מ"ג דברים יא טו
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאֶתֵּין עִשְׂבָּא בְּחַקְלָךְ לִבְעִירָךְ וְתֵיכוֹל וְתִשְׂבַּע׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאֶתֵּן עִסְבָּא בְּחַקְלָךְ לִבְעִירָךְ וְתֵיכוּל וְתִסְבַּע: |
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ר' יהודה בן בבא אומר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך - מן התחומים, שתהא גוזז ומשליך לפני בהמתך כל ימות הגשמים, ואתה מונע ידך ממנה קודם לקציר ל' יום - והיא עושה ואינה פוחתת מדגנה.
ד"א ונתתי עשב בשדך לבהמתך - זה פשתן. וכן הוא אומר תהלים קד מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ:
ואכלת ושבעת - סימן טוב לאדם, כשבהמתו אוכלת ושובעת. וכן הוא אומר משלי יב יודע צדיק נפש בהמתו.
ד"א ואכלת ושבעת - כשבהמתך אוכלת ושובעת - עובדת בכח האדמה, וכן הוא אומר משלי יד ורב תבואות בכח שור.
ד"א ואכלת ושבעת - מן הוולדות. ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנא' ירמיה לא ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר:רש"י
"ואכלת ושבעת" - הרי זו ברכה אחרת שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים ואכלת ושבעת
[יח] דבר אחר. לפי זה כתב "בשדך", שרוצה לומר בשדך - במקום שהתבואה גדילה, בשדה יהיה העשב, כגון שתהיה גוזז וכו':
[יט] ברכה מצויה בפת בתוך המעיים. דאם לא כן, הרי כבר כתיב "ואספת דגנך וגו'":
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – הֲרֵי זוֹ בְּרָכָה אַחֶרֶת, שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה מְצוּיָה בַּפַּת בְּתוֹךְ הַמֵּעַיִם (ת"כ בחקתי א,ו), וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ואכלת ושבעת. יחזור אל דגנך תירושך ויצהרך. או יהיה באורו, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, כשיהיה רב העשב בשדה והמרעה טוב אז ואכלת ושבעת, כי הוא סימן השובע במזונות בני האדם. ודרשו רז"ל, ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת, מכאן שאסור לו לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו.