ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר שמות/פרשת תצוה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרשת תצוה יש בה ארבע מצות עשה ושלש מצות לא תעשה


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/צח (עריכה)

מצות עריכת נרות המקדש[עריכה]

להטיב נרות תמיד לפני השם יתברך, שנאמר (שמות כז כא) יערוך אתו אהרן ובניו, כלומר יערוך הנר לפני השם יתברך, וזוהי מצות הטבת נרות הנזכרת בגמרא ‏[1].

משרשי המצוה. שצונו השם יתברך להיות נר דולק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים, וכל ענין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה. וכבר אמרנו ‏[2] כי במעשה הטוב תכשר הנפש. וכל זה סובב על היסוד הבנוי לנו כי הכל נגזר מצד המקובלים עם היותי מאמין באמת כי יש למקובלים בענינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם גם אנחנו נכתב הנראה כפשוטן של דברים, והכל לשם שמים.

דיני המצוה, כגון מה שאמרו ‏[3] הדלקת הנרות דוחה שבת כקרבנות שקבוע להם זמן שנאמר בו תמיד, ושנתן ‏[4] לכל נר ונר חצי לוג שמן שנאמר מערב עד בקר, ושיערו חכמים שזה השיעור יספיק בלילי טבת, וכן נותנין בכל הלילות ואם יותר אין בכך כלום. ומענין מצות ההטבה הוא הדישון, ודישון המנורה והטבתה מצות עשה בבקר ובין הערבים. והדישון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שכבה ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר, ונר שלא כבה מתקנו. ונר אמצעי (מערבי) אם כבה מדליקו מאש שעל המזבח החיצון. והאחרים מדליקין זה מזה, שמושך את הפתילה ומטה אותה עד שהאור נתפשת בה, לפי שאין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר.

ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני ממנחות[5] וממקומות מתמיד. זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה ‏[6] במצוה זו שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפרשנו. אבל דעת מפרשים אחרים ‏[7] היא שההטבה היא הדשון והקנוח ותיקון הפתילות, וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות ‏[8][9]

ונוהגת בזמן הבית בכהנים. וכהן העובר עליה ולא ערך הנרות כמצוה -- בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/צט (עריכה)

מצות לבישת בגדי הכהנים[עריכה]

שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש, שנאמר (שמות כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו.

משרשי המצוה. היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחרי מחשבותיו וכונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבותיו וכונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אליה שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגדל ענינו היה צריך גם זה.

ומן הטעם הזה נאמר ‏[10] שנתחייבו להיות אורך הכתנת על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, ואורך ‏[11] בית יד שלה עד פס ידו, והמצנפת ‏[12] ארכה שש עשרה אמה ומקיפה בראשו כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו, והאבנט שחוגר במתניו ארכו שלשים ושתים אמה ומקיפו ומחזירו על גופו כרך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו שמתוך גבהו ברוב ההיקפים, הזרועות נוגעות בו על כל פנים. וכל זה ראיה למה שאמרתי למודה על האמת, מלבד שיש בענין כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלובש בלבוש מיוחד לעבודה. וכבר כתבנו ‏[13] כי בהגדלת הבית ובמוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל ה'.

דיני המצוה. כגון ביאור המלבושים שהם שלשת מינין בגדי כהן הדיוט מין אחד, ובגדי כהן גדול שני מינין, בגדי זהב ובגדי לבן. ושל כהן הדיוט הם ארבעה כלים, ושמם כן: כתנת מכנסים ומגבעת ואבנט.

  • הכתנת היא כעין חלוק רחב של ישמעאלים,
  • והמכנסים צורתן ידועה בכל מקום, והיו שלהם גדולים ממתנים ועד ירכים, כלומר, עד הירכים שהוא הנקרא גינוי(?).
  • אמנם המגבעת הוא כלי שמניחין על הראש עשוי ככובע.
  • האבנט הוא כמין אזור שחוגרין בו אלא שהם היו מקיפין בו הרבה היקפין מה שאין אנו עושין כן באזור.

וארבעת כלים אלה של פשתן היו לבנים וחוטן ‏[14] כפול ששה, והאבנט ‏[15] לבדו רקום בצמר, ובאלו היה עובד לעולם כהן הדיוט, ומותר ‏[16] ללבושן ביום בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, דמותר להנות בהן, חוץ מן האבנט לפי שהוא שעטנז ולפיכך אסור שלא בשעת עבודה.

ושל כהן גדול הם שמונה ושמם כן: כתנת ומכנסים ואבנט -- כשם השלשה של כהן הדיוט, ומצנפת לכהן גדול במקום מגבעת לכהן הדיוט, שזה וזה על הראש נתון, אלא שהמצנפת הוא עשוי כמין בגד ארוך שצונפין בו הנשים ראשן, וכהן גדול צונף בה, והמגבעת עשויה כמין כובע -- הרי ארבעה של כהן גדול, שהיו ארבעתן של פשתן לבדו לבנים וחוטן כפול ששה, ומעשה רוקם היו עשויין, אבל לא היה דומה רקימתן לרקימת האבנט של כהן הדיוט.

ועוד היו לו ארבעה אחרים של זהב ושמן: חשן, אפוד, מעיל, ציץ. ובכל השמנה היה עובד עבודת חוץ, אבל בפנים שהוא לפנים מן הפרוכת לא היה עובד לעולם כי אם בבגדי הבד. ואחר שעבד בהן ביום הכפורים אחד, אינו חוזר‏[17] ועובד בהן לעולם, שנאמר (ויקרא טז ג) והניחם שם. וכל זמן שיעבוד הכהן, בין הדיוט בין גדול, בפחות מבגדיו המיוחדין לעבודה ההיא או ביותר מהן -- עבודתו פסולה, וגם יתחייב מיתה בידי שמים, כמו שלמדו הדבר רבותינו זכרונם לברכה ‏[18] מ"וחגרת להם אבנט והיתה להם כהונה" (שמות כט ט). בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם, ויחשבו כזר העובד שהוא במיתה. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שני מזבחים ובמקומות מכיפורים ‏[19] וסוכה ‏[20][21]

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהנה. ועובר עליה ועבד מחוסר בגדים או יותר -- חייב מיתה בידי שמים כמו שכתבנו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ק (עריכה)

שלא יזח החשן מעל האפוד[עריכה]

שלא נסיר החשן מעל האפוד. וענין חשן ואפוד כבר זכרנום למעלה, שהם שנים משמונה בגדי כהן גדול, והחשן היה נתון כנגד לבו של כהן לפניו, והאפוד מאחריו מכוון כנגד החשן שלפניו והיה באפוד ממעשה האפוד בעצמו כמין שתי ידות יוצאות ממנו שחוגר עצמו הכהן בהן והוא נקרא 'חשב האפוד'. ואותו חשב האפוד אחר שחגר עצמו בו ונתן החשן על לבו, היה עומד תחת החשן. וצוה הכתוב לקשר טבעות שהיו קבועות בחשן עם טבעות שהיו קבועות באפוד בפתיל תכלת כדי שיהיה נתון החשן על החשב דרך קביעות והדר, שאם לא יקשר אותם באותן טבעות, יהיה החשן נד ונבדל מחשב האפוד ונוקש על לוח לבו של כהן, ועל זה נאמר (שמות כח כח) ולא יזח החשן מעל האפוד. כלומר, מעל חשב האפוד, ותרגומו לא יתפרק. והמפרק חבורו בשעת עבודה לוקה מלאו זה.

משרשי המצוה. שרצה השם יתברך לטובתנו לזכותנו בהגדלת אותו הבית הקדוש ולהיות כל אשר בו מכון וקבוע על מכונו, בין ענין כליו שיהיו בתכלית השלמות בין ענין כלי המשרתים, כגון מלבושים אלה שהן מלובשים בהן בשעת העבודה, שהכל יהיה נכון ושלם בתכלית השלמות לא יחסר שום נוי בכל הדברים, ובאמת כי מנוי הענין הוא שלא יהיה החשן נע ונד על לוח לבו אלא יעמד שם קבוע כמין חומר. ועד ששמענו טוב מזה נחזיק בזה.

דיני המצוה. כגון מעשה החשן והאפוד וסדר לבישתן ויתר פרטיה מבוארים במכות ‏[22].

ונוהגת מצוה זו שלא נסיר החשן מעל האפוד, בזמן הבית בזכרים ונקבות, כלומר, שאחד איש או אשה שפרק חבורם -- לוקה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קא (עריכה)

שלא לקרוע המעיל של כהנים[עריכה]

שלא להכרית פי המעיל של כהן גדול, שנאמר (שמות כח לב) לא יקרע.

משרשי המצוה. לפי שהקריעה דבר של גנאי אצלנו וענין השחתה, ואף כי בפי הבגד, נתרחקנו מן הדבר והוזהרנו עליו בלאו כדי שילבשהו הלובשו באימה וביראה ובנחת ודרך כבוד שיירא מלקורעו ומלהשחית בו דבר.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, כלומר שכל מי שקרעו, בין איש בין אשה, או אפילו הכריתו במספריים במזיד -- לוקה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קב (עריכה)

שנצטוו הכהנים לאכול בשר קצת מן הקרבנות, כגון החטאת והאשם, שנאמר עליהם "ואכלו אתם אשר כופר בהם(שמות כט, לג), ואמרו זכרונם לברכה (פסחים נט:) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וענין מעשה החטאת והאשם איך היו עושין אותן ומקום וזמן אכילתן כסדר שלהם, נכתבנו בעזרת השם, וכלל הדבר, שכל בשר קרבן החטאת והאשם היה נאכל לזכרי כהונה בעזרה חוץ מן האמורין שבהן, ואין לבעלים בהם כלום, ושם יתפרש גם כן מה הן האמורין ובכלל מצות עשה זה גם כן שיאכלו חלקם המגיע אליהם מכלל הקרבנות שנקראין 'קדשים קלים', וכן אכילת התרומה בכלל המצוה. ואולם אין אכילת קדשים קלים ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם, שבאכילת חטאת ואשם, תשלם כפרת המתכפר, כמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים שם) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ואכילת קדשים קלים ותרומה, לא יוסיף ולא יגרע במצות המקריב והנותן.

משרשי המצוה. היסוד הקבוע אצלנו כי כל פעולות הקרבנות להכשיר מחשבותינו וכונתנו לטוב, ולהשפיל הנפש המתאוה אשר בנו ולהגדיל ולחזק נפש השכל אל המצות. ועל כן נצטוינו להתנהג בכל עניני הבית והקרבנות דרך מעלה וגדולה וכבוד למען תנוח בלבבנו יראה וענוה ושפלות הרוח בהיותנו שם, גם בזכרנו אותו ממקומנו. ובאמת כי מן הנהגת הכבוד אל הקרבן שהכפרה תלויה בו, להיותו נאכל אל המשרתים בעצמם ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלבם או ימכרוהו לכל קונה, וכן מן הכבוד הוא שיאכל במקום קדוש, וכן שלא ישהו אכילתו הרבה כדי שלא יסריח ותהיה הנפש קצה בו -- הלא כל זה מראה בענין גדולה וחשיבות.

דיני המצוה. במקומן נאריך בהן קצת כמנהגנו.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהונה. והעובר עליה ולא אכל חלקו המגיע מהן בזמן המוגבל לו -- בטל עשה ונענש עוד מצד כפרת הבעלים שתלויה בו, כמו שאמרנו.

והרמב"ן זכרונו לברכה (בספר המצוות שורש יב) לא ימנה מצוה זו, כי אמר שזה חלק מחלקי מצות הקרבנות הוא שצוה השם יתברך בהם מי יאכלם ולמי יהיו, והאמת שהכפרה תלויה בזה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קג (עריכה)

מצות הקטרת קטרת[עריכה]

שנצטוו הכהנים להקטיר קטרת סמים פעמים בכל יום על מזבח הזהב, שנאמר (שמות ל ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו וכו'. ובכל שנה ושנה מצוה עליהם לעשות ממנה כדי להקטיר בה כמו שאמרנו. ועשייתה והמצוה שנעשית בה בכל יום נחשב למצוה אחת, לפי שסוף מצות עשייתה אינה אלא להקטיר בה, ואף על פי ששני כתובים של מצוה מצאנו בין העשיה וההקטרה שנאמר בסדר כי תשא (שמות ל לד) "קח לך סמים וגו'" על עשיתה, וכאן כתוב "והקטיר עליו אהרן וגו'" -- אף על פי כן ראיתי למחשבי המצות שחושבין הכל מצוה אחת, ואין בזה מחלוקת ביניהם כלל. אבל יחלקו בה בענין אחר, כי הרמב"ם זכרונו לברכה ימנה קטרת של שחרית ושל ערבית מצוה אחת, והרמב"ן זכרונו לברכה כתב ‏[23] שהן נמנות שתים, וראיותיו בספרו.

משרשי מצוה זו. גם כן להגדיל כבוד הבית ולהיות מעלתו ומוראו על פני כל אדם. ואי אפשר להגדיל דבר בלב בני אדם ומחשבתו, רק בדברים שהוא חושב אותם לגדולה וימצא בהם תענוג ושמחה. וידוע כי ענין הריח הטוב הוא דבר שנפש אדם נהנית בו ומתאוה אליו ומושך הלב הרבה. וריח הקטרת היה הטוב שאפשר לעשות על ידי אדם, עד שאמרו זכרונם לברכה בפרק אמר להם הממונה ‏[24] כי מריחו היו מריחין בו בשעת הקטרה מיריחו עד ירושלים.

מדיני המצוה. מה שאמרו בבריתא בכריתות (דף ו.) שפטום הקטרת היתה אחד עשר סממנין, ארבעה מהן מפורשין בתורה, והשבעה קבלה, ומה שאמרו ‏[25] שהקטרת נעשית בין על ידי כהן גדול או הדיוט, ואמרו ‏[26] שאם לא הקטיר בבקר מקטיר בין הערבים כל השיעור של יום אחד שהוא משקל (כריתות שם) מאה דינרין, ומשקל הדינר ידוע. ובכל יום היה מקטיר חצין בבקר וחצין בערב אחר תמיד של בין הערבים קודם הטבת הנרות כולן, אחר הטבת חמש פתילות מהן ‏[27], כי לא היה מדליקן רצופין. וכך היו עושין ענין זה, (תמיד שם) כהן שזכה להקטיר הקטרת נוטל כלי מלא קטרת גדוש וטני שמו, ופורשין כל העם ‏[28] מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח שנאמר (ויקרא טז יז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו', ומקטיר כדרך שמפרש שם בגמרא ‏[29] שמשליך הקטרת בנחת על הגחלים אשר במחתת הזהב ומשתחוה ויוצא. ויתר פרטיה וכיצד היא נעשית, ומה שהיו אומרים בשחיקת הסממנים היטב הדק היטב, לפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ‏[30] כי הקול יפה לסממנין בעוד ששוחקין אותם -- הכל בכריתות ובתמיד ‏[31]

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, והמקטיר כדינו קיים עשה זה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קד (עריכה)

שלא להקטיר ולהקריב על מזבח הזהב[עריכה]

שלא להקריב במזבח הזהב שבהיכל כי אם קטרת שבכל יום, זולתי הזאת הדמים מיום הכפורים ליום הכפורים, שנאמר (שמות ל ט) לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו.

כבר כתבנו למעלה תשובה לשואל על צד הפשט על ענין מצות בנין בית הקדוש לאל ברוך הוא, וענין היות שם כלים יקרים לעבודה ושלחן ומנורה. ואחרי זאת אין ליגע מחשבתנו במה שאינו צריך ולחפש טעם למה יצוה האל לבל נקטיר במזבח הזהב קטרת זרה, שאם כן יחיבנו לחפש למה צוה אותנו להיות נרות המנורה שבעה ולא שמונה ואל הפרטים אין חקר לנו ולא תשיג בהן המחשבה לעולם. ואם תלחצני להשיב בפרטים על כל פנים, אומר על צד הפשט, אם לא שהקבלה תכריח לפי דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים המקובלים שלא יהיה בפרטים טעם אחר, אלא נאמר שאחר שנתחיבנו לבנות בית ולעשות כלים נצטוינו בהם על צד אחד מן הצדדין, ובא בהן אחד מן החשבונות שאי אפשר למעשה בלתי אחד מהן. ואולם אחר שנצטוינו בהן באה הצוואה עליהן לעשות במצוה דרך קבע לעולם, ולא נוסיף ולא נגרע כי התוספת והגרוע במכוון בשלימות - קלקול, וכל מצותיו ברוך הוא שלמות ותמימות. ואולם שמעתי כי יש למקובלים בכל אחד מן הפרטים טעמים נפלאים וסודות עמוקים.

ונוהגת מצוה זו שלא להקריב במזבח הזהב כי אם קטרת, בזמן הבית בכהנים. והעובר על זה והקריב או זרק בו כי אם דבר הראוי להקריב בו כמו שאמרנו -- חייב מלקות.

  1. ^ (יומא יד ב)
  2. ^ (במצוה טז)
  3. ^ (אמור פרשה יג משנה יא)
  4. ^ (מנחות פט א)
  5. ^ (מנחות פו, א)
  6. ^ (פ"ג מהל' תמידין ומוספין)
  7. ^ (רש"י שמות ל ז)
  8. ^ (מט ב)
  9. ^ (פ"ג מהל' תמידין ומוספין)
  10. ^ (פסחים סה ב)
  11. ^ (יומא עב ב)
  12. ^ (פ"ח מהל' כלי המקדש ה"יט)
  13. ^ (במצוה צה)
  14. ^ (יומא עא ב)
  15. ^ (שם יב ב)
  16. ^ (שם סט א)
  17. ^ (יומא כד א)
  18. ^ (סנהדרין פג ב, זבחים יז ב, יח א)
  19. ^ (יומא עא, ב)
  20. ^ (סוכה ה, א)
  21. ^ (פ"י מהל' כלי המקדש)
  22. ^ (מכות כב א)
  23. ^ (בסוף ספר המצוות)
  24. ^ (תמיד פ"ג מ"ח)
  25. ^ (יומא כו א, תמיד פ"ז מ"ג)
  26. ^ (מנחות מט א)
  27. ^ (יומא יד ב)
  28. ^ (משנה, כלים א, ט)
  29. ^ (תמיד פ"ו מ"ג)
  30. ^ (כריתות שם)
  31. ^ (פ"ג מהל' תו"מ)