ערוך השולחן אורח חיים תקמו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אירוסין ונישואין בחול המועד
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תקמו סעיף א

שנו חכמים במשנה (ח א):

אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו. אבל מחזיר את גרושתו.

ומפרש בגמרא ארבעה טעמים:

האחד מפני שאין מערבין שמחה בשמחה, וזהו שאומר "מפני ששמחה היא לו". כלומר: דהנשואין הוי שמחה בפפני עצמה, ואין מערבין אותה בשמחת הרגל. דכמו דאין עושין מצות חבילות חבילות, דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת, כמו כן בעינן שיהא לבו פנוי לשמחה אחת. ויליף לה מקרא דשלמה (מלכים ח) כשגמר בניין בית המקדש, ועשה שבעה ימים שמחה, לא עשאן בחג הסוכות. כדכתיב: "ויעש שלמה את החג שבעת ימים, ושבעת ימים...". ובירושלמי יליף לה מיעקב ורחל, דכתיב: "מלא שבוע זאת ונתנה לך...".

ואף על גב דהירושלמי בעצמו בפרק ואלו מגלחין (הלכה ה) דבעי למילף אבלות שבעת ימים מיעקב, דכתיב "ויעש לאביו אבל שבעת ימים", ופריך: וכי למידין דבר מקודם מתן תורה? עיין שם. ואיך לומד כאן מקודם מתן תורה? – נראה לי דהכי פירושו: דודאי למידין מקודם מתן תורה, וכמה דרשות אנו למידין מן ספר בראשית. אלא דבשם בעל כרחך אין למידין, שהרי לא היה כדין אבלות, שעדיין היתה קודם הקבורה. אבל בכאן שפיר למידין.

(ועיין תוספות כ א דיבור המתחיל "מה". ועיין פני משה שנדחק בזה, ודייק ותמצא קל.)

סימן תקמו סעיף ב

ואין לשאול: דלפי טעם זה היה לנו לאסור גם ששה ימים קודם הרגל לישא אשה, כדי שיכלו שבעת ימי המשתה קודם הרגל, כמו שעשה שלמה חנוכת בית המקדש שבעה ימים קודם החג. דאינו דמיון, דבחנוכת בית המקדש היתה שמחת כלל ישראל ושמחה גדולה, והיו שמחים בכל יום כביום ראשון. משאין כן שמחת חתן – אינו עיקר אלא ביום החופה בלבד, כדכתיב "בעטרה... ביום חתונתו וביום שמחת לבו", ונאמר "והוא כחתן יוצא מחופתו" – שמע מינה דעיקר השמחה הוי רק ביום החופה. ולפיכך רק ברגל אסור, אבל בערב הרגל מותר, וכל שכן מקודם.

(וכן הוא בגמרא ט א דעיקר שמחה חד יומא.)

סימן תקמו סעיף ג

והטעם השני דכתיב: "ושמחת בחגך" – ולא באשתך. דהך "בחגך" מיותר, דהא משתעי בחג, אלא לדרשא ד"ולא באשתך". ודרשא גמורה היא, ולא אסמכתא (תוספות שם).

והכי פירושו: דאם ישא במועד – יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו. וזהו שאומר התנא "מפני ששמחה היא לו", כלומר דהנשואין שמחה היא לו, ויניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחה זו.

וטעם השלישי מפני הטורח, דמשתה של נישואין צריך טורח רב, ואינו נכון לטרוח הרבה בחול המועד. והא דתנן "מפני ששמחה היא לו" – הכי פירושו: מפני שנישואין שמחה היא לו, ומפני גודל השמחה עושה משתה גדול, ויהיה לו טירחא יותר מדאי.

וטעם הרביעי הוא משום ביטול פריה ורביה, כלומר דאם יהא מותר לישא במועד – כל אחד ימתין עד המועד כדי לעשות משתה אחד למועד ולנישואין (רש"י). וזה שאומר "מפני ששמחה היא לו" – ומשהה השמחה עד שמחת הרגל, כדי שתעלה הסעודה לשניהם.

סימן תקמו סעיף ד

ופשוט הוא דאפילו ירצה לישא בלא סעודה – אסור, דכל הטעמים שייכים גם בלא סעודה לבד טעם של טורח. והכי איתא להדיא ביבמות (מ ב) דגם נישואין בלא סעודה אסור, משום דבנישואין איכא שמחה גם בלא סעודה, משאין כן באירוסין, עיין שם. וזה שנמצא בתוספות כתובות (מז א דיבור המתחיל "דמסר") דמותר בלא סעודה – לאו לעניין נישואין ממש, אלא לעניין דין נישואין. והיינו כשמסר אותה אביה לשלוחי הבעל להביאה לנישואין, או לידו שיביאנה לנישואין, דמאז יש עליה איזה דיני נשואה; כמו מעשה ידיה ומציאתה, דאינו עוד לאביה אלא לבעלה. ובזה מותר בשבת ויום טוב, עיין שם, ולא בנישואין ממש.

(ותמיהני על המגן אברהם סעיף קטן א שנדחק בזה, והדברים ברורים כמו שכתבתי. וגם המהרש"ל והמהרש"א נדחקו הרבה בזה עיין שם, ולא ידעתי למה. ובש"ס עצמו מוכרח לפרש כן, עיין שם.)

סימן תקמו סעיף ה

אבל אירוסין מותר במועד, שמא יקדמנו אחר. ואין בזה שמחה כל כך. ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין, הארוס בבית ארוסתו בשעת אירוסין, והיינו שלא יעשום תכופים זה לזה. ומותר לעשות ריקודין ומחולות, ולעשות סעודה הארוס עם מריעיו שלא בבית ארוסתו. וכן לסעוד הארוס בבית ארוסתו שלא בשעת האירוסין – מותר, דאין שמחה אלא כשהסעודה היא עם האירוסין ביחד, כדאמרינן ביבמות (שם).

והנה אצלינו אין אירוסין אלא בשעת החופה, ומקודם קושרים עצמם בקישורי תנאים או ראשי פרקים, ומותר לעשותם בחול המועד. ויש מי שאוסר סעודה בשעת התנאים כמו באירוסין (ט"ז סעיף קטן ב). ולעניות דעתי אין זה דמיון לארוסין, שנעשית אשתו. משאין כן תנאים – אינם כלום, אלא קישור על ידי קנס. וכמה פעמים שנתבטלים התנאים. ואין זה אלא כסעודת ריעים.

(ומה שכתב ממילה ופדיון הבן – הרי באמת כתב המגן אברהם בסעיף קטן ה דאין שמחה אלא בנישואין. ומה שכתב משטרי פסיקתא – הא שם עמדו וקידשו. וכל שכן מה שכתב דסעודה ראשונה ברגל עם הכלה אחר התנאים אסור – יותר תמוה, כיון דהתנאים היה קודם הרגל. ועוד: ד"סעודה" לא מקרי אלא כשמזמין גם אחרים.)

סימן תקמו סעיף ו

ומותר להחזיר גרושתו, שאין בזה שמחה חדשה, ואין בה טורח. ולא ישהה עד הרגל.

ודווקא כשהיא גרושה מן הנישואין, אבל גרושה מן האירוסין – אסור, דכיון דבנישואין היא פעם ראשונה לו – הוי שמחה גמורה.

והכל מותרים לישא בערב הרגל ולעשות סעודה ברגל, בין בתולות בין אלמנות, דאין עיקר השמחה אלא ביום ראשון. ובליל יום טוב הראשון אין לעשות הסעודה כשהיו הנישואין בערב הרגל, דהלילה הולך אחר היום לעניין שמחה, דמתחלת ביום ונגמרת בלילה כדרך השמחות (מגן אברהם סעיף קטן ד, וט"ז סעיף קטן ג). אבל בכל ימי הרגל – מותר לעשות סעודה. ומותר לישא בערב הרגל עד שקיעת החמה.

ומותר לעשות סעודת ברית מילה אפילו ביום טוב עצמו, כיון שזמנו קבוע. ועוד: דאין שמחה אלא בנישואין. וכן מותר לעשות סעודת פדיון הבן בחול המועד, מפני הטעמים שנתבארו. אבל ביום טוב אין לפדות, אפילו חל בו הפדיון, ודוחין אותו על אחר יום טוב.

(זה שכתב בט"ז סעיף קטן א בשם הגהת סמ"ק שלא לעשות שני חופות ביום אחד, כשם שאין נושאין ברגל, עיין שם, ותמה על זה – נראה לי דכוונתו לשני אחים או שתי אחיות. ולא מפני האיסור, אלא רמז בעלמא שאין מערבין שמחה בשמחה. ודייק ותמצא קל.)

(מה שכתב המגן אברהם שאין נוהגין בנשואין ערב הרגל – עתה יש נושאין.)

סימן תקמו סעיף ז

ועושה אשה כל תכשיטיה לקישוט הפנים במועד, בין ילדה בין זקנה (גמרא ט ב). והיינו שכוחלת בצבע, וכן נותנת כחול בין עיניה כדי שתהיינה נאות (רש"י שם). ופוקסת, והיינו מחלקת שערה לכאן ולכאן (שם). ומתקנת שערה חוץ לצעיף (תוספות שם), ונותנת חוטין של בצק דק על פניה להאדים הבשר (שם בשם ריב"א). ומעברת סרק על פניה, וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו להשיר השיער.

ודווקא שתוכל לסלקו להסיד במועד, דאז מקבלת תענוג מזה, דבשעה שהסיד על פניה מצטערת קצת, אך אחר כך שמחה הוא לה. ולכן אם השמחה תהיה במועד – מותר, ואם לאחר המועד – אסור.

ומעברת שיער מבית השחי ומבית הערוה, בין ביד בין בכלי. ומעברת השיער שעל פדחתה בסכין, וכל אלו קשה לעשותן קודם המועד שתתקלקל. ואפילו בלא זה אי אפשר להחמיר על אשה בתכשיטיה, שכל שמחתה הוא בתכשיטיה, וזהו עונג יום טוב שלה.

אבל האיש – אסור לו מיני תכשיטין במה שיש בהן מלאכה. דגם בלאו הכי אין לאיש להרבות בקישוטין ותכשיטין, משום "לא ילבש גבר שמלת אשה", כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קפב.