"ונתתי עשב בשדך" - (ספרי) שלא תצטרך להוליכם למדבריות ד"א שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך ואתה מונע ידך ממנה ל' יום קודם לקציר ואינה פותחת מדגנה
"ואכלת ושבעת" - הרי זו ברכה אחרת שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים ואכלת ושבעת
[יז] שלא תצטרך להוליכה למדברות. דאם לא כן, מאי ברכה היא "ונתתי עשב בשדך", יותר טובה התבואה מעשב. ועוד, לא הוי למכתב רק "ונתתי עשב לבהמתך", אלא "בשדך" אתי לומר 'שלא תצטרך להוליכה וכו:
[יח] דבר אחר. לפי זה כתב "בשדך", שרוצה לומר בשדך - במקום שהתבואה גדילה, בשדה יהיה העשב, כגון שתהיה גוזז וכו':
[יט] ברכה מצויה בפת בתוך המעיים. דאם לא כן, הרי כבר כתיב "ואספת דגנך וגו'":
"ואכלת ושבעת" - הרי זו ברכה אחרת שתהא ברכה מצויה בפת שבתוך מעיך ואכלת ושבעת לשון רש"י ור"א אמר "ואכלת ושבעת" שב אל דגנך תירושך ויצהרך לא אל הקרוב שהוא "עשב בשדך" והנכון בעיני שהוא שב אל הכל ואכלת ושבעת דגן ותירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר ובספרי (עקב טו) ואכלת ושבעת כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת האדמה וכן הוא אומר (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור ד"א מן הולדות אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (ירמיהו לא יא) ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר וגו' וזהו הנכון
ונתתי עשב בשדך. יחס נתינת העשב לעצמו יתעלה, כנגד דעות החושבים כי העולם נמסר אל העליונים ואל הכחות המצמיחים, ולכך באה התורה לרפוא מחלת אמונתם, להודיע כי הוא יתעלה המצמיח והנותן עשב, כענין שנאמר (תהלים קד) מצמיח חציר לבהמה, ולכך אמר ונתתי עשב, כלשון שאמר ונתתי מטר ארצכם, כי כשם שהוא הממטיר כך הוא הנותן עשב, ופסוק אחד כלל שניהם, הוא שכתוב (זכריה י) ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה.
ואכלת ושבעת. יחזור אל דגנך תירושך ויצהרך. או יהיה באורו, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, כשיהיה רב העשב בשדה והמרעה טוב אז ואכלת ושבעת, כי הוא סימן השובע במזונות בני האדם. ודרשו רז"ל, ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת, מכאן שאסור לו לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו.
ונתתי עשב בשדך לבהמתך - הא מה אני מקיים ונתתי עשב בשדך לבהמתך? שלא תהא מצטער למדברות. אתה אומר כן, או אינו אלא ונתתי עשב בשדך לבהמתך כמשמעו? ת"ל ואכלת ושבעת. הא מה אני מקיים ונתתי עשב בשדך לבהמתך? למה נאמר? שלא רצה מצטער למדברות.
ר' יהודה בן בבא אומר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך - מן התחומים, שתהא גוזז ומשליך לפני בהמתך כל ימות הגשמים, ואתה מונע ידך ממנה קודם לקציר ל' יום - והיא עושה ואינה פוחתת מדגנה.
ד"א ונתתי עשב בשדך לבהמתך - זה פשתן. וכן הוא אומר תהלים קד מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ:
ואכלת ושבעת - סימן טוב לאדם, כשבהמתו אוכלת ושובעת. וכן הוא אומר משלי יב יודע צדיק נפש בהמתו.
ד"א ואכלת ושבעת - כשבהמתך אוכלת ושובעת - עובדת בכח האדמה, וכן הוא אומר משלי יד ורב תבואות בכח שור.
ד"א ואכלת ושבעת - מן הוולדות. ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנא' ירמיה לא ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר:
