לדלג לתוכן

ספר הנזירים. תולדות הנזירות בישראל/התקופה הראשונה

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



ג) התקופה הראשונה.

התכלית העיקרית של הנזירות הישראלי. שני טיפוסים. נזיר לזמן קצוב. שלושת סימניו. נזיר-עולם. נזיר-שמשון. שני סימניו. טעם לדבר. נזיר גיבור. נזיר נביא. שמשון. שמואל. אבשלום.

התכלית העיקרית שאליה שאפו נזירי ישראל היתה – להכשיר את הגוף ואת הרצון לעשיית מעשים טובים. תגבורת כוח המדמה וכוח ההכרה לא היתה על פי רוב לתכלית בפני עצמה. היו אמנם פרושים משום ש"חשקה נפשם בתורה". אבל "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים" [1].

שני טיפוסים היו לנזירות הישראלית, שלכאורה הם משונים זה מזה, אבל באמת קרובים הם מאוד זה אל זה. הטיפוס האחד הוא זה של נזיר-התורה – נזיר לזמן קצוב, והטיפוס השני זה של שמשון הגיבור ושמואל הנביא – נזיר עולם. קרוב הדבר, כי "נזיר-עולם" ("נזיר שמשון") היה בראשונה הטיפוס המפורסם ביותר, ומעט מעט התחילו מתרבים גם נודרים בנזירות לזמן קצוב, שחלקם האחד עבר אל מצב הנזירות העולמית, וחלקם האחר עזב את הנזירות "אחרי מלאות ימי נזרו".

שלושה סימנים נתנה התורה לנזיר: א) "מיין ושיכר יזיר, חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו, מכל אשר ייעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג, לא יאכל. ב) כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו; עד מלאת הימים, אשר יזיר לה', קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו. ג) כל ימי הזירו לה', על נפש מת לא יבוא" [2].

יש אומרים: התורה היתה המתנגדת לעניין הנזירות, ולפיכך ציוותה על הנזיר שיגדל פרע שער ראשו כמנהג האבלים, ואסרה עליו שתיית יין ואפילו חומץ וכל מישרת ענבים – דבר שכמעט שאי אפשר לעמוד בו בארץ-ישראל [3]. אבל מאמר זה מחוסר יסוד נאמן. התורה לא די שלא היתה מתנגדת לעניין הנזירות, אלא שהיתה מחבבת אותו חיבה יתירה, ואמרה על הנזיר שיגדל פרע שער ראשו כמנהג האבלים, ואסרה עליו שתיית יין למצוות גידול שיער פירשה להדיא: "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו". מכאן אתה למד, שלהלכות הנזיר יש יסוד אחר – והיסוד הזה הוא בקדושת הנזיר.

לפנים בישראל לא היו יין ושכר. בני-ישראל הקדמונים, אשר חיו חיי-רועים במדבר, לא נטעו כרמים, ויין לא בא אל פיהם. מגודלי שיער היו, ומורה לא עלה על ראשם. השער ההולך וגדל היה סמל הגידול והצמיחה שבטבע, ואיש לא שלח בו יד. לאחר שנעשו ישראל בני תרבות ישובית התחילו מגלחים את שערם ו"שותים במזרקי יין". הנזיר, אשר הזיר את עצמו לה', מחה נגד התרבות, אשר תוכנה היה ההתרחקות מן הפשטות הטבעית, וסלה – היין. הוא לא שתה כל מישרת ענבים, ולא אכל ענבים. הוא גם גידל פרע שער ראשו, והשער הארוך היה "נזר אלוהיו על ראשו" – "ויש אומרים כי מלת נזיר מגזרת נזר" [4] על הדרך שנאמר "עטרת תפארת שיבה" [5], ועל דרך שנקראו הנטיעות קודם שהיתה בהן יד הקוצר "נזירים" [6]. כבר נזכר למעלה, שהנזיר היה חוץ לזה זהיר מאוד מאוד בטהרה, ובייחוד נשמר מטומאת מת. ולא זו בלבד, אלא שהחמירה התורה בנזיר יותר מבכוהן. רבי אליעזר בן הורקנוס, ש"לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם" [7], והחזיק בכל עוז בהלכות עתיקות, היה סבור אפילו שנזיר חמור לא רק מכוהן הדיוט, אלא גם מכוהן גדול [8]. ברור כמעט, ש"משנה ראשונה" ועתיקה היא זו של רבי אליעזר, שהרי גם בשני סימני הנזירות האחרים חמור הנזיר מכוהן גדול: כוהן גדול אינו חייב בגידול שיער [9], וגם בשתיית יין אינו אסור אלא בשעת העבודה [10]. אבל מה שהוא חשוב לענייננו הוא זה, שדווקא אותם הנזירים העתיקים, שהיו נזירים מבטן אמם עד יום מותם, לא נשמרו לכאורה מטומאת מת כלל וכלל, אף על פי שנשמרו משתיית יין כנזיר-תורה, ובגידול שיער היו זהירים עוד יותר מנזיר-תורה ואפילו מ"נזיר-עולם": סתם, נזיר-תורה אינו אלא לשלושים יום [11], ועל כן הוא חייב בגידול שיער רק שלושים יום, "נזיר-עולם" – "הכביד שערו מיקל בתער" [12], אבל הנזירים העתיקים, כגון שמשון ושמואל, לא עלה על ראשם מורה כלל. משום מה הקילו איפוא הנזירים הללו דווקא בטומאת מת?

את פתרון השאלה הזאת נמצא בנקל כאשר נתבונן מקרוב אל חיי הנזירים העתיקים ההם, קודם כול – אל חיי שמשון הגיבור.

אל אשת מנוח "ממשפחת הדני" בא מלאך-ה' ואמר לה: "ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושיכר, ואל תאכלי כל טמא, כי הנך הרה וילדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן" [13]. האשה ילדה את שמשון, "ויגדל הנער, ויברכהו ה', ותחל רוח ה' לפעמו" [14]. במה ניכרו אותות רוח ה', אשר החל לפעם את הנער? במכות אשר היכה כפעם בפעם את אויבי-ה', ועמו – את הפלשתים. זאת היתה עבודת הקודש, אשר אותה עבד שמשון כל ימי-חייו. וכאשר הציקה לו אשתו לגלות לה במה כוחו גדול, הגיד לה: "מורה לא עלה על ראשי, כי נזיר אלוהים אני מבטן אמי; אם גולחתי – וסר ממני כוחי וחליתי והייתי ככל האדם" [15]. הגיבור הגדול האמין, כי ביום הפירו את נדר אמו וחללו את הקדושה השורה עליו, וסר הכוח, וחלה והיה כאחד האדם. אנו רואים איפוא, כי בימים ההם היה הנזיר הקדוש גיבור, ונלחם מלחמת-עמו. מובן מאליו, שנזיר אשר כזה, שכל עסקו במלחמה, אי אפשר לו להישמר מטומאת מתים, ועל כן אומרת ההלכה הישנה: "נזיר שמשון – הכביד שערו אינו מיקל, ואם נטמא אינו מביא קרבן-טומאה" [16].

אין ספק, כי תמונת הנזיר הגיבור שמשון, אשר נשמרה בהגדות-הגיבורים העתיקות של עמנו, היא תמונה טיפוסית, שרבים רצו להיות, ויחידים גם היו, כמוה. המלאך אומר עליו טרם היוולדו "כי נזיר-אלוהים יהיה הנער מן הבטן", והאם איננה שואלת: מה זה "נזיר-אלוהים"? שמע מינה, שזה היה חיזיון מפורסם ונודע באומה באותה התקופה הקדומה אשר "בימי שפוט השופטים". אפשר גם כן, שכוונת הכתוב בשירת-דבורה "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם" [17] אינה אלא זו "כאשר גידלו פרע את שער הראש והתנדבו בנזירות לצאת למלחמה באויבי ישראל ואלוהי-ישראל" [18]. יהיה איך שיהיה, אחת ברורה היא: בקדמות ימות תולדותינו מופיעה לפנינו תמונת הנזיר בתורת איש גיבור העומד בראש העם, שופטו ולוחם-מלחמותיו, איש הממשיך את עבודת הגיבורים הקדמונים העולים מן המדבר לרשת ארצות לעמם, ודומה להם בפשטות-חייו, בנזירותו מן היין, בשערותיו הארוכות, באמונתו התמימה ובאהבתו העזה אל החירות. נפלאה התמונה, מלאה תומת-ילדים וכוח-איתנים, כמו מאבני שיש חוטבה, ורוח-אלוהים מרחפת עליה.

שמשון הגיבור הוא בן אותה התקופה הקדומה בתולדות-ישראל, שבה לא נבדלו עוד הנשים מעל האנשים, שבה היתה דבורה "אשה נביאה" "שופטה את ישראל". במשנה שנינו: "האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין אשה מדרת בנה בנזיר" [19], אבל שמשון היה נזיר, שאמו הדירה אותו. כמו כן שמואל הנביא "מהר אפרים". חנה אמו נדרה נדר ותאמר: "ה' צבאות! אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים – ונתתיו לה' כל ימי חייו, ומורה לא יעלה על ראשו" [20]. וכאשר ילדה את שמואל קיימה את נדרה ושלחה אותו אל בית-ה' אשר בשילה. שם "היה משרת את ה', את פני עלי הכוהן" [21], חגור "אפוד בד" ולבוש "מעיל קטן" [22]. לשמואל "נגלה ה'", ויהי "דבר ה'" אליו [23], "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'" [24], "ויהי דבר שמואל לכל ישראל" [25]. ככוהן היה מקריב קרבנות [26], ושופט היה "את ישראל כל ימי חייו" [27]. הוא הפיל אימה גדולה על הפלשתים, "וייכנעו הפלשתים, ולא יספו עוד לבוא בגבול ישראל, ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל" [28].

תמונת הנזיר-הנביא שמואל שונה מתמונת הנזיר-הגיבור שמשון. דומה שכוחו הרוחני של שמואל גדול מכוחו הגשמי. הנזירות התחילה כבר לעבור למדרגה יותר עליונה, מאמצעי למשול על הגופות היא הולכת ונעשית לאמצעי למשול על הלבבות. גם עבודת-האלוהים בכלל התחילה לקבל צורה יותר רוחנית. שמואל עודנו מקריב קרבנות, אבל הקרבנות הנם כבר דבר טפל בעיניו. המסורה מייחסת לו את המאמר: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע – מזבח טוב, להקשיב – מחלב אילים" [29]. מסביב לשמואל נאספו "חבל נביאים" [30] או "להקת נביאים" [31], שהם באים לידי "התעוררות" על ידי "נבל ותוף וחליל וכינור" [32] וגם לידי "התפשטות הגשמיות": שאול המלך בא אליהם "ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל, ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה" [33].

אבל כלל ישראל עדיין רחוק היה אז ממצב זה של "התפשטות הגשמיות". בעם שררה עוד ההשקפה העתיקה, שעל פיה מתאחדים הגוף והנפש באחדות גמורה. ההתבדלות החברתית אך זה התחילה, וראשית סימני ההתבדלות הרוחנית כמעט שנראו באומה. רוח האדם אך החל להרגיש את עצמו, ולהבדיל את עצמו מעל הגוף ומעל החולין והכוח של הגוף. תמונת שמואל הנביא רחוקה מהיות רוחנית טהורה, מבטלת את הגוף. בהגדרות העם נשמרה תמונת הנביא בתור מבשרת דבר חדש, אשר קיבל את צורתו אחרי כן מידי אליהו הנביא, הוא אבי הנביאים הגדולים. בתולדות הנזירות הישראלית מסמנת התמונה הזאת את ראשית המעבר מן הנזיר הגיבור אל הנזיר הנביא. שמואל איננו עוד המושל על הלבבות רק בכוחו הרוחני לבד, כאשר היו הנביאים הגדולים אחריו. הוא איננו מאלה אשר "גוום נתנו למכים ולחייהם למורטים, פניהם לא הסתירו מכלימות ורוק". הוא עומד בראש העם, הוא "שופט" בעם כשמשון הגיבור. הוא גם "משסף את אגג לפני ה'". אבל אין בו אותם הכוח והעוז אשר לשמשון הגיבור. הוא מוכרח להניח את מקומו בעודנו בחיים לגיבורי ישראל – לשאול ולדויד. אולם עבודתו לא בטלה. אותה המשיכו נביאי יהודה וישראל: נתן הנביא, גד הנביא, שמעיה הנביא, אחיה השילוני, עידו הנביא, עזריה בן עודד הנביא ואחרים, עד שבא אליהו הנביא והפיח רוח חדשה, כבירה ואיתנה, בקרב הנביאים.

מסורה ישנה מזמן התנאים אומרת: "אבשלום (בן דויד המלך) נזיר עולם היה" [34]. מסימני הנזירות לא נזכרו אלא שערו הארוך, אשר בהכבידו עליו והקיל אותו בתער (כדין נזיר עולם) "ושקל את שער ראשו מאתיים שקלים באבן המלך" [35]. סימנים אחרים של נזירות איננו מוצאים בתמונת אבשלום, לא מטיפוס הנזירות של שמשון ולא מטיפוס הנזירות של שמואל. הוא איננו מופיע לפנינו לא בתור גיבור ולא בתור נביא. אין אנו מוצאים בנפשו שאיפות רוחניות כבירות – יותר מדי הוא מלא שאיפות גשמיות, ועל הכול תאוות הממשלה והשלטון. אין אנו מוצאים בו גם גבורה ותומת נפש של הגיבורים הקדמונים – יותר מדי הוא בן מלך מפונק, "איש יפה בכל ישראל להלל מאוד" [36], ערום ומגנב "את לב אנשי ישראל" [37]. בערמה הרג את אחיו אמנון [38], בערמה ביקש לו את המלוכה [39]. לא כאלה חלק נזירי-ישראל, כי באמונה הם עושים את מעשיהם, ואמת וצדק ביקשה נפשם.

───────────────

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.

  1. ^ ברכות יז, א.
  2. ^ במדבר ו, ב-ו.
  3. ^ S. Munk בספרו Palestine (עמ' 169-168).
  4. ^ רבי אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה (שם).
  5. ^ משלי טז, לא.
  6. ^ ויקרא כה, יא.
  7. ^ סוכה כז, ב; כח, א, ובשאר מקומות.
  8. ^ משנה, נזיר, ריש פרק ז, וגמרא מז, א.
  9. ^ תענית יז, ב.
  10. ^ ויקרא י, ט.
  11. ^ משנה, נזיר, פרק א.
  12. ^ שם.
  13. ^ שופטים יג, ד-ה.
  14. ^ שם, שם, כד-כה.
  15. ^ שם, טז, יז.
  16. ^ נזיר, משנה, פרק א.
  17. ^ שופטים ה, ב.
  18. ^ כך מפרש את הכתוב הזה החוקר האנגלי ב.ר. סמית (עיין Wellhausen, Israelitische und juedischo Geschichte, עמ' 103).
  19. ^ משנה, נזיר, פרק ד.
  20. ^ שמואל א, א, יא.
  21. ^ שם, ב, יא.
  22. ^ שם, שם, יח-יט.
  23. ^ שם, ג, כא.
  24. ^ שם, שם, כ.
  25. ^ שם, ד, א.
  26. ^ שם, ז, ט-י.
  27. ^ שם, ז, טו.
  28. ^ שם, שם, יג.
  29. ^ שם, טו, כב.
  30. ^ שם, י, ה.
  31. ^ שם, יט, כ.
  32. ^ שם, י, ה.
  33. ^ שם, יט, כד.
  34. ^ נזיר ד, ב.
  35. ^ שמואל ב, יד, כו.
  36. ^ שם, שם, כה.
  37. ^ שם, טו, ו.
  38. ^ שם, יג, כה-כט.
  39. ^ שם, טו, א-ו.