א: שאין לקדשה במוצאי שבת שחל בו יום טוב. עד כאן לשונו. וכל שכן שאין לקדשה בשבת (מגן אברהם סעיף קטן ז).

והטעמים שנאמרו בזה מדרך ההלכה – אינם מתקבלים על הלב. והאמת הוא דעל פי דין אין שום חשש בזה, ורק יש טעמים כמוסים על פי הקבלה. ולכן פשיטא אם יש עוד כמה לילות – פשוט שאין מקדשין בשבת. ואם שבת הוא הליל האחרון – פשיטא שמקדשין. אלא אפילו יש עוד לילה אחת, נראה דבמדינתינו שמוחזקת בעננים – יקדשו בשבת. ואיזה פעמים עשינו מעשה כן, ואירע שאחר כך במוצאי שבת היו עננים מכוסים.

אך זה פשוט דאם מקדשין בשבת – לא יאמרו רק הברכה בלבד, ולא התפילות והפסוקים. דזהו ודאי שיש לקצר בכל האפשר, ואין מעכב רק הברכה.

סימן תכו סעיף יא[עריכה]

עד אימתי מברכין עליה? עד ששה עשר מיום המולד, ולא ששה עשר בכלל. כן פסקו הטור והשולחן ערוך סעיף ג. וברמב"ם פרק עשירי מברכות כתב גם כן: עד ששה עשר, וכוונתו: עד ולא עד בכלל. דהא בגמרא שם אמרו: עד שתתמלא פגימתה, וכשנגמר יום החמישה עשר – נתמלא פגימתה, ואחר כך תתחיל להתחסר.

ולכן כתב רבינו הרמ"א: שאין לקדש אלא עד חצי עשרים ותשעה, שתים עשרה, תשצ"ג מן המולד; שזהו זמן היקף הלבנה, כמו שכתבתי בסימן תיז. ולכן בהחצי מזה – נתמלא פגימתה. ולא כתב בלשון "יש אומרים", משום דסבירא ליה דגם כוונת הטור ושולחן ערוך כן, שלא חשו לדקדק בהשעות היתירים. ועוד: דהשעות היתירים אינם אלא כשחל המולד בראש היום, שזהו מקרה רחוקה, ועל פי הרוב יחול המולד הרבה שעות בתוך היום. ואם כן ממילא כשיכלו חצי עשרים ותשעה, שתים עשרה, תשצ"ג – יכלו החמישה עשר יום. ואדרבא: לפעמים יכלו החמישה עשר יום, ועדיין לא יכלו החצי עשרים ותשעה, שתים עשרה, תשצ"ג, כגון שהמולד נפל בתוך החצי יום השני.

ובאמת אי אפשר לדקדק בשעות אחדים, מפני שאז לא ניכר עדיין חסרונה כלל. ולכן לא דקדקו הש"ס והפוסקים בשעות ספורות לכאן ולכאן. ולזה קאמר רבינו הרמ"א שלכתחילה ידקדק האדם לבלי לאחר החצי מן עשרים ותשעה, שתים עשרה, תשצ"ג. ואין מחלוקת לדינא.

(כן נראה לעניות דעתי. ובזה יתיישב כל מה שפקפק המגן אברהם בסעיף קטן יב, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

(ומה שכתב הטור: משעת המולד – אין כונתו למעת לעת, כמו שכתב המגן אברהם, אלא כמו שכתבתי דלא מראש חודש.)

סימן תכו סעיף יב[עריכה]

וראיתי למי שהביא בשם גדול אחד: דגם יום ששה עשר מהמולד – מותר לקדש הלבנה (שיירי כנסת הגדולה). ומפרש מה שאמרו בגמרא "עד ששה עשר" – עד ועד בכלל. ויש מי שמביא ראיה לזה, דהא בגמרא פליגי רב יהודה ונהרדעא. דרב יהודה סבירא ליה עד שבעה ימים, ונהרדעא עד ששה עשר. והלכתא כנהרדעא. ואם כן, כשם דלרב יהודה הוה עד ועד בכלל, כמו כן לנהרדעא (אליה רבה סעיף קטן ח).

ואין זו ראיה כלל. דאפילו במשנה אחת, במאמרים סמוכים זה לזה, מצינו דהראשון הוי "עד ולא עד בכלל" והשנייה "עד ועד בכלל". והוא בפרק תשעה עשר דכלים: חבל היוצא מן המטה – עד חמישה טפחים טהור. מחמישה ועד עשרה – טמא, עיין שם. ומפרש הש"ס בחולין (נה א) ד"חמישה" כלמעלה, ו"עשרה" כלמטה, עיין שם. וכל שכן בשני אמוראים. ועוד: דלהדיא אמרינן בסוף פרק הרואה כתם, דכל שיעורי חכמים לחומרא בענין זה ד"עד ועד בכלל" או "לא עד בכלל", עיין שם. ואם כן, בכאן ממילא דספק ברכות להקל. והחומרא הוא משום חשש ברכה לבטלה. ובפרט שזה הוא כנגד הסברא שבחסרון הלבנה יברכו "מחדש חודשים". ולכן חלילה לסמוך על זה נגד כל רבותינו הראשונים, והטור והשולחן ערוך.

(ויש שבמרחשון, כשלא נראית הלבנה מפני ריבוי העננים שבחודש זה, ואומרים שנמצא בתנא דבי אליהו שכשהלבנה אינה נראית במרחשון – הוי סימן לא טוב, וירצו לסמוך על דיעה זו. אבל "תמים תהיה עם ד' אלקיך", ולא יכנוסו לברכה לבטלה. ובאמת בתנא דבי אליהו אינו על העדר הלבנה, אלא על ליקוי הלבנה. והוא בתנא דבי אליהו זוטא פרק ששה עשר, עיין שם.)

סימן תכו סעיף יג[עריכה]

מאימתי מותר לקדש הלבנה? הרמב"ם בפרק עשירי מברכות דין יז כתב:

אם לא בירך עליה בליל הראשון, מברך עליה עד... שתתמלא פגימתה.

עד כאן לשונו, מבואר להדיא שגם ביום ראשון מהמולד – יכול לברך. וכן כתב רש"י בסנהדרין שם, וזה לשונו: אם לא בירך היום – יברך למחר עד שביעי... עד ששה עשר, עיין שם.

ותלמידי רבינו יונה כתבו בסוף פרק רביעי דברכות דביום שני או שלישי – יכול לברך. אבל ביום ראשון, מחמת קטנותה אין האור מתוק, ואין נהנין ממנה. ויש שכתבו לאחר שלושה ימים (ב"ח). ויש להתפלא על רבינו הבית יוסף בסעיף ד שכתב:

אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה.

עד כאן לשונו, וכתב בספרו הגדול שכן כתב ר"י גיקאטליא, עיין שם. ותימא: איך הניח דעת רבותינו, ותפס דיעה יחידאה? ואין דרכו בכך. ועוד הקשו עליו: דהא בגמרא יש מי שסובר דאחר שבעה – אין לקדש, ואיך אפשר לומר שיהא אסור לקדש קודם (ב"ח וט"ז סעיף קטן ג)?

ולכן הסכימו גדולי האחרונים שאחר שלושה ימים – יכולין לברך בלי שום גמגום, וכן נוהגים.

(והבית יוסף יסד כאן דבריו על פי חכמי הקבלה. ומפרשים בגמרא דלא פליגי, ומאן דאמר עד שביעי – קאי על ההתחלה; ומאן דאמר עד ששה עשר – קאי על סוף. כלומר: משביעי עד ששה עשר. וגם עתה רבים נוהגין כן, וטוב הוא במדינות אשר אין העננים מצויים. אבל במדינותינו, ובפרט בחודשי מרחשון וכסליו – קשה לנהוג כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן תכו סעיף יד[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א: שאין מקדשין הלבנה תחת הגג. עד כאן לשונו, ולא נודע לנו הטעם. ויש שכתב הטעם: שלא יאהיל עליו שום טומאה (מגן אברהם סעיף קטן יד בשם מהרי"ל). ויש מי שכתב: שיוצאין לרחוב, כדרך אדם שיוצא לקראת המלך (שם בשם ב"ח).

מיהו כל זה היכא דאפשר. אבל אם יש לו איזה מיחוש, או שקשה במקום הזה לעמוד בחוץ ולקדש, או שיושב במסיבה – פותח החלון ומקדש בביתו, ורואה את הלבנה דרך החלון. וכן עשה המהרש"ל מעשה בעצמו (שם).

ויש מי שכתב דהרואה את הלבנה מתוך זכוכית – אין לברך עליה (באר היטב סעיף קטן א בשם דבר שמואל). ודבר תימה הוא: דהא קיימא לן ערוה בעששית – אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, משום דמקרי ראיה, כמו שכתבתי לעיל סימן עה. וכיון דמקרי ראיה – הרי רואה את הלבנה. ובאמת חלקו על זה הגדולים (כמו שכתב השערי תשובה סעיף קטן יא).

ויש מי שכתב דסומא – חייב לקדש את הלבנה (מגן אברהם ריש סימן זה בשם רש"ל). וצריך לומר שמדמה זה לברכת "יוצר אור", שהסומא מברך, כמו שכתבתי בסוף סימן סט. ומיהו לשון ה"רואה" – לא אתי שפיר על הסומא, שהרי אינו רואה. וכן מצאתי לאחד מהגדולים שפקפק בזה (הגאון רבי עקיבא איגר בשם ריק"ש).

והנשים לא נהגו בברכת הלבנה, כי היא מצות עשה שהזמן גרמא, ופטורות. ואף שבכמה מצוות עשה נהגו לקיים, כמו שופר, ולולב, וסוכה – מכל מקום בזה לא נהגו. ובגמרא שם משמע להדיא דבימיהם היו גם הנשים מברכות ברכה קצרה: "ברוך מחדש חודשים", עיין שם.