סבא אליהו/חלק א/פרק כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · סבא אליהו · חלק א · פרק כג· >>

הדרן למאי דאתינן, דמסיר מלבו זכירת המיתה הוא גאה וגאון ודרך רע, וחבר הוא לחירם מלך צֹר, והכל יודעים למה כלה נכנסה לחופה (כתובות ח, ב), בשביל שמכניסין את המת לחדר, וצריכה היא לקיום המין, דור הולך ודור בא, אשה בעזר"ה עזר כנגדו, ודינא הוא שדוחין את המת מפני הכלה, שהרי כל עצמה של כלה באה לתקן קלקול המיתה בקיום המין. ונ"ל דמהאי טעמא הקדימו רבנן מסכת יבמות למס' כתובות וקדושין, עליונים למטה ותחתון למעלה, אשר העירו על זה התוספות בסוף מס' (מועד קטן כח, ב), ד"ה בלע. ויהבי טעמא למסמך למועד קטן דברים של מיתה, כפי גרסתם דמועד קטן ויבמות סמיכי להדדי. אבל בעל צידה לדרך מקשה עליהם ממ"ד בפ' כל כתבי (שבת קטז, א), גבי פרשת ויהי בנסוע הארון שנכתבה שלא במקומה "להפסיק בין הפורעניות". ועד בשחק שגם אני מקדם הקשיתי קושיא זו מהתם להתם, בפ"ק ד(בבא בתרא יד, ב) דאמרינן, "סמכינן נחמתא לנחמתא וחורבנא לחורבנא". ורשב"ג גופיה דבפ"א ד(מגילה ו, ב) בקריאת המגילה בשנה המעוברת, דקאמר "אדר הסמוך לניסן, משום מסמך גאולה לגאולה". איהו גופיה פליג עליה דרבי בפ' כל כתבי (שבת קטז, א) גבי פ' ויהי בנסוע הארון, וס"ל "שנכתבה שלא במקומה להפסיק בין פורענות ראשון לפורענות שניה". אלמא הגם דבמדה טובה הדבק טוב הוא, במדת פורענות מיהא ס"ל שהפיזור טוב לעולם, וכבר באתי לכלל ישוב הגמרא והתוספות בחידושי דבתרא פ"א סי' כ"ג. וזולת מה שכתבתי שם נ"ל טעם נכון לקדימת מס' יבמות, משום שהמיתה מחייבת הקידושין, כמו שפירשו המפרשים גבי "לישרי לן מר" בהילולא דמר בריה דרב הונא (ברכות לא, א), שפתח רב המנונא זוטא, "ווי לן דמייתינן". וטעם זה שלי אתי לכ"ע לכל הגרסאות בסדר המסכתות, מלבד טעם אחר דמסתבר לי ע"ד מאי דאיתא בפ' המפלת (נדה ל, ב), "כי לי תכרע כל ברך (ישעיה מה, כג). זה יום המיתה. תשבע כל לשון זה יום הלידה". וכתב שם מהרש"א, "שהקדים המיתה ללידה משום סוד הגלגול, שהמיתה קודמת ללידה" עי"ש. וכן כתיב (קהלת א, ד) "דור הולך ודור בא". ועיין בס' שושנים לדוד בפ"ב ד(משנה אבות ב, ו), שעמד על ימינו של הרב בעל מדרש שמואל במה שהשיג עליו בעל תי"ט בפירושו על סוד הגלגול, ועמד וימודד שהיא מן המדה. ועד"ז יש לפרש ב(משנה אבות ד, כב) "על כרחך אתה מת". דתנן קודם "על כרחך אתה חי". כפי גרסת תוספות ישנים ב(כתובות ל, ב), ומ"ש מהרש"א נ"ל מוכרח, שהרי מסיימינן התם (נדה ל, ב), "מה שבועה משביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע. ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, תהי בעיניך כרשע" ע"כ. וקשה טובא שזה סותר למ"ד בגמ' (קידושין מ, א) "לעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב". ותנן נמי (משנה אבות ב, יג) "אל תהי רשע בפני עצמך". (ובדרושים שלי באתי לכלל ישוב שהכוונה שאפילו שכל העולם כלו אומרים לו צדיק הוא שכולו זכאי, ושוללים ממנו החלק שחציו חייב, כאילו אין בו שמץ רשע, ויהי בעיניו כרשע באותו החלק שחציו חייב ששללו ממנו, ועתה בשל כך נ"ל כפי מ"ש מהרש"א), אלא ודאי מוכרח הדבר דמיירי בסוד הגלגול, שיהא בעיניו כרשע קודם לידתו כשהיה בגוף אחר, ולא יחשוב בלבו להיות נשמה חדשה, ועיין מהרש"א שם[1], ובפ' שבועת הדיינים סי' ט"ו. וע"ע לקמן בח"ב. ואכתי יש לעיין ב(בבא מציעא קז, א) פ' המקבל דאמרינן שם, "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם כביאתך בעולם. מה ביאתך לעולם בלא חטא, כך יציאתך מן העולם בלא חטא" ע"כ. והלא כפי האמור אף ביאתו לעולם בחטא, ופשוט די"ל דהכונה על תחילת ביאתן לעולם, ביאה ראשונה שקדשה לשעתא, וקאמר שכמו כן יעשה שתהיה קדושה לעתיד לבא, ויקיש יציאה להויה ראשונה. ובזה ישר הולך הפירוש שפירשתי במדרש דברים רבה פ' כי תבא ז"ל, "ברוך אתה בבואך. בביאתך לעולם, וברוך אתה בצאתך. ביציאתך מן העולם. א"ר ברכיה כתיב (קהלת ג, ב) עת ללדת ועת למות. וכי אין אנו יודעים שעת הוא שאדם נולד ועת הוא שאדם מת, אלא אשרי אדם שעת מיתתו כעת לידתו, מה בשעת לידתו נקי אף בשעת מיתתו נקי, הוי ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" ע"כ. דיש לדקדק קשר המדרש, ולמאי מייתי פסוק עת ללדת ועת למות, לפרש פ' ברוך אתה בבואך וכו'. ולחזק פירושו שפי' עליו אמר בסוף "הוי ברוך אתה וגו'". כלומר הכי משמע. אך נ"ל משום דהיה קשה קושיית הנ"ל, שגם ביאתו לעולם בחטא, ואיך נפרש בבואך, בביאתך לעולם כו'. ועוד שלפי זה מקדים הלידה למיתה נגד הכתוב דלעיל (נדה ל, ב), "כי לי תכרע כל ברך. זה יום המיתה", ואח"כ "תשבע כל לשון. זה יום הלידה". ולכן מביא פסוק "עת ללדת ועת למות". שמקדים הלידה למיתה, ומאי אתא שלמה לאשמועינן שעת הוא וכו', אלא ודאי אשמועינן דמה בשעת לידתו, לידה ראשונה נקי, אף וכו'. והיינו שמקדים הלידה למיתה, שהרצון בלידה הראשונה, ראשון דמעיקרא, והכי הוי ממש ברוך אתה בבואך וכו' ואח"כ בצאתך, על ביאתך לעולם ויציאתך מן העולם, כדבר שנאמר בו מה ביאתך וכו'. ועיין בכללי המדרש של מהר"ר אברהם עקרא בסוף ס' ארזי לבנון על מדרש תמוה (ב"ר) פ' ויחי סוף פ' צ"ט, שהביא שם "בגאיו אתהלך לפני ה' בארצות החיים". די"ס דלא גרסי בגאיו, והגירסא נכונה בגאיו כמו שראה בספרים גדולים, וכתב שם פירושו בסוד הגלגול, כי גדולי עולם היו מתחננים לפני הקב"ה שלא ישובו לזה המלבוש החומריי עי"ש. וב(זהר חלק א קפז, א) פ' וישב, "ושבח אני את המתים שכבר מתו (קהלת ד, ב), כד מתתקנן לבתר כדקא יאות, שנתעדנו ונתקנו עדנה, מלשון היתה לי עדנה. וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, דלא שב לימי עלומיו, דלא אצטריך לאתתקנא" עכ"ל. אמנם למאן דאצטריך לאתתקנא ודאי שחסד הוא לו, ובס' הגלגולים שלי פ"ה כתוב שם בגיליון מהמקובל הגדול מהר"ר בנימין כ"ץ זצוק"ל כתיבת ידו ממש ז"ל, ונלע"ד ב"ך[2] "כי גלגו"ל גימ' ע"ב שהוא חס"ד, כי חסד גדול עושה הקב"ה לנשמות להביאם בגלגול, שע"י כן יוסיפו מצות ומ"ט, גם שלא יכנסו בגהינם כמ"ש בפי"ג" עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל שאפשר שלזה כיוון ר' מאיר במדרש (קהלת) בפ' "החכם עיניו בראשו. דר' מאיר הוה צווח לסופיה דמילתא רישיה". לפי שחוזר וניעור כבתחילה, וממקום שפסק משם הוא מתחיל. והוא הוא הטעם שנ"ל לומר כאן על קדימת מס' יבמות, ומה גם שהיבום הוא מסוד הגלגול כנודע, וכמ"ש בזוהר פ' חקת, ומקדש מלך שם, וס' עבודת הקדש להר"ם ן' גבאי בפ' ל"ב, ושורש ישי בפ' בן לנעמי, וס' נשמת חיים פרק מ"ד, ומהרי"א ביחזקאל סי' ל"ד.

וגם זה לטובה, כל שבחטאת ימות, באשם ירעה עד שישתא"ב מחשכת מים עזים, מי מצור, והרוח תשוב, על סביבותיו שב הרוח, אותו היום יצא אותו היום בא, כמ"ש מהר"ם ריקאנאט"י ז"ל, בא יבא בלי"נה במדבר מלון אורחים, האי עלמא דשקרא עולם הפוך, ויהי בדרך במלון, לתקוני שדרינהו, ועבידי רבנן דמשני דיבורייהו באושפיזא (בבא מציעא כד, א), דהכי לדידן שנו דהאי עלמא אושפיזא וההוא עלמא ביתא, ליום הקב"ה יבא ביתו אל בית עולמו, עולם שלו כדאי' בגמ', וקרא הוא ב(ישעיה יד, יח). "כל מלכי גוים כולם שכבו בכבוד איש בביתו". ותרגם יונתן "גבר בבית עלמיה". ר"ל בקברו, וכן פירשו רש"י ורד"ק שם. וגם נחמיה הנביא שפתיו ברור מללו, "מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אכלו באש" (נחמיה ב, ג). בית קברות דייקא. אברהם אמר כשקם על פני מתו, "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד). שאינו אלא גר בעוה"ז פחות מתושב. ואם לישובו של עולם הוא תושב, ש"גם את העולם נתן בלבם" (קהלת ג, יא) כתיב, מ"מ אינו אזרח שאין יסודו בעוה"ז, דהאי עלמא לא הוי אלא אושפיזא, ומוכח לה למילתא ממתו שהיה מוטל לפניו, ופי' זה לימדתיו מתורתו של מהרי"ף סאלטר"ו ז"ל, בפי' הפ' "גר אנכי עמך תושב ככל אבותי" (תהלים לט, יג). ככתוב בס' מקוה ישראל, בתשובתו להר"ר ן' ציון צרפתי, בסעיף ח' דף ט' ע"ב.

אמנם לא סוף דבר, מקום שם קבר נקרא ביתו, אלא יקברוהו ברמה שם ביתו. לשים במרום קנו, הוא מרומים ישכון, ותפארת אדם לשבת בית, בתי הנפש במעונותיה תשכון בין עליונים, כמ"ש ב(משנה אבות ד, טז), "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". שהעוה"ב הוא הטרקלין מרום שבתו, לא בתי חומר וגוש עפר. והנה כי כן לכאורה היה להם לומר 'ברוך אתה וגו'. שתהא ביאתך לשמים ולעוה"ב בלא חטא כיציאתך משם בלא חטא', כי עיקר ביאה נאמר על הנכנס לבית, כדאמר רב בפ"ק ד(סנהדרין ז, ב), "כד הוה עייל וכו' הלואי שתהא ביאה כיציאה". פירש"י "שאחזור לביתי כיציאה שיצאתי מביתי בלא חטא, שלא אחטא ולא אענש" ע"כ. וא"כ הכי מיבעי להו למימר הכא, כיון שעיקרו של בית לעילא לעילא, ועוה"ז אינו אלא אושפיזא ומלון אורחים, וכן אמרי' (מועד קטן כה, ב) "שוכן ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי צדיק". הרי דמהכא להתם זוהי שיבה זוהי ביאה. אבל לזה י"ל דדמי למ"ד ב(פסחים ב, א) פ"ק, ובפ' הכונס (בבא קמא ס, א), "לעולם יכנס אדם בכי טוב". שפירש"י "היוצא לדרך יכנס ערבית לבית מלונו וגו' ויצא מבית מלונו וכו'". אף כאן שתהא יציאתו מבית מלונו בלא חטא כביאתו לשם, ומה גם דבית מלון העוה"ז ניחא תשמישיה לזכות לעוה"ב, כדברי התנא (משנה אבות ד, יז) "יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב". ושתולים בבית ה' בטרקלין, בחצרות אלקינו בפרוזדור יפריחו.

ואיכו השתא, ווי מאן דלית ליה ביתא לנגד עיניו, ולא ישית לבו גם לזאת, כי בית מועד לכל חי, קירות לבו מעידין עליו על כל מעלליו. ואעפ"י שאמרו במס' (משנה בבא בתרא ב, ט), "מרחיקין הקברות מן העיר חמישים אמה". הטעם הוא מפני שריחה רע, ולא כדי שלא יתעצבו, כמ"ש הלבוש דליתא כמ"ש הש"ך. ולדברי הלבוש נמי, אף הוא לא אמר אלא מפני עגמת נפש, שלא יתאבל על המת יותר מדאי. אבל לא לסור את לבבו ואת דעתו ממוקשי מות, ואימת מות לא תפול עליו. כי אשרי אדם מפחד תמיד. ובהדיא אמרו ב(זהר חלק ב קמט, ב) פ' תרומה, "סגיאין אינון דמהדרין בתיובתא למריהון בגין דחילו דא ודחלין למחטי קמיה, סגיאין דחלי ממלכא מגו דתליא רצועה מקמייהו, כמה טבא ההיא רצועה לגבי בני נשא, דעבדת לון טבין וקישוטין בארחייהו כדקא יאות, וע"ד והנה טוב מאד, טוב ודאי" ע"כ. וכתב בעל שבילי אמונה נתיב ה' שביל ט', "שחכם אחד ראה לאדם דואג, א"ל אם דאגתך על עוה"ז, יניח לך האלקים ממנה, ואם על העוה"ב האלקים יוסיף לך דאגה" עכ"ל. ובירושלמי פ' בני העיר (מגילה פ"ד), הובא בב"י א"ח סי' קמ"ג, בדינא דחומשין קאמר, "מגו דנפשין עגומה אנן זכין לתורה" ע"כ. וכן אמרינן בבה"כ שחרב ועלו בה עשבים, שתולשין אותם ומניחים אותם במקומם מפני עגמת נפש בא"ח סי' קנ"א.


  1. ^ ואמר אשר לא נשא וכו'.‏ כי בזה שהיה נ‎קי כפים ובר לבב בעוה״ז הוא שקיים שבועתו ולא נשבע למרמה ביום לידה, ומה היא השבועה כו׳. שע״כ א״ל או צדיק תהיה בעולם שתבא לשם כמו שהיית צדיק במעי האם שהיית מוכן ופנוי שם ללמוד תורה כן תהיה גם מכאן ואילך, ואל תהיה נפתה ליצר הרע ולצד הטומאה השמאלית שיבא לך בעת לידתך, אך ראה שתהא נשמתך נשארה טהורה כמו שנתנה לך מהקב״ה שהוא טהור ומשרתיו טהורים, ושבועה זו ודאי דלא חיילא על הקטן עד י״ג שנים, שאז יבא יצר טוב ואליו תשמע אז בשבועה זו, ומסיים ואם לאו, שתשמע ליצר הרע ותטמא נשמתך, הריני שורפה לפניך כמו תרומה טמאה, ועוד נראה שהקדים בכאן יום המיתה ואחר כך יום הלידה, כענין ששמעתי בסוד גלגול נשמות בפסוק שאמר וכן ראיתי רשעים קבורים שכבר מתו ושבו ובאו ממקום קדוש בגוף שני, והוא משתבח בעיר שהוא הגוף אשר כן עשה כבר ולא שב ממעשיו ראשונים הרעים שעשה בהיותו בגוף ראשון, ובו ידבר גם כאן, שהקדים יום המיתה בגוף ראשון קודם לידתו שנית, וע״כ בהולדו בגוף שני משביעים אותו אף שכל הנשמות מושבעים מהר סיני, משביעים אותו בהולדו שנית, תהי צדיק ואל תהי רשע כבראשונה, ואפי׳ כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה רשע בעיניך, כי מי יודע במה תכופר עונותיך הראשונים שעשית בגוף ראשון, וק״ל. (מהרש"א נדה ל, ע"ב)
  2. ^ הרב"ך