ספרי על דברים יא טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | ספרי על דבריםפרק י"א • פסוק ט"ו | >>
י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כח • כט • ל • לא • לב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


דברים י"א, ט"ו:

וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃


ונתתי עשב בשדך לבהמתך - הא מה אני מקיים ונתתי עשב בשדך לבהמתך? שלא תהא מצטער למדברות. אתה אומר כן, או אינו אלא ונתתי עשב בשדך לבהמתך כמשמעו? ת"ל ואכלת ושבעת. הא מה אני מקיים ונתתי עשב בשדך לבהמתך? למה נאמר? שלא רצה מצטער למדברות.

ר' יהודה בן בבא אומר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך - מן התחומים, שתהא גוזז ומשליך לפני בהמתך כל ימות הגשמים, ואתה מונע ידך ממנה קודם לקציר ל' יום - והיא עושה ואינה פוחתת מדגנה.

ד"א ונתתי עשב בשדך לבהמתך - זה פשתן. וכן הוא אומר תהלים קד מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ:

ואכלת ושבעת - סימן טוב לאדם, כשבהמתו אוכלת ושובעת. וכן הוא אומר משלי יב יודע צדיק נפש בהמתו.

ד"א ואכלת ושבעת - כשבהמתך אוכלת ושובעת - עובדת בכח האדמה, וכן הוא אומר משלי יד ורב תבואות בכח שור.

ד"א ואכלת ושבעת - מן הוולדות. ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנא' ירמיה לא ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר: