טור אורח חיים תקמה
<< | טור · אורח חיים · סימן תקמה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
[עריכה]אסור לכתוב בחול המועד. ואפילו להגיה אות אחת בספר אסור.
ואסור לכתוב תפילין ומזוזות לאחרים בשכר, אבל לעצמו, או לאחרים בחנם, או אפילו בשכר כדי שיהיה לו הוצאותיו יותר בריוח לשמחת י"ט, מותר אפילו יש לו מה יאכל, שאם אין לו מה יאכל כל מלאכה נמי שרי. ודוקא תפילין ומזוזות משום מצוה, שאף בחול המועד צריך להניח תפילין ולברך עליהן, וכן היה נוהג אדוני אבי הרא"ש ז"ל, אבל שאר ספרים אסור בין בחנם בין בשכר אם יש לו מה יאכל.
מותר לטוות תכלת לציציותיו בין ביד בין בפלך, אבל לאחרים אסור.
מותר לכתוב חשבונותיו לחשב יציאותיו.
וכותבין גיטי נשים, וקדושין, ושוברין, דייתיקי, ומתנות, ופרוזבולין, ואגרות שום - ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה, ואגרות מזון, חליצה, ומיאונין, ושטרי בירורין - שכותבין פלוני בירר פלוני דיין ופלוני לפלוני, ואגרות ב"ד - פירוש פסקי דינין, ואגרות רשות - פירוש שאלת שלום שאדם שולח לחבירו, ויש אוסרין ומפרשים אגרות של רשות שטרי ממשלה, וכן כתב בה"ג אגרות רשות ומפרשים רבנן פתקי דרשותא אבל דיסקי לא, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
אין כותבין שטרי חוב, שיכול להמתין מלכותבן עד אחר המועד, ואם אינו מאמינו והלוה צריך למעות למועד או שאין לסופר מה יאכל, מותר.
יש מתירין לכתוב על ידי שינוי, כגון בעיגול או בעיקום, וריב"א היה אוסר כיון דאפילו אות אחת אסור להגיה כ"ש זה שהוא כתב גמור, אדרבה כשרוצין ליפות הכתב כגון למסורת עושין כן. ואפילו מי שכותב האותיות בהיפוך, שמצד השני נראית ובאותו צד שכותב אינן נראית, היה אוסר ולא היה מתיר לכתוב אלא אותיות חתוכות, והיו"ד שכולה גוף אחד יעשה נקודה אחת, ויש שעושין אותה עיגול קטן.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב תשובת שאלה בחול המועד והתיר לי להעתיקה, דחשיב דבר האבד.
דנין בחול המועד בין דיני ממונות ובין דיני נפשות, ומשמתין ומכין למי שלא יקבל עליו הדין.
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אסור לכתוב בחול המועד ואפי' להגיה אות אחת בספר אסור משנה בפרק ואלו מגלחין (יח:) וכתב הרמב"ם שהטעם מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד וכ"כ סמ"ג: וכתב ה"ה בשם הרא"ה שכשם שמותר לכחוב תפילין ומזוזות לעצמו כך מותר להגיה בס"ת לצורך עצמו לשם מצוה שמשנתינו אינה אלא בעושה לאחרים ע"כ והוא ז"ל חלק עליו דאיכא למימר כיון שכתיבת ספרים אסורה במועד אפי' לעצמו שרי שהרי לא התירו בברייתא אלא תפילין ומזוזות והטעם מפני שא"א לעשות ס"ת אחת בחולו של מועד או מטעם אחר אף הגהתו אסור וכ"נ מדברי רבינו עכ"ל. ול"נ שאם לא היה להם ספר כשר מותר להגיהו בח"ה כדי לקרות בו בצבור וכדברי הרא"ה ואם אין להם ספר כלל מותר לכתוב בח"ה ספר שלם אם אפשר ע"י סופרים הרבה דהא ודאי צורך המועד הוא לקרות בתורה בצבור ולישנא דהרמב"ם דייק הכי שנתן טעם לאין מגיהין אות אחת אפי' בספר העזרה מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד משמע שאם היה בה צורך המועד כגון שצריכין לקרות בו בצבור שרי ובתה"ד סימן פ"ה כתב דאיתא בא"ז דהא דאין מגיהין אפי' אות אחת בספר העזרה פי' כשמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים ע"כ ואח"כ כ' בעל תרה"ד דספר העזרה יש לומר שלא היה צריך לקרות בו במועד וכ"כ במיימון בהדיא ע"כ. וגם הרוקח כתב אם אין לו ספרים מותר לכתוב: כתב הכלבו נראה שמותר להגיה ולכתוב ספרים בחנם שמא לאחר י"ט לא יהיה לו פנאי על זה עכ"ל. ונ"ל דבכותב או מגיה לצורך רבים קאמר ושרו ליה מדין צרכי רבים דאפי' במכוין לעשותן במועד שרו כמו שנתבאר בסימן תקמ"ד אלא דהתם לא התירו שלא לצורך המועד אלא בדבר שאינו מעשה אומן:
ומ"ש רבינו ואסור לכתוב תפילין ומזוזות לאחרים בשכר וכו' שם (יט.) ת"ר כותב אדם תפילין לעצמו ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר ר"י אומר מערים ומוכר שלו וכותב לעצמו ר"י אומר כותב ומוכר כדי פרנסתו ואסיקנא הלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו ופי' הרא"ש כדי פרנסתו בריוח דמי שאין לו מה יאכל מותר לעשות כל מלאכה וכן פירש"י וכ"כ בנ"י לצורך פרנסתו לאו כדי חייו קאמר אלא אע"פ שיש לו לחם ומים מותר כדי שיעשה הוצאת י"ט יותר בהרוח' בבשר ויין אבל אם היה עשיר לא וז"ל רבינו ירוחם כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו אפילו אם יש לו מה יאכל ואפילו בהרווחה כותב ומוכר כלומר שיהיה לו יותר בריוח לקנות יין ובשר לצורך המועד וכן פי' בה"ג דמיירי שאין לו מה יאכל וי"מ דאפילו יש לו מוכר כדי פרנסתו ובלבד שלא יעשה חבילה כדי למכור בחול אחר המועד עכ"ל. וסובר רבינו דר"י להקל מכולם אתא וא"כ לדידיה נמי שרי לאחרים בטובה ולכן כתב דלאחרים בחנם מותר וכ"כ סמ"ק אבל הרמב"ם כתב בפ"ז ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו וכתב ה"ה כדי פרנסתו פירש רבינו אם אין לו מה יאכל אבל רש"י פי' כדי פרנסתו בהרווחה ולא הוי שאין לו מה יאכל דהתם אפי' ר"מ מודה דשרי ע"כ ודעת הגאונים היא כדעת רבינו שאין מלאכה זו מותרת לפי שאין לו מה יאכל יותר משאר מלאכות וכן מבואר בהלכות הרי"ץ גיאת ואפשר לדעת רש"י שכיון שעשיית תפילין ומזוזות מותר לצורך עצמו הקלו לעשות לאחרים אפילו בהרווחה וכדי פרנסתו עכ"ל. ואפשר שטעמו של הרמב"ם מפני שהוא סובר דאין מניחין תפילין בח"ה דבכלל י"ט היא וא"כ אין להתיר בכתיבתן יותר מבמלאכה אחרת והרא"ש מפני דסובר שמניחין תפילין בח"ה הוצרך לפרש שהקילו בכתיבתן יותר מבמלאכה אחרת וכיון דבכל שאר מלאכות אם אין לו מה יאכל עושה ואם יש לו מה יאכל אלא שאין לו כדי פרנסתו בהרווחה לא יעשה צ"ל שבתפילין הקילו שאפילו יש לו מה יאכל אם אין לו כדי פרנסתו בהרווחה כותב. ולפי דברי הרמב"ם נראה שצריך לפרש דר"י לאחמורי מכולהו אתא דלאחרים בטובה או להערים ולמכור את שלו אסור ולא שרי אלא אם כן אין לו מה יאכל:
ומ"ש רבינו ודווקא תפילין ומזוזות משום מצוה וכו' אבל שאר ספרים אסור וכו' פשוט הוא וכבר כתבתי בסמוך דין כתיבת ספרים והגהתן: כתב סמ"ק אסור לכתוב במועד ספרים תפילין ומזוזות אבל כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו ובירושלמי מפרש רב בד"א להניח פי' להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד אפי' להניחם לאחרים יכול לכתבן עכ"ל. ולדברי האומרים דאסור להניח תפילין בח"ה יפרשו הירושלמי דה"ק בד"א להניח כלומר להניח בקרן זוית כדי למוכרם אבל אם אין לו או לחבירו תפילין וצריך להם כדי להניחם במוצאי י"ט יכול לכתבן: כתבו התוספות (שם) בעשיית תפילין וציצית לא איירי במתני' ושמא אין אסור כי אם בכתיבה וטוויה עד כאן:
מותר לטוות תכלת לציציותיו וכו' שם במשנה טווה על ירכו תכלת לציציתו ופירש"י על ירכו אבל לא בידו בין אצבעותיו ובפלך כדרך חול ובגמרא ת"ר טווה אדם על ירכו תכלת לציציתו אבל לא באבן דר"א ופירש"י אבל לא באבן. שתולה בחוט כדי שיוכל לשזרו יפה וחכ"א אף באבן ר"י אומר באבן אבל לא בפלך וחכ"א בין באבן בין בפלך ואסיקנא הלכה בין באבן בין בפלך ומשמע דה"ה דלא בעי שינוי דעל ירכו אלא טווה כדרכו ולזה סתם רבינו וגם הרמב"ם בפ"ז סתם וכתב וטווה תכלת לבגדו וכ"כ בהגה' אשיר"י דבלא שום שינוי שרי וכ"כ רבינו ירוחם. וכתב עוד בהגהות דאיכא למימר דוקא תכלת שהוא דבר מועט אבל כל חוטין של ציצית לא וצריך שינוי. וכתב עוד שם וכל הני דשרי לכתוב ולטוות דווקא בשלא כיון מלאכתו במועד ורבינו ירוחם כתב וז"ל טווה ציצית לטלית ומתקנו בח"ה דכיון דציצית נוהג בח"ה מותר. ומשמע מדבריו דבכל חוטין של ציצית קאמר דשרי וכן נמי משמע דאפי' כיון מלאכתו נמי שרי דכיון דדבר מצוה הוא ליכא למקנסיה:
מותר לכתוב חשבונותיו ולחשב יציאותיו תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בפרק אלו מגלחין וכתב הרמב"ם בפ"ז דטעמא מפני שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן מאד ונמצאו כמעשה הדיוט והרשב"א כתב בתשובה דטעמא משום שמא לא יזכור ויאבד ממונו. וה"ה כתב בשם הרמב"ן דטעמא מפני מלאכת הדיוט וצורך המועד הותרו. וי"א משום דבר האבד ואינו נראה עכ"ד והם כדברי רבינו ובהשגות פירש משום דבר האבד ודברי רבי' והרמב"ן עיקר עכ"ל והראב"ד גם הוא כתב דמשום צורך המועד התירו לכתוב חשבונותיו ויציאותיו ולא כתב דטעמא משום דבר האבד אלא באיגרות הרשות. ונ"ל שלדעת הרמב"ם צ"ל שאם אינם לצורך המועד אע"פ שמעשה הדיוט הוא לא היו מתירין חכמים וכמו שנתבאר בסי' תקמ"א גבי ההדיוט תופר כדרכו ומיהו לדברי הרשב"א דמפרש טעמא משום דבר האבד אפי' אינם לצורך המועד שרי: כתב הרוקח סי' ש"ח רבינו שמריה התיר לכתוב משכונות בחולו של מועד ע"י שינוי משום דדבר האבד הוא ואע"ג דאמרי' בתוס' כותב אדם חשבונותיו ויציאותיו במועד י"ל יציאותיו שיש לו להוציא והכל משום שמחת י"ט אבל משכונות לא ואפ"ה משום דבר האבד מותר ע"כ והכלבו התיר לכתוב מזכרת חובותיו של מעות שהלוה לעו"ג ולא הצריך שינוי וכן נראה מדברי הרמב"ם שנתן טעם מפני שאין אדם נזהר בתיקונן ולדברי הרוקח קשה שהרי דבר האבד א"צ שינוי כמו שנתבאר בסי' תקל"ז :
וכותבין גיטי נשים וקדושין וכו' עד ואיגרות רשות משנה שם (יח:).
ומ"ש איגרות של רשות פי' שאלת שלום שאדם שולח לחבירו כן פירשו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכן פירשו בירושלמי וטעמא דשרי למיכתב כל הני כתב הרמב"ם בפ"ז דאגרות של רשות מפני שאין אדם נזהר בתיקונן מאד והו"ל כמעשה הדיוט והראב"ד כתב דטעמא משום דשמא לא יזדמן לו מוליך הכתב כלומר והוי דבר האבד וה"ה כתב בשם הרמב"ן דטעמא משום דמעשה הדיוט הן דכל הדיוט כותב כפי מה שיזדמן לו ולפיכך א"צ שינוי וגיטין ושוברות ומתנות כתב הרמב"ם דטעמא דשרו משום דכצרכי רבים הם וכתב ה"ה רש"י ושאר מפרשים פירשו שהוא משום דבר האבד וכתב רש"י גיטין שרוצה לצאת בשיירא ואם אינו כותב תשב זאת עגונה נראה מדבריו דהא לאו הכי אסור וקשה דהא מתני' סתמא מתני' ובודאי דבכל גוונא שרי וכן עיקר עכ"ל. ולי נראה דאפשר דרש"י נמי בכל גוונא שרי אלא דיהיב טעמא שמפני שאפשר לבא לידי עיגון התירו לכתוב כל גיטין. ובאינך כתב הרמב"ם דטעמא דשרו מפני שהם דברים דשייכי לב"ד וכשם שמותר לדון כך מותר לכתוב כל הדברים דשייכי לב"ד והתוס' כתבו דכל הני הוי דבר האבד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או תלך למדינת הים וכ"כ נ"י ורבינו ירוחם: כתב בתשובת ריב"ש בשם הר"ן כל דבר המזדמן תדיר אע"פ שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי נראה דצרכי רבים נינהו מדתנן בריש מ"ק ועושין כל צרכי הרבים ואמרו עלה בירוש' אלו הן צרכי הרבים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכו' והטעם מפני שצורך הרבים הוא להעמיד המשפט ולנהוג בדברים הללו וכן מה ששנינו ואלו כותבין במועד גיטין ושוברות וכו' כ' הרמב"ם שהטעם מפני שכל אלו צרכי רבים הם ע"כ והא דכותבין קידושי נשים משמע בגמרא דבין שטר קידושין שכתב בו הרי את מקודשת לי בין שטרי פסיקתא שרי וכ"כ רבינו ירוחם וכתב סמ"ק אבל שטר כתובה שט"ח הוא ואסור לכותבו המועד והכלבו כתב בשם ה"ר דוד בר לוי אית דמוכחי מדיכול להחזיר גרושתו דמי שנשא ערב הרגל מותר לכתוב כתובה ולחתמה בח"ה דהא מחזיר גרושתו עביד לה כתובה ויש לדחות דדלמא על כתובה ראשונה החזירה ויש להתיר מטעם דבר האבד שמא יצא ערעור בהסכמת תנאיהם עכ"ל:
ומ"ש רבינו שיש מפרשים אגרות של רשות שטרי ממשלה כלומר כתב צווי השלטון דרשות הוא שלטון כמו (אבות פ"ה) אל תתוודע לרשות כך פירש"י וכ"כ בהגהות מיימון בשם בה"ג והשאלתות: וכתב עוד בהגהות אבל שאר כתבים כותב שלא כדרכן וכן היה נוהג הר"מ להחמיר וכותב ע"י אותיות שבורות וחתוכות עכ"ל והתוספות והמרדכי כתבו לאסור לכתוב אגרות ואפי' על יהודי שהיה תפוס כתבו התוספות שהתירו בדוחק לכתוב ובהגהת אשיר"י כתבו לכתוב מצרכיו לשלוח לחבירו ליכא מאן דשרי ומה שנוהגין לכתוב אגרות בעיגול איסור גמיר הוא עכ"ל: ותרומת הדשן כתב בשם אחד מהגדולים שמותר לכתוב לחבירו ע"י שתופס הקולמוס בין האצבע והגודל ומאחר ששינה בשעת הכתיבה אינו חושש בתיקונו ומותר אע"פ שלמשתלח אין ניכר ששינה : כתוב עוד בת"ה על צבור המבקשים לשלוח אחר מנהיג או אחר ש"צ לשוכרו על זמן לאחר המועד דלא שרי למכתב אע"פ דלצרכי רבים הוא משום דלא התירו צרכי רבים שלא לצורך המועד אלא בדבר שאינו מעשה אומן ואין דבריו מחוורין כלל דמשמע ודאי דלא חשיבא כתיבה מלאכת אומן אלא כגון כתיבת סת"מ אבל כתיבת אגרות ודאי מעשה הדיוט הוא וכמ"ש בשם הרמב"ן ז"ל וכיון שכן אפילו לדברי האוסרים לכתוב אגרות שלום במועד כל שהוא לצורך רבים שרי אפי' שלא לצורך המועד ואפי' אם כוונו מלאכתם במועד: כתב בספר תורת א"ו בסימן נ"ד כלשון הזה מצאתי בגליון שמתיר ר"ת לכתוב בח"ה בכתיבת משיט"ה שהיא כתיבה דקה בלא שינוי שהרי לא נתנה בסיני רק כתיבה גסה כדאמרינן (שבת קג:) בתיקון סופרים וכתבתם כתיבה תמה בעינן דהיינו גסה עכ"ל וכ"כ בא"ח ואין זה ברור בעיני : ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והראב"ד והרמב"ן ז"ל מסכימים להתיר לכתוב אגרות שלום וירושלמי הוי סייעתייהו הכי נקטינן ואפי' בלא שינוי מותר מדלא הוזכר בדבריהם והמרדכי כתב בפשיטות האלפסי מתיר לכתוב כתבי' בלא שינוי. ונראה דכל כתבים מותר לכתוב בין של שאלת שלום בין של פרקמטיא ואפי' אינה אבודה ולאפוקי מחלוקת האגור שהרי סתם התירו ולא חלקו וכן נהגו :
אין כותבין שטרי חוב וכו' משנה פ' אלו מגלחין (יח:) אין כותבין שטרי חוב במועד אם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל ה"ז יכתוב ופירש"י אם אינו מאמינו המלוה ללוה או שאין לו מה יאכל לסופר ואע"ג דבירושל' הקשו על זה ואמרו אם אתה אומר כן נמצאת מתיר את האומנות במועד אלא אם אינו מאמינו למלוה או שאין לו מה יאכל למלוה הבאה גמרא דידן פליגא עליה שהרי התירו כל מלאכה משום פועל שאין לו מה יאכל כתבו התוספות אין כותבין שטרי חוב פירש בתוספתא ה"ה שטר מכירה דהא בהדי אלו כותבין במועד לא חשיב שטר מכירה ול"נ דהא דלא קתני משום דאין כותבין שטר מכירה אלא על הקרקע ואמרינן לעיל אין מוכרין בתים אלא לצורך המועד ולצורך המועד פשיטא דשרי וה"ה אם מכר קודם למועד ועתה רוצה לכתוב דשרי במועד דהא נמי דבר האבד רק אם היה לו אונס ולא היה יכול לכתוב קודם המועד עכ"ל: כתוב בספר ת"ה תניא בתוספתא אין כותבין כתב אריסות וקבלנות במועד ר"י מתיר שמא יקדמנו אחר פי' בשקבל השדה קודם לכן התיר ר"י כדי שלא יחזרו בהם דקודם כתיבת שטר שניהם חוזרים עד שירד לתוכה ואפ"ה אסר ת"ק והלכה כמותו עכ"ל:
יש מתירין לכתוב ע"י שינוי וכו' בסמוך כתבתי בשם הגהות אשיר"י שאסור לכתוב בעוגל והתוס' כתבו בפרק אלו מגלחין (יט.) מה שנהגו לכתוב בעוגל לא מצינו היתר גם ע"י היפוך שהוא נקרא מצד א' לא היו מתירין וגם אי לא אסור משום מלאכה הא אסרינן אפי' טרחא דלאו מלאכה מיהו נהגו לומר דמתני' לא איירי ע"י היפוך ויש כותבין ע"י חלוק האות וכך היה נוהג רבי זקני והיו"ד שא"א שהיה כותב בכתב היפוך עכ"ל וגם המרדכי כתב שאסור לכתוב בעיגול משום דלכל הפחות יש אות א' כתובה כהוגן אבל נהגו לכתוב אותיות חתוכות ופסוקות וקטועות ואף כי לא מצינו שהתיר התלמוד על ידי שינוי אולי אין זה כתיבה ואין כח לאסור וגם הגהות מיימון כתבו בפ"ז מהלכות י"ט בשם סמ"ק שיש לאסור שלח לכתוב על ידי שינוי בעיגול אלא צריך לעשות בכל אות ואות שינוי אותיות חתוכות ושבורות באמצעיתן והיו"ד יעשה אותה כעין עיגול קטן עכ"ל :
וא"א הרא"ש כתב תשובת שאלה בח"ה והתיר לי להעתיקה דחשיב דבר האבד ובתשובת הרא"ש כלל רביעי כתוב פסק אחד על ענין הזכרת גשם בפסח שרצה הרא"ש שיזכירו ולא קבלו ממנו וכתב בסופו לא הייתי כותב בחול המועד כי לא הורגלתי בכך אלא שצורך שעה הוא מפני חילול שמים וגם יש בדבר הזה קצת לצורך המועד ע"כ ונראה שאותו פסק הוא שהתיר לו להעתיק לפי שהיה רוצה לשלחו למקום אחר ואם לא היה נשאר ההעתק בידו היה דבר האבד ולאותו פסק קורא תשובה לפי שהוא משיב על החולקים עליו דאי לא תימא הכי אלא שתשובה אחרת היתה צריך לתת טעם להרא"ש עצמו למה כתבה בחול המועד אח"כ מצאתי בתשובות הרא"ש כלל כ"ג בלשון הזה כתב תשובה על שאלה בח"ה מפני שהיה השליח ממתין לה והתיר אף להעתיקה עכ"ל הרי שנתן טעם למה כתב התשוב' במועד מפני שהיה השליח ממתין לה כלומר ולא היה השליח רוצה להתעכב עד אחר המועד ומפני כך חשיב לה דבר האבד דשמא אח"כ לא ימצא ביד מי ישלחנה אי נמי שהשאלה היתה דבר שיש בו צורך המועד: וכתוב בהגהת סמ"ק מצאתי כתוב דמותר לכתוב קידושין בחולו של מועד ונ"ל ראיה מהא דפריך בפרק ב' דתמורה (יד:) והא א"ר אבא א"ר יוחנן כותבי הלכות כשורפי תורה וכו' דלמא מלתא חדתא שאני פי' דבר חדש וירא שמא ישכחנו אלמא דאפי' בזמן שנאסרת הכתיבה בדברים שבע"פ הותרה בדבר של חידוש גם בחש"מ נתיר מטעם זה לכתוב דברים שהם חדשים אצלו וירא שמא ישכח עכ"ל ובתשו' הרשב"א (ח"ג סי' רע"ג) כתוב שאלת אם מותר לכתוב חשבון תקופות בחולו של מועד כמו שמותר לכתוב חשבונותיו כדאיתא בתוספתא דמשקין משום דכדבר האבד דמי שמא ישכח חשבונות שבינו לבין אחרים ואמרינן שבתוס' מדקדקים מאותה תוספתא שאם שמע מרבו דבר חדש או עלה בידו עיון או סברא ומתיירא שמא ישכחנו שמותר לכתבו תשובה מסתברא שאפי' היה כדברי התוס' שאמרת בכתיבת התקופות אסור דחשבונות של הוצאות ודבר עיון מחודש בהלכה הוי כדבר האבד שמא ישכח אבל חשבון התקופות ידוע הוא למי שבקי בחשבונות התקופות ואין זה מוציא מלבו דבר מחודש ואין זה אלא כמי שכותב מה שמקובל על פה או כמי שכותב ומעתיק אחד מהספרים. גם במ"ש התוס' אני מסתפק זה כמה ואף בימי רבותי נ"ע מפני שאמרו אין מגיהין אות אחת ואפילו בספר העזרה ולמה לא ניחוש שמא ישכח וכל הספרים נגיה מטעות שמא ישכח ועוד דמצוה איכא משום ואל תשכן באהליך עולה (כדאיתא כתובות יט.) ויכתוב אדם פירושיו וחידושיו ועושה אדם חיבוריו וכותב ונמצא עושה מועדיו חול ויכתוב תפילין לאחרים דהא איכא מצוה אלא מסתברא לי שלא אמרו אלא ביציאותיו וחשבונותיו שבינו לבין אחרים שהכל תלוי בזכרון שמא לא יזכיר ויאבד ממונו אבל חידוש ששמע או שעלה בידו בעיונו זו באובנתא דליבא תלי ולאחר המועד עשוי הוא לחזר אחר שמועותיו ויבין כמו שהבין מתחלתו וכן אם מתיירא שמא ישכח ישנה בעל פה פעמים הרבה כדי שיהא שגור בפיו כמ"ש (מגילה ז.) תנא מיניה מ' זמנין ודמיא כמאן דמנחא בכיסתיה וכדרך שהיו עושים לזכרון עד שלא נכתבה המשנה והגמ' וכן הטעם בהגה' ספרים עשוי הוא לחזור ולראות בהם ולהגיה עכ"ל ועל מ"ש רבינו שהרא"ש התיר לו להעתיק תשובת שאלה נראה שהוא סובר כדברי התוס' ושלא כדברי הרשב"א ולפי מה שנתן הרמב"ם טעם לכתיבת חשבונותיו מפני שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתקונן מאד ונמצאו במעשה הדיוט אפשר דה"ה דשרי לכתוב דבר חידוש שאין אדם נזהר מאד בתיקון כתיבתו שאין כוונתו אלא שלא תשכח מפיו וגם רבי' ירוחם כתב וז"ל אם שמע דבר חידוש ורוצה לכתבו כדי שלא ישכח מותר או להעתיקו אם לא ימצא להעתיק אחר המועד דאין לך דבר האבד גדול מזה וכ"כ רבינו פרץ זולתי שהיה הוא מחמיר על עצמו והיה כותבו בשינוי עכ"ל: כתב הרוקח לתקן קונטריסין לכתוב אחר המועד אסור ז"ל א"ח י"מ ספר העזרה ספר שקורא בו כ"ג בי"ה ועל זה אין מגיהין אותו במועד לפי שאינו צריך עד יה"כ הא אם צריך לקרות בו מגיהין אותו במועד בין במקרא בין בתלמוד שאין לך דבר האבד גדול מזה כ"כ הריטב"א בשם רבותיו וכן נראה הלכה למעשה ובלוחות של שעוה מותר לכתוב לד"ה לפי שאינה נקראת כתיבה והראב"ד כתב מותר לכתוב לאחרים בחנם: ולכתוב שמועות וקושיות ותירוצים נראה שמותר דהוי כדבר האבד שמא ישכח וכן נראה שמותר להגיה ספרים בחנם שמא לאחר י"ט לא יהיה לו פנאי והרשב"א כתב שאם הרב עומד שם לאחר המועד אסור שהרי יכול לשאלו עכ"ל:
דנין בח"ה בין דיני ממונות וכו' כל זה ברייתא בר"פ אלו מגלחין (יד:) ומבואר בירושלמי דהוא משום צרכי רבים כתב המרדכי בס"פ מי שהפך שהתיר ראבי"ה לקבול בשביל חובותיו במועד והביא ראיה מדאמר בירושלמי קובלין לרשות שהוא שליט על בולי. [בין דיני נפשות כו' פי' בזמן שהיו הסנהדרין בלשכת הגזית ודנים דינים כאלה]:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- אסור לכתוב בחש"מ אפי' להגיה אות אחת בספר אסור משנה בפרק אלו מגלחין סוף (דף י"ח) ופירושו דאע"פ דאסור להשהות ספר שאינו מוגה בתוך ביתו מ"מ כיון דהיה לו להגיהו קודם המועד הו"ל מכוין מלאכתו במועד ואפי' אם לא נמצא הטעות אלא עכשיו במועד ולא ידעו מקודם אפ"ה אסור מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד וכ"כ הרמב"ם בפ"ז אלא דלפי זה אם אין להם ס"ת אחרת אלא זו מותר להגיהו כדי לקיים מצות קריאה בס"ת בצבור לחובת היום וכן נראה מלשון הרא"ה שהביא ה' המגיד לשם והכי נקטינן ועי' בב"י. כתוב בתרומ' הדשן סימן פ"ה דאסור לכתוב במועד אפילו לצורך רבים בלא שינוי אם אינו לצורך המועד דסתם כל כתיבה מעשה אומן הוא שהרי הרמב"ם כתב דשאילת שלום וחשבונותיו התירו חכמים לכתוב משום שאין אדם מקפיד על כתיבתו וה"ה כמעשה הדיוט משמע שמה שאסרו חכמים אינו אלא משום דמעשה אומן הוא עכ"ל ואיכא לתמוה דהחמיר יותר בכתיבה דלצורך רבים מכתיבה דשאילת שלום וחשבונותיו דלפע"ד הדבר פשוט דלא אסרו כתיבה במועד אלא בכתב אשורית שכותבין בהם תפילין ומזוזות וס"ת דמעשה אומן הוא אבל כל כתיבה מאשי"ט שלנו אינו מעשה אומן ומש"ה התירו לכתוב אפי' שאילת שלום וחשבונותיו ומכ"ש דשרי לכתוב לצורך רבים בכתיבה שלנו דמאשי"ט אפי' אינו לצורך המועד ובלא שינוי וכדעת הגדול שהביא בת"ה דראה שהוא עצמו כתב במועד בלא שינוי לצורך רבים אע"פ שלא היה צורך המועד ונראה דודאי הגדול היה כותב מאשי"ט אפי' לא היה צורך רבים אלא צורך יחיד כגון אגרת שלומים וחשבונותיו אלא דמעשה שהיה כך היה לצורך רבים מיהו נוהגין לדקדק לכתוב בשינוי קצת ונראה דהשינוי יהא שהכתב בעצמו לא יהא יפה באותיותיו כמו שהוא נוהג לכתוב כתב יפה בחול אבל אם הכתב יפה כמנהגו בחול אלא שמשנה להתחיל לכתוב בקרן זוית של הנייר אין זה שינוי וכן כתבו התוספות ריש (דף י"ט) בד"ה וטווה ועוד יתבאר דין זה בסמוך סעיף ד':
- ואסור לכתוב תפילין וכו' עד שאם אין לו מה יאכל כל מלאכה נמי שרי כך פי' רש"י ריש (דף י"ט) וכ"כ הרא"ש ונימוקי יוסף ושאר מפרשים אבל ברמב"ם מפורש דלא התירו לכתוב אפי' תפילין ומזוזות אלא כשאין לו מה יאכל וס"ל דאין חילוק בין שאר מלאכות דאסיקנן בפרק מי שהפך דשכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי ובין מלאכת כתיבה דתפילין ומזוזות דהלכה כרבי יוסי בברייתא דאומר כותב ומוכר כדי פרנסתו ואתא לאשמעינן רבותא דאפילו במלאכה שהיא מצוה כגון כתיבת תפילין ומזוזות לא שרי אלא כדי פרנסתו בצמצום ולא יותר להרווחה וכל שכן שאר מלאכה דלית בה מצוה דלא שרי אלא כדי שיהא לו כדי פרנסתו ולא להרווחה ולכן לא כתב הרמב"ם כאן המסקנא דפרק מי שהפך דשכר פעולה שרי אם אין לו מה שיאכל אלא כתב הך דר' יוסי דפרק אלו מגלחין דאפי' בתפילין ובמזוזות לא שרי אם אין לו מה יאכל אלא כדי פרנסתו אבל לא יותר להרוחה ומכל שכן בשכר פעולה שאינה של מצוה דלא שרי טפי אלא כדי פרנסתו בצמצום ודו"ק ועוד נראה דהרמב"ם נתכוין להוציא מדעת הרמ"ה שהביא נ"י בפ' מי שהפך דלא התירו שכר הפעולה כשאין לו מה יאכל אלא כשבא ללוות מחבירו התם הוא דאפילו מאמינו מותר לסופר לפתוב שטר חוב אם אין לסופר מה יאכל דמתוך שהותרה הלואה במועד לצורך הלוה הותר נמי שכר הפעולה לצורך הסופר אבל שכר פעולה גרידא אפילו להגיה בספר העזרה אסור אפילו אין לו לסופר מה יאכל אא"כ שהוא לצורך המועד ומביאו ב"י בסימן תקמ"ב הנה להוציא מדעת הרמ"ה נזהר הרמב"ם כשכתב לההיא דפרק מי שהפך שלא כתב אלא מי שצריך ללות במועד ולא האמינו המלוה בעל פה ה"ז כותב שטר חוב עכ"ל ולא כתב דאפילו מאמינו כותב אם אין לו לכופר מה יאכל כדי שלא נפרש דדוקא כאן התירו שכר פעולה אם אין לו מה יאכל מטעם מתוך וכו' כמו שפי' הרמ"ה וכתב לההיא דפרק אלו מגלחין דכותב תפילין ומזוזות במועד ומוכר לאחרים כדי פרנסתו אם אין לו מה יאכל דאף על פי שאין שייך כאן לומר מתוך וכו' נמי שרו שכר פעולה אף אם יש לו מה יאכל ומכל שכן בבא ללות במועד דהותר שכר פעולה אם אין לו לסופר מה יאכל מטעם מתוך וכו' וכן כתב עוד הרב בסוף אותו פרק דבכל מלאכה מותר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל כדי שיטול שכרו להתפרנס בו. מיהו בין לפי' הראשון דפרישית ובין לפירוש שני דעת הרמב"ם היא שאין להתיר שכר פעולה אף בכתיבת תפילין ומזוזות אלא כדי פרנסתו בצמצום שיגיע לידו מה שיאכל ולא יותר להרווחה וכתב הרב המגיד שכך היא דעת הגאונים וכן מבואר בהלכות הרי"ץ גיאות ודלא כפירש"י ודעימיה דמתירין אפי' להרווחה ולפי הנראה כך הלכה מיהו דוקא לדידהו שאין מניחין תפילין בחולו של מועד ולכן פסק ב"י בש"ע כאן כדברי הרמב"ם ולעיל בסימן ל"א פסק דאין להניח תפילין במועד דהשתא כיון דאין כתיבה זו לצורך המועד אסור להרווחה אבל לדידן שמניחין תפילין בחולו של מועד הו"ל לצורך המועד ומותר להרווחה וכן כתב בית יוסף וכן כתב בהגהת ש"ע ע"ש:
- מותר לטוות תכלת לציציותיו שם במשנה ודקדק רבינו מדלא קאמר בסתם מותר לטוות תכלת לציצית אלא אמר לציציותיו אלמא דוקא לעצמו מותר אבל לאחרים אפי' בחנם אסור דלא דמי לתפילין דהוי חובת הגוף הלכך מותר לאחרים בחנם כדי שיקיים המצוה שמוטל על אחרים מטעם ערבות אבל ציצית דחובת גברא הוא כשלובש את הטלית ואם אינו לובש פטור כדלעיל בסימן י"ט אם כן אין על האחרים חיוב ערבות והא דנקט תנא תכלת עיקר המצוה שהוא פתיל תכלת נקט והוא הדין כשאין תכלת מותר גם כן לטוות הלבן דפשוט הוא והכי נקטינן:
- מותר לכתוב חשבונותיו וכו' כבר נתבאר בס"א דכתיבה זו היא מאשי"ט מעשה הדיוט היא ושרי אפילו אינו לצורך המועד והא דכתיב בספר רוקח סימן ש"ח דרבינו שמריה התיר לכתוב חשבונות בחולו ש"מ ע"י שינוי משו' דדבר האבד הוא דקשה חדא הלא מאשי"ט לא בעי שינוי דמעשה הדיוט הוא י"ל בהא דס"ל כדעת מהרא"י דכתיבה יפה דמאשי"ט שכותב אדם בחול צריך ג"כ שינוי במועד שלא יהיו כתובים האותיות יפה אלא אותיות שבורות וכ"כ התו' ריש (דף י"ט) וז"ל ויש כותבין ע"י חלוק האות וכן היה עושה רבי זקני והיו"ד שאי אפשר היה כותב בכתב הפוך עכ"ל ומשמע דכל זה איירי בכתיבה מאשי"ט אלא דקשה עוד שאמר משום דדבר האבד הוא דדבר האבד לא בעי שינוי כמ"ש בסי' תקל"ז וכך הקשה ב"י ולפע"ד נראה דצריך להגיה וי"ו על תיבת משום דצריך להיות ומשום ותרתי היתירא אתא לאורווי חדא דמותר ע"י שינוי או אפי' בלא שינוי משום דדבר האבד והכי מוכח מסוף דבריו שהקשה מדאיתא בתוספתא כותב אדם חשבונותיו ויציאותיו במועד והיינו דהלשון משמע דכותב כדרכו בלא שינוי ומסתמא ליכא הכא דבר האבד ומתרץ י"ל דמיירי ביציאותיו שהם לצורך שמחת י"ט אבל לכתוב משכנות שאין כתיבה זו לצורך מועד לא שרי בלא שינוי ואפ"ה משום דאיכא דבר האבד במשכנות מותר אפילו בלא שינוי וניחא השתא הא דמביא ראייה לשם מפרקמטיא דכל שהוא אסור ופרקמטיא האבד מותר בלא שינוי ואי איתא דמצריך תרתי שינוי וגם שיהא דבר האבד והקשה מתוספתא ותירץ דהתם הוי לצורך המועד מאי האי דקאמר בתר הכי אפי' הכי משום דבר האבד מותר ומאי מביא ראיה נמי מפרקמטיא ודו"ק ונראה דעפ"י דברי הרוקח נהגינן שלא לכתוב אפי' מאשי"ט בלא שינוי הוכא דליכא דבר האבד והשינוי צריך שיהא בכתיבת כל אות ואות שלא יהא כתקונו וכדמוכח מדברי התוספתא ולא מהני בשינוי על הנייר ומהרא"י החמיר עוד אפילו בכותב לצרכי רבים כל שאינו לצורך המועד כמ"ש בס"א וב"י השיג עליו בזה ופסק דיש לכתוב בלא שינוי ושכן נהגו אבל מנהגינו במדינות אלו להחמיר שלא לכתוב כלל אלא ע"י שינוי וכדפי' שיהא השינוי בכל אות ואות וכמ"ש הג"ה מיימוני שהיה נוהג מהר"ם לכתוב אותיות שבורות וחתוכות ומביאו בית יוסף:
- ואגרות רשות פירוש שאלת שלום וכו' וכן פי' הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכן פירש בירושלמי:
- ומ"ש ויש אוסרין ומפרשין וכו' כן פי' רש"י:
- ומ"ש אבל דיסקי לא נראה דרצונו לומר כל כתב בעלמא נקרא דיסקי והכי משמע בפרק השולח (דף ל"ו) דכתב רש"י דיסקי שטרי שאלות ותשובות ושלומות והא דאיתא פ' י' יוחסין (ד' ע) אפיק דיסקא דהזמנתא משמע נמי דלשון דסקי הוי כתב בעלמא ומפרש דלשם הוי כתב של הזמנה ולפי זה סבירא ליה לבה"ג דכל הכתבים אסורים חוץ מפסקי דרשוותא וכ"כ בהגהת מיימוני פ"ז בשם ה"ג והשאלתות וכבר נתבאר דנהגו להקל בכל כתבים ועל ידי שינוי וכתב מהרש"ל וז"ל וכתבי הזמנות שנוטלין שכר נראה שצריך להוציא אותן מעות לשמחת י"ט מיד עכ"ל:
- אין כותבין שטרי חוב וכו' משנה פרק אלו מגלחין סוף (דף י"ח) ומ"ש או שאין לו להסופר מה יאכל מותר אוקימתא דגמרא בפרק מי שהפך ומכאן יצא לו לרבינו מ"ש בתחלת הסימן שאם אין לו מה יאכל כל מלאכה נמי שרי דלא כהרמ"ה דמפרש דלא התירו שכר פעולה אלא בלוה מטעם מתוך וכו' וכבר הארכתי מדין זה בס"א ובס"ב:
- וא"א הרא"ש ז"ל כתב תשובה שאלה והתיר לו להעתיקם דחשוב דבר האבד פי' דמשום הכי התיר להעתיקם משום דהיה שולח גוף התשובה למקום אחר והו"ל דבר האבד ממנו אם לא יעתיקנה כי לא יהיה זכור מ"ש בתשובה אבל מ"ש התשובה בלאו האי טעמא שרי לכתוב דאפילו אגרת שלומים שרי להרא"ש וכדעת הרי"ף והרמב"ם כ"ש תשובה אבל בכלל כ"ג כתב וז"ל וכתב תשובה על השאלה בח"ה לפי שהיה השליח ממתין לה וכו' משמע דצריך ליתן טעם על כתיבת התשובה ואפשר דכיון דהרא"ש היה מחמיר על עצמו שלא לכתוב בחולו של מועד משום הכי הוצרך לומר טעם על כתיבת התשובה במועד משום דהשליח היה ממתין לה ולא היה רוצה להתעכב עד אחר המועד וכן כתב להדיא בכלל רביעי וז"ל לא הייתי כותב בחולו של מועד כי לא הורגלתי בכך אלא לצורך שעה היא וכו' אבל מי שנוהג היתר לכתוב תשובת שאלה וכל שכן הוא וב"י כתב ג"כ כיוצא בזה:
דרכי משה
[עריכה](א) וכ"ה בהג"מ סוף מי שהפך דמותר לכתוב בלא שינוי כשמלוה לעו"ג וכ"כ מהרי"ל דכותבין הכתבים שתולים במשכונות:
(ב) ובמהרי"ל כתב דיש לכתוב בכתב ששינה כדי שידע המשתלח ודוקא אם כותב לע"ה אבל אם כותב לת"ח אין צריך שיודיעו דיודע בעצמו שהכותב שינה וכ"פ הכלבו ונהגו לכתוב בשינוי והמחמיר הרי זה משובח עכ"ל:
(ג) וכ"נ דהרי בימים האחרונים היה נוהג כתיבה משיט"ה אפילו הכי הצריכו בו שינוי:
(ד) וכ"נ אליבא דהלכתא אך מקומות אלו נוהגים לשנות וכן ראוי להורות לכתחלה והמיקל במקום שאין מנהג לא הפסיד:
(ה) מיהו נוהגים שכותבין איגרת שלומים ע"י שורות עקומות ואין למחות בידן מאחר דכבר כתבתי דאליבא דהלכתא יש להתיר באיגרת שלום לגמרי אפילו בלא שינוי כלל אבל בשאר כתבים האסורים לכתוב במועד יש להחמיר דאפילו ע"י עיגול אסור:
(ו) ונראה דהכי נקטינן לענין הלכתא ודלא כמהרי"ל דאוסר.