ערוך השולחן אורח חיים תקמה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני כתיבה בחול המועד
ובו עשרים ואחד סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא

סימן תקמה סעיף א

כתיבה במועד הרי היא ככל המלאכות, דכל שאינו צורך המועד או דבר האבד – אסור. ואף על גב דאינה דומה לכל המלאכות, שאין בה טירחא מרובה [ו]נעשית בסתר, מכל מקום מלאכה היא.

לפיכך אין מגיהין אפילו אות אחת בספר תורה כשאין צריך לקרות בה במועד. ואף על גב דאסור להשהות ספר שאינו מוגה, מכל מקום כיון שאינו לצורך המועד – אסור לתקנה, דכתיבה בספר תורה פשיטא דהוי מעשה אומן.

ולכן יש מי שאומר דאם יש יתור וצריך למחוק – מותר למחוק בחול המועד, דמחיקה אינו מעשה אומן, וספר תורה נחשבת כצרכי רבים, ומותר במעשה הדיוט אף שלא לצורך המועד, כמו שכתבתי בסימן הקודם (שערי תשובה בשם פמ"א). ואם המחק הוא באמצע התיבה, ועל ידי כן יצטרך למשוך האות הקודם או המאוחר שלא תהא הפסק באמצע התיבה, נראה דאם יש בזה ההמשך מעשה אומן – אסור. ואם לאו – מותר (כנ"ל). וכן תיקון קטן – מותר.

סימן תקמה סעיף ב

וזהו כשיש להם ספר תורה אחרת. אבל אם צריכין לספר תורה זו לקרות בה המועד – מותר לו להגיהו במועד, וחובה להגיהו כדי לקרות בו בציבור. ואפילו היה יכול להגיהו מקודם הרגל, דזהו צרכי רבים שמותר מעשה אומן אפילו כיון מלאכתו במועד, כמו שכתבתי בסימן הקודם.

ויש להסתפק אם יש להם ספר תורה אחרת, אלא שהמנהג לקרות ביום טוב המפטיר בספר תורה אחרת וכן בחול המועד פסח קורין הרביעי בספר תורה אחרת, אם מותר לתקנה בחול המועד. ונראה מלשון רבינו הבית יוסף בסעיף ב, שכתב שאם אין להם ספר תורה כשר לקרות... – משמע דאם רק יש ספר תורה כשר אסור. ומוטב לגלול ספר תורה הכשרה ממקום למקום, ממה שיתקן האחרת בחול המועד.

סימן תקמה סעיף ג

יראה לי דאותם הנוהגים שקודם כל קריאה בודק הסופר כל פרשה שצריכים לקרות בה למחר, ומנהג יפה הוא, דמותר גם במועד. ואם ימצא בה שצריך איזה תיקון – יתקננה, ואף שיש ספר תורה אחרת, מפני שגם אותה יצטרך לבדוק, ושמא צריכה גם היא תיקון, כמו שזו צריכה תיקון אף שהיתה מוחזקת בכשרות. ולכן מותר לתקנה אם ימצא בה דברים הצריכים תיקון.

סימן תקמה סעיף ד

ולאו דווקא ספר תורה, דהוא הדין שארי ספרים: מקרא, ומשנה וגמרא ופוסקים, דאם צריך ללמוד בתוכם במועד – מותר להגיהם במועד, דהוי דבר האבד. כלומר: דאם לא יגיה – קשה הלימוד מתוכו, ולא ילמוד. ואין לך דבר האבד גדול מזה (מגן אברהם סעיף קטן ה).

וזהו כשההגהה מעכבת הלימוד. אבל סתם שיבושים הנמצאים בספרים, שאין מעכבין הלימוד – נראה שאסור להגיהם במועד. אבל אינו כן, דידוע שדבר זה מצוי מאד, ואם לא נגיה עתה – יצא הדבר מלבו, וישאר הטעות על מקומו. וזהו וודאי כדבר האבד, ולכן מותר לתקנו (ט"ז סעיף קטן ג). וכל שכן אצלנו, שמתקנים בכתב שלנו שהוא מעשה הדיוט כמו שיתבאר, דרק כתב אשורית מקרי מעשה אומן – פשיטא דמותר להגיה.

סימן תקמה סעיף ה

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:

ואם אין להם ספר תורה כלל, אם אפשר לכתבו כולו בחול המועד על ידי סופרים הרבה – יכתבוהו, דצורך המועד הוא לקרות בתורה בצבור במועד.

עד כאן לשונו, והוא הדין שאר ספרים ללמוד בהן. ואף שהיה יכול לכותבה קודם המועד, מכל מקום מותר, דבצרכי רבים מותר אף בכיון מלאכתו במועד כמו שכתבתי. ומכל מה שנתבאר, מבואר דכתיבה בספר תורה שאינה לצורך המועד, כגון שיש ספר תורה אחרת – אסור. ואם כן יש למחות ביד יחיד הכותב ספר תורה ועושה הסיום בחול המועד. ואיסור גמור הוא, דהא בשעת הסיום גומר הסופר כתיבת הספר תורה. והרי אין צורך בספר תורה זו ליום טוב, שיש אחרות. והעולם אינם יודעים מאיסור זה, וחושבים זה למצוה ושמחת המועד, והיא עבירה גמורה.

סימן תקמה סעיף ו

כתב רבינו הרמ"א בסעיף א, דלצורך רבים יש אוסרים כל שאינו לצורך המועד, ויש מתירין. ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעשה אומן. עד כאן לשונו.

ביאור הדברים: דהנה כבר נתבאר בסימן הקודם דלצורך רבים יש שני קולות:

• האחת דמעשה הדיוט מותר אף שאינו לצורך המועד,
• והשנית דמעשה אומן מותר שלצורך המועד אף אם כיון מלאכתו במועד. אבל כל שאינו לצורך המועד – אסור במעשה אומן.

ולפי זה ציבור שצריכין לכתוב איזה כתב, והנה אם הוא לצורך המועד כמו כרוזים או תקנות והנהגות – פשיטא דמותר. אבל אם צריכין לשלוח כתב לרב או לש"ץ או לשארי התמנות, דהדבר יהיה לאחר המועד, ולכן יש אוסרין, דכתיבה הוי מעשה אומן, וכל שאינו לצורך המועד – אסור. ויש מתירין, דכל ענייני הציבור מקרי "צורך המועד" בכהאי גוונא, משום דלאחר המועד אי אפשר לאסוף כולם, ותתבטל הדבר.

והמנהג להקל בכתב שלנו שאינו מעשה אומן, ומותר בצרכי רבים אף שאינן לצורך המועד. וגם זה אינו ברור דכתב שלנו מקרי "מעשה הדיוט", אך נהגו בקולא זו. וכן המנהג הפשוט להקל, ובפרט בזמן הזה שידוע שחול המועד הוי זמן אסיפה לכל. ואם לא בחול המועד – לא יעשו שום תיקון לעולם.

סימן תקמה סעיף ז

כתב הטור דאסור לכתוב לאחרים תפילין ומזוזות בשכר. אבל לעצמו, או לאחרים בחינם, או אפילו בשכר כדי שיהיה לו הוצאותיו יותר בריוח לשמחת יום טוב – מותר אפילו יש לו מה יאכל. שאם אין לו מה יאכל – כל מלאכה נמי שרי.

ודווקא תפילין ומזוזות משום מצוה, שאף בחול המועד צריך להניח תפילין ולברך עליהם. אבל שאר ספרים – אסור, בין בחינם בין בשכר, אם יש לו מה יאכל. ומותר לטוות תכלת לציציותיו, בין ביד בין בפלך, אבל לאחרים אסור. עד כאן לשונו.

מבואר מדבריו שכל מה שאינו צריך במועד – אסור לגמרי. ואפילו לאחר שצריך לזה במועד, שמותר לכתוב לו – מכל מקום שכר אסור ליקח ממנו, ומחוייב לכתוב לו בחינם. ואם אין רצונו בחינם, זה שצריך התפילין או המזוזה יתן לו שכר, והוא עשה עבירה. ומי שאין לו מה יאכל – הוי ככל המלאכות, שמותר לו לכתבן אף למי שאינו צריך להן במועד, מפני שהוא צריך לאכול.

וקילא משארי מלאכות, דבכתיבה מותר אפילו יש לו מה יאכל אלא שרוצה לפזר על שמחת יום טוב, משום דכתיבה קילא משארי מלאכות מטעם שכתבנו בסעיף א. ודעת הרמב"ם בפרק שביעי דין יג אינו כן, אלא דכתיבה הוה ככל המלאכות, ואין היתר אלא למי שאין לו מה יאכל.

סימן תקמה סעיף ח

וכל זה הוא לדעת הטור דחול המועד חייב בתפילין, כמו שכתבתי בסימן לא. ולפיכך מפרש הא דתנן (יח ב) כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו – היינו כשצריך להם ביום טוב, שאין לו תפילין ומזוזה. ולפי זה דמיין לשארי מלאכות, שכל שאינן לצורך המועד – אסור לעשות.

אבל הפוסקים שסוברים דאין להניח תפילין בחול המועד כמו שכתבתי שם, בעל כרחם יפרשו הא דתנן דכותב לעצמו – היינו כשצריך להם אחר יום טוב, ועם כל זה התירו לו לכתוב, משום דדברי מצוה הם ולא דמיין לשארי מלאכות.

ואין לשאול: דאם כן למה אסרו כתיבת ספרים? דיש לומר דלא התירו רק בדבר מצוה שיש בזה חובת הגוף כתפילין ומזוזה, שאם לא יקיים המצוה עובר בעשה. מה שאין כן כתיבת ספרים. ולכן גם תכלת לא דמי להם, משום דבציצית גם כן ליכא חובת גברא, ואם לא ילבש בגד בת ארבע כנפות – אינו חייב בציצית. מה שאין כן תפילין ומזוזה שחובה הם. ולכן גם הטור לא התיר בתכלת לאחרים מטעמא דכתיבנא (וכן כתב הב"ח.)

סימן תקמה סעיף ט

וזה ששנינו בתכלת (יט א): וטווה על יריכו – יש אומרים משום דצריך שינוי. אבל מהרמב"ם והטור לא נראה דצריך שינוי, והא דקתני "על יריכו" – להורות דבגלגל אסור לטוות, דאוושא מילתא טובא ואיכא זלזול מועד (מגן אברהם סעיף קטן ח). וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג:

ואם כתבן כדי להניחן במועד – בכל עניין שרי. ואינו אסור רק הכתיבה, אבל עשייתן – שרי.

עד כאן לשונו. ולפי סידור לשונו משמע כוונתו דלהניחן במועד – מותר אפילו בשכר. וזהו דעת הסמ"ג, וכן בתוספות לפי פירושם בירושלמי, עיין שם. וזהו שלא כדעת הטור שכתבנו. וזה שכתב דאינו אסור רק הכתיבה, אבל עשייתן שרי – זהו מדברי התוספות שם, שכתבו על מה שהמשנה אינה מדברת רק על כתיבת התפילין וטוויית התכלת, ולא על עשייתן, כתבו בזה הלשון: ושמא אין איסור כי אם בכתיבה וטווייה. עד כאן לשונם.

והטעם מפני שהוא צורך מצוה, ואין בהם טירחא כל כך, כמו בכתיבה וטווייה (לבוש). ואף שכתבו לשון "שמא", תפס כן להלכה משום דכן נראה מלשון המשנה.

ומכל מקום יראה לי דזהו רק עשיית ציצית, והכנסת הפרשיות להבתים ותפירתן, ולחתוך הרצועות ולהכניסן בהתפילין – מותר. אבל עשיית הבתים בעצמן – הוי יותר טירחא מכתיבת הפרשיות, ואסור (והעשייה רק לצורך המועד).

סימן תקמה סעיף י

ודע דכל מה שנתבאר דמותר בתפילין וציצית לפי השיטות שנתבארו – יש אומרים דזהו דווקא כשלא כיון מלאכתו במועד (הג"א שם), כבכל המלאכות. ויש אומרים דכיון דהמה דבר מצוה – מותר אפילו בכיון מלאכתו במועד (בית יוסף), ולא תהא גרוע לעניין זה דבר מצוה מצרכי רבים.

מיהו זהו וודאי דאם אינם על המועד עצמו, וכיון מלאכתו – אין לו היתר אלא אם כן אין לו מה יאכל ממש. אבל להרווחת יום טוב – אסור בכהאי גוונא אף להמתירים הרווחה (מגן אברהם סעיף קטן י).

סימן תקמה סעיף יא

איתא בתוספתא דמותר לחשב חשבונותיו ויציאותיו ולכתוב. וכתב הרמב"ם הטעם משום דבכתיבות אלו אין נזהר בתיקון הכתב, והוי כמעשה הדיוט. והרשב"א כתב הטעם דהוי דבר האבד, כלומר דשמא ישכח ויאבד ממונו.

ויש נפקא מינה בין הטעמים: דלהרמב"ם אינו מותר רק לצורך המועד, דשלא לצורך המועד – גם מעשה הדיוט אסור, כמו שכתבתי בסימן הקודם. ולהרשב"א מותר גם בשלא לצורך המועד, כדין דבר האבד. ובכתיבה דידן שאינה אשורית – יש לסמוך להקל כדעת הרשב"א (ט"ז סעיף קטן ו).

ואמנם אם בוודאי אין זה דבר האבד – אסור אם אינו לצורך המועד (מגן אברהם סעיף קטן יא). וכן אם חשבונותיו כתובים כבר, אלא שרוצה לסדרן – אסור, שבוודאי אין זה לא דבר האבד, ולא צורך המועד (שם). ועוד: דעל פי רוב בסידור עושה כתב יפה, והוי כמעשה אומנות. ואפילו למאי דתפסינן דכתב שלנו הוי מעשה הדיוט, מכל מקום בסידור נאה ונקי כדרך שעושין המנהלים בבתי המסחור – וודאי דלא רחוק הוא ממעשה אומן.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד דהכתבים שכותבים כשמלוים על משכנות – מותר. עד כאן לשונו. דזהו וודאי גם דבר האבד, אם לא יכתוב לזכרון כמה הלווה, ולמי הלווה. וגם אין זה מעשה אומן. וגם יכול להיות שזה נקרא "צורך המועד", דאולי הלוה לוה לצרכי יופ טוב.

(ולפי זה אפילו להרוקח שהביא הט"ז שם, דכתיבת המשכנות צריך קצת שינוי, ועיין ט"ז טעמו בזה. אבל אם זהו כלצרכי יום טוב – פשיטא שאינו צריך שינוי, כמו שכתב הט"ז עצמו, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקמה סעיף יב

שנינו במשנה (יח ב) דאגרות רשות – מותר לכתוב במועד. ופירש רש"י דרשות הוא שלטון, כמו "אל תתוודע לרשות", והיינו ציוויי הממשלה.

אבל בירושלמי מפרש פריסת שלום, והיינו מכתבי שלומים איש לרעהו. וכן פירשו הרי"ף והרמב"ם, וכן כתבו התוספות. וזהו שכתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ה דמותר לכתוב אגרת שאלת שלום, שאדם שולח לחבירו, ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה. עד כאן לשונו. כלומר: אפילו באינה אבודה. וקרי להו "אגרת רשות", שאין בהן מצוה וחובה, אלא רשות.

וטעם ההיתר מפני שכל אלו הם מעשה הדיוט, שאין מקפידין עליהן לכתוב כתיקונן (לבוש). ולפי זה צריך לומר דמקרי צורך הרגל, דאם לא כן גם בכהאי גוונא אסור, כמו שכתבתי. והנה אגרת שלום – יש לומר דהוי צורך המועד, כדי שמקבל המכתב יתענג ביום טוב. וכן בפרקמטיא יתענג המקבל בידיעתו. אבל לפי זה אין היתר אלא אם כן יגיע להמקבל בתוך המועד, אבל לאחר המועד – אסור. ולמה לא הזכיר זה שום אחד מהפוסקים? וגם אין מדקדקין בזה אם לא שנאמר דגם להכותב יש עונג בזה, והוי צורך המועד. וצריך עיון.

ולכן יותר נראה לומר דבכתיבה שאין בזה טורח, וגם נעשה בצינעא – לא הקפידו שיהא בזה צורך הרגל כבשארי מלאכות. וגם זה לא הזכירו הפוסקים.

(והראב"ד כתב הטעם: דאולי לא ימצא אחר המועד על ידי מי לשלוח המכתב, עיין שם. והאידנא שיש בכל מקום בי דואר קבוע – לא שייך טעם זה.)

סימן תקמה סעיף יג

ורבינו הרמ"א כתב על זה, וזה לשונו:

ויש אוסרין בשאלת שלום. ונהגו להחמיר, לשנות אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א.

עד כאן לשונו, כן צריך לומר. וזה שכתב שיש אוסרין בשאלת שלום, כוונתו גם על פרקמטיא שאינה אבודה (והוי כמו וכו'). דבאבודה – פשיטא שאינו צריך שינוי.

(וזהו כוונת המגן אברהם בסעיף קטן כ, וכמו שכתב המחצית השקל. ודלא כט"ז סעיף קטן י שתמה עליו בזה.)

וטעם האוסרים: שחששו לפירוש רש"י. ואפילו לפי הירושלמי יש לגמגם טובא, כמו שכתבתי בסעיף הקודם. ולכן נהגו על ידי שינוי. ואף על גב דבשארי מלאכות גם על ידי שינוי אינו מותר, כשאינו לצורך המועד וגם לא דבר האבד, מכל מקום בכתיבה הקילו מהטעמים שבארנו.

ומה נקרא "שינוי"? שכותבין באלכסון. ואף על גב דשינוי שייך בעצם הכתב, מכל מקום כיון דמעיקר הדין מותר, וגם הכתיבה בכתב שלנו – די בשינוי זה (מגן אברהם סעיף קטן כא). ולכן מה שאסור לכתוב – מן הדין אסור, אפילו בעיקום, דאין זה שינוי כלל (שם).

ויש אומרים דכתב שלנו לא מקרי כתב כלל גבי חול המועד (שם בשם ב"ח), ועל זה סומכים העולם וכותבים בלא שום שינוי. ויש שכותבים שורה הראשונה בעיקום, ואין זה כלום (וכן כתב הט"ז שם).

סימן תקמה סעיף יד

שנו חכמים במשנה (יח ב):

ואלו כותבין במועד: קידושי נשים, גיטין, ושוברין, דייתקי, מתנה, ופרוזבלין, איגרות שום ואיגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין, גזרות בית דין...

"קידושי נשים" – היינו שטר אירוסין, דאף על גב דאסור לישא אשה במועד כמו שיתבאר בסימן הבא, מכל מקום לארס מותר, שמא יקדמנו אחר (גמרא שם). וממילא דצריך לכתוב שטר קידושין כשמקדשה בשטר, או אף כשמקדשה בכסף, מכל מקום צריכים שטרי ראייה שקידשה. ובכלל זה גם שטרי פסיקתא, והיינו "כמה אתה נותן לבתך...", וזהו כעין קישורי תנאים שלנו, דגם זה מותר במועד שלא יקדמנו אחר.

ו"גיטין" – פריך בירושלמי: הא צער הוא? ומתרץ: כיון שגמרו לגרש – אינו צער. וגם זה מוכרח במועד, כדי שלא ילך למרחקים ותשאר עגונה.

"ושוברים" – היינו כל ענייני שוברות, או מפרעון חוב או כתובה. ואם לא יתן השובר – לא יתן זה המעות, והוה כדבר האבד.

סימן תקמה סעיף טו

ו"דייתיקי" – הוא מתנת שכיב מרע. ו"מתנה" – הוא מתנת בריא. והכרח לכותבם במועד: שכיב מרע שמא ימות ותתבטל המתנה, והבריא שמא יחזור בו, ונמצא דהוה כדבר האבד.

"ופרוזבול" – כדי שהמלוה ילוונו, ובלא פרוזבול לא ירצה להלוותו, והוי כדבר האבד.

ו"אגרות שום" – ששמו נכסי הלוה למלוה. "ואגרות מזון" – שקבל עליו לזון את בת אשתו, או שמכרו קרקע למזון האשה והבנות.

ו"שטרי חליצה ומיאונין" – ידוע ביבמות.

"ושטרי בירורין" – היינו מה שזה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד.

ו"גזרות בית דין" – היינו פסקי בית דין.

והרבה יש מאלו שביכולת להניחן עד אחר המועד. וטעם ההיתר הוא מפני שיש חשש שמא ימותו העדים או הבית דין, או ילכו למדינת הים, והוי כדבר האבד (תוספות שם). וגם: דכל אלו הוי כצרכי רבים, דכל עניין שנעשה על ידי בית דין הוי כצרכי רבים (עיין בית יוסף ומגן אברהם סעיף קטן יז). והרמב"ם נתן טעם: מפני דכל אלו אין מדקדקין בכתיבתן, והוי כמעשה הדיוט, עיין שם. אמנם אגט – פשיטא שמדקדקין בכתיבתו, אך זהו מפני תקנת עגונות. ולמדנו מזה שמותר לגרש ולחלוץ בחול המועד.

סימן תקמה סעיף טז

אין כותבין שטרי חוב במועד, שיכול לכתוב אחר המועד. אך אם המלוה אינו מאמינו, ואינו נותן לו המעות בלא שטר חוב, והלוה צריך להמעות – מותר לכתוב. וכן אם הסופר כותב בשכר, ואין לו מה יאכל – מותר לכתוב. ואפילו אין הלוה צריך המעות לצורך יום טוב אלא למסחרו, וחושש שאחר המועד לא ישיג ההלוואה – הוה ליה דבר האבד, ומותר. וכן המנהג פשוט, וכל שכן בכתב שלנו דהוי מעשה הדיוט (עיין מגן אברהם סעיף קטן כג).

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ה דמותר לכתוב כתובה במועד, ויש אוסרין. עד כאן לשונו. והיינו כשנשא ערב הרגל, או כשישא אחר הרגל, ואז לא יהיה סופר בעיר. וטעמא דיש אוסרין – דהוה כשטר חוב. אבל כיון שגם בשטרי חוב נהגו היתר – כל שכן בכתובה.

ועתה אין זה מצוי כלל לכתוב הכתובה שלא בזמן החופה. ולכן האידנא נראה לי דאסור. אך תוספת כתובה נראה לי דמותר לכתוב בחול המועד, דזהו טובת האשה, דשמא יחזור בו הבעל עד אחר המועד, והוי כדבר האבד (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן יח).

סימן תקמה סעיף יז

ועוד כתב בסעיף ו דמותר לכתוב שטר מכירה במועד. אבל אין לכתוב שטר אריסות וקבלנות שקבל קודם המועד. עד כאן לשונו.

ונראה לי דהכי פירושו: דשטר מכירה יכול להיות במועד, דסתם שטר מכירה הוא על בתים וקרקעות, ומותר למכרן במועד כשהן לצורך המועד, כמו שכתבתי בסימן תקלט. ולכן מותר לכתוב גם שטר המכירה, אם אין רצון אחד מהם לגמור בלא כתיבת השטר מכירה.

אבל אריסות וקבלנות – ודאי אסור במועד, דאין בזה צורך המועד כמובן, וקבלו קודם המועד. ולכן אסור לכתוב במועד.

(ובזה אתי שפיר מה שתמה הט"ז בסעיף קטן יא. ועיין מגן אברהם סעיף קטן כד, ודייק ותמצא קל.)

סימן תקמה סעיף יח

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז:

כל הדברים שמותר לכתוב אפילו בלא שינוי – מותר. וכל מה שאסור לכתוב – אסור לכתוב אפילו על ידי שינוי.

עד כאן לשונו, והיינו בשינוי הקולמוס או בעקימות השיטות. אבל שינוי בהאותיות עצמן – מותר (ט"ז סעיף קטן יב). ובכתב שלנו אפשר דגם זה אינו צריך (שם).

ובלוחית של שעוה מותר לכתוב, לפי שאינו כתב המתקיים. ואצלינו ליכא זה כלל. אך אפשר דכתיבה בלוחות אף בדיו לא הוי כתיבה כלל (מגן אברהם סעיף קטן כה), לפי שהוא כתב דל ובלא סדר. וכן במיני רשימות שיש לבעל עסק, שרושמין רק לזכרון בעלמא – גם כן הכתב אינו מהודר. ובכתב שלנו ולא בסדר יפה – אפשר שמותר. וכן נהגו.

סימן תקמה סעיף יט

לשאול שאלה בדין תורתינו, ולהשיב תשובה – מותר ומצוה וחובה, דאין לך דבר האבד גדול מזה.

וכן חידושי תורה – מותר ומצוה לכתוב בחול המועד, דאם לא יכתבם – ישכח, והוה דבר האבד. ועוד: דאם יכתוב אלו – יהיה ביכולתו לחדש חידושים אחרים. ולא שייכים לומר שיניחם על לאחר המועד, דלאחר המועד יהיו אחרים (ט"ז סעיף קטן יג). והב"ח ז"ל כתב חיבוריו בחול המועד (שם).

וכן אם שמע דבר חידוש מאחר – יכול לכותבו, כדי שלא ישכח. וכן אם ראה ספר מחודש בכתב – מותר להעתיקו, אם לא יהיה בידו אחר המועד להעתיקו. וכן מותר להעתיק שאלה ותשובה, דכל זה מקרי "דבר האבד".

סימן תקמה סעיף כ

ובכל מה שמותר לכתוב – מותר לתקן הקולמוס, ולעשות דיו אם צריך לכך, ולחתוך הנייר, וכל מה שצריך לכתיבתו (מגן אברהם סעיף קטן כו).

אבל אסור לתקן קונטרס לכתוב עליו לאחר המועד (שם), שהרי זה וודאי יכול לעשותו לאחר המועד. אך אם יכתוב בו מעט בחול המועד – מותר לו לתקן כל הקונטרס, דכל זמן שאינו מתקנו כולו – אינו יכול לכתוב גם זה המעט.

סימן תקמה סעיף כא

ודנין במועד בין דיני ממונות, בין דיני נפשות או מכות. ומענשין למי שאינו ציית דינא. ומותר לקבול בשביל חובותיו בחול המועד.

אבל אין מזמינים לדין בעל כרחו בחול המועד, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן ה, עיין שם.