נצח ישראל י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · נצח ישראל · י · >>

כאשר האדם שומע הדברים אשר הגיעו לעם ה', אשר לא הגיע לשום אומה בעולם, ורוב הצרות אשר באו עליהם, והשפלות היתרה אשר הם ירודים עד עפר, ויותר מזה. ותהרהר במחשבתך, באולי הוא יתברך עזב אותם, והם אליו כאומה אחרת חס ושלום, ויותר פחות מהם, כאשר הם ירודים אל הכל. אל יבא בהרהור לבך ובמחשבתך דבר כמו זה, כי מחייב הדעת והשכל שאינו כך, וגם המוחש לא יקבל זה. גם משה עבדו הנאמן וכל עבדיו הנביאים, לא העידו עליהם כך. והנה מחייב זה הדעת והשכל בראיות מופתיות מחויבים מוכרחים, עד שכל אדם בן דעת יראה לפניו דבר זה יותר משמש בצהרים.

וזה כי מן הדברים אשר נתבארו לך בפרקים הקודמים מסדר השתלשלות הרבוי מן האחד, ובארנו לך במופת ברור כי אי אפשר רק שיש בבריאה דבר שהוא ראשית, שהוא קודם וראשית אל הרבוי אשר הוא אחריו, וכמו שהתבאר למעלה. ואם לא כן, היה קשה איך יבוא הרבוי מן השם יתברך אשר הוא אחד, וכמו שנתבאר למעלה. לכך אי אפשר רק שתהיה אומה אחת יחידה, והיא ראשית הרבוי מן האומות בעולם. ואם לא כן, היה הספק הזה עומד במקומו, מאיזה צד יבוא הרבוי מן הסיבה הראשונה, שהסיבה הראשונה היא אחת. אבל האומה הזאת היחידה הם ישראל, שהם אומה אחת יחידה נקראת "ראשית", וכדכתיב "קדש ישראל לה', ראשית תבואתו". ואמר הכתוב כי האומה הזאת "קדש", שהיא אל השם יתברך, מפני שהיא ראשית לכל האומות, והדבר שהוא ראשית הוא אל השם יתברך. והראשית הזה הוא אחד, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך הם קדש לה', והם ראשית תבואתו. ושאר האומות הם תוספת, ומזה הצד הוא הרבוי. אבל מה שכתיב (במדבר כד כ) "ראשית גוים עמלק", אין זה שהוא ראשית תבואתו של השם יתברך, רק ראשית גוים. ורצה לומר, כי במה שהגוים הם מחולקים מן ישראל, לדבר הזה עמלק הוא ראשית, כי הוא יותר מחולק ומובדל מן ישראל משאר אומות, כמו שידוע.

ומפני כי ישראל הם ראשית המציאות, לכך הם עיקר המציאות. והאומות שאינם ראשית, אין להם דבר זה, לכך אינם רק תוספת. והדבר שהוא תוספת אינו עצם ועיקר המציאות, ודבר זה מבואר. ואיך יהיה דבר זה בטל, שיהיו האומות עיקר וישראל יהיו טפלים אצלם, והם משועבדים להם. דבר כמו זה אי אפשר, מאחר שכבר בארנו למעלה מענין השתלשלות הרבוי, והוכחנו בראיות מופתיות שמחייב המופת שיהיה כאן אומה אחת יחידה, והיא ראשית לבריאה, ובשביל זאת הבריאה נברא הכל, כדכתיב (בראשית א א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ופירשו במדרש (בראשית רבה א ד) "בשביל (ישראל) [הראשית] ברא שמים וארץ, והם ישראל, כדכתיב (ירמיהו ב ג) "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה". כי בשביל ראשית התבואה, אדם זורע כל התבואה, כך ישראל הם ראשית תבואתו, ובשבילם ברא את הכל. כי שאר אומות הם תוספת על זה.

ואיך לא יהיה דבר זה, כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם, אומה השייכת לו, ויש לה התיחסות אליו - שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר (דברי הימים א יז כא)[1] "ומי כעמך ישראל גוי אחד" - שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד - ולא כמו שאר עובדי גילולים, אין להם תורה מן השמים - שהיא תורה אחת, רק יש לעובדי גילולים דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה (במדבר טו כט) "תורה אחת (ת)[י]היה לכם", ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד. אומה כמו זאת, היא שייכת אל השם יתברך, שהוא יתברך אחד. ואם כן, איך נאמר כי מעלת ישראל בטילה מהם ואינם אל השם יתברך, והרי מוכרח שיהיה נמצא אומה יחידה בעולם שהיא אל השם יתברך.

ועוד, אם היה דבר זה נמצא בישראל, שהיו נחשבים אומה כמו שאר אומות זמן מה, ולא היה שם ה' נקרא עליהם - להיותם אל השם יתברך לעם סגולה, אז היה אפשר לומר, כשם שהיו מתחלה, ולא היו אל השם יתברך, כך אפשר לומר שיסולק מהם אחר כך דבר זה, ולא יהיה נקרא עליהם שם ה', ויהיו כמו שאר האומות. אבל כאשר תראה כי ישראל לא היו לעם כלל קודם שיצאו ממצרים, כדכתיב (דברים כו ה) "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב", ואז השם יתברך הוציא אותם משם, והיו אל השם יתברך. ואם כן לא היו ישראל בלא זה כלל, רק כאשר היו לעם, נקרא שם ה' עליהם. לכך אין לומר שיהיה זה מסולק מהם כלל, לומר שיהיו כשאר האומות, מאחר כי מצד בריאה שלהם הם אל השם יתברך, כאשר נראה בהם דבר זה, כי כאשר היו לעם - אז מיד היו אל השם יתברך.

ובמדרש ([מדרש תהילים מזמור קז][2])

"או הנסה אלהים לבא, לקחת לו, גוי מקרב גוי" (דברים ד לד) - כעובר שהוא נתון בתוך מעי בהמה, והרועה נותן ידו וש[ו]מטו, כך [עשה הקב"ה] שנאמר, "לבא לקחת לו גוי מקרב גוי".

ופירשו בזה הדברים שאמרנו, כי לא נחשבו ישראל כאשר היו במצרים, שהיה להם מציאות כלל. שאם נחשבו ישראל שהיה להם מציאות, אם כן היו ישראל זמן מה, ולא היה שם ה' נקרא עליהם, כי עדיין לא לקחם השם יתברך לעם, ואם כן אפשר שהיו ישראל בלא זה. אבל לא היו כך, ואם כן, אי אפשר שיהיו ישראל, ולא יהי[ה] שם ה' נקרא עליהם, כמו שאמרנו. לכך אמר כי היו ישראל כעובר ששמטו הרועה מקרב אמו, כאשר הוציא אותם משם. ולא הי(ו)[ה] לישראל שום מציאות קודם זה. ומזה תדע כי אי אפשר לישראל שיהיו בלא זה כלל, שלא יהיה שם ה' נקרא עליהם. ואם כן אי אפשר שיהיה בטל דבר זה בשום אופן.

ועוד תבין זה, מן עצם בריאתם של ישראל, שמצד עצמן יש להם המעלה האלקית, ואין בטול אל דבר זה. ויש ללמוד דבר זה מדברי חכמים אשר הודיעו לנו דברים אלו בחכמתם, באמרם "'וְאַתֵּן צֹאנִי, צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם' (יחזקאל לד לא) - 'אתם קרוים אדם ולא העובדי גילולים קרוים אדם' (יבמות סא א, בבא מציעא קיב ב, כריתות ו ב)". הנה אין צריך ראיה, כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה, כאשר ישראל בפרט נקראים "אדם". וכאשר תתבונן, תמצא שהם דברים ברורים מאד, עד שאין ספק בו. וזה כאשר תראה בבריאה, שנברא האדם אחרון לכל הנבראים, ודבר זה בודאי אינו במקרה, רק הוא נמשך אחר עצם האדם. וזה כי ראוי דבר שהוא כמו צורה, והצורה על ידה יושלם הכל, לכך ראוי שיהיה אחרון, כי הכל יושלם באחרונה. ומפני כך נברא האדם אחרון אל הכל, לפי שהאדם צורה על התחתונים, והוא השלמת כל התחתונים. ולכך נברא האדם באחרונה, כאשר הושלם הכל. ותמצא דבר זה בישראל, שגם הם נבראו באחרונה, ויש להם בזה סגולת האדם שנברא באחרונה. שהרי לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל, כי עמון ומואב ועשו הכל היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח מן הכתוב, שמזכיר אותם הכתוב קודם שיצאו ישראל ממצרים. אם כן, יש לישראל סגולת האדם אשר הוא נברא באחרונה.

וכאשר ראה דניאל ממשלת ארבעת מלכ[ו]יות, המשיל כול(ם)[ן] בחיות, ואמר (דניאל ז יג) "חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ'", וזה נאמר על מלכות המשיח שהוא מלכות ישראל. וכל זה, מפני שאין העובדי גילולים עיקר המציאות, רק הם טפלים אצל ישראל. לכך נקראו חיות, שאינם נבראים בשביל עצמם, רק בשביל ישראל. ואילו ישראל מדמה אותם לבר אנש בן אנוש, כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה. וכל הדברים האלו ברורים.

ומזה התבאר לך נצחי[ו]ת ישראל, שאי אפשר שיהיה השינוי בהם, מאחר שישראל הם עיקר המציאות. או שתאמר שאין לישראל מדריגה האלקית שבשבילה הם עיקר המציאות, והיה בטל דבר זה מהם, אם כן מתחייב מזה שיהיה שינוי בעולם הזה, עד שיהיה עיקר העולם מקבל שינוי, והיה עולם אחר ממה שהיה קודם. והכתוב מעיד על זה גם כן, כי עיקר המציאות ישראל, ואם יתבטל ישראל - היה העולם משתנה לגמרי, עד שאין כאן עוד עולם הראשון. ואיך יתכן דבר זה, כי ישתנה העולם לגמרי, ולא יהיה קיום ועמידה אל העולם? וזהו ראיה ומופת שכלי הוכחה לוגית.

נוסף על כל זה, הרי על זה העידו הנביאים כולם פה אחד, כי לא עזב השם יתברך את ישראל. וירמיה הנביא זכר את המופת המחויב מן השכל, לכך אמר ירמיה (ירמיהו לד-לה): "כה אמר ה': נותן שמש לאור יומם, חקת ירח וכוכבים לאור לילה, רוגע הים ויהמו גליו, ה' צבאות שמו, אם ימושו החקים האלה מלפני, גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים". והנה אמר בפירוש כשם שאלו נמצאים, והם עיקר המציאות, והם השמש והירח והכוכבים, ולא יתכן שיהיה שינוי בדבר שהוא עיקר המציאות, כך אין שינוי לישראל, במה שהם עיקר ועצם המציאות בעולם הזה, כמו שאמרנו, כי הם ראשית ועיקר בעולם, ואין ראוי לעלות על הדעת דבר כמו זה, ומרוחק מן השכל בתכלית הרחקה, ודי בזה.

ובדבר הזה שאמר "נותן השמש לאור יומם, חקות ירח וכוכבים לאור לילה", רמז כי לא יהיה ביטול לישראל, בין כאשר לא יהיו תחת ממשלת האומות, והיה להם אורה, ובין שהם יושבים בגלות ובחשיכה. ולכך אמר "נותן שמש לאור יומם", וזהו כאשר אין ישראל תחת ממשלת האומות. ואמר "חוקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו'", וזה אמר שאל יאמר כי יגיע לישראל בטול בשביל כובד גלותם, ולכך אמר כי כשם שנתן חוק לירח ולכוכבים שיהיה להם המציאות לאור לילה, כך נתן קיום לישראל בגלותם, ולא יקבלו בטול והפסד כלל בגלותם, אף אם ישבו בחושך הגלות. ואמר "רוגע הים ויהמו" כנגד העובדי גילולים שנמשלו כים. ובמדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו יז, רמז תכ) "הוי המון עמים כהמות ים יהמיון" (ישעיהו יז יב) -נמשלו ישראל לחול, שנאמר "והיה בני ישראל כחול אשר על שפת הים", ונמשלו העובדי גילולים לים, שנאמר "כהמות ים יהמיון", והם מתיעצין על ישראל, והקדוש ברוך הוא מתיש גבורתן. וזה שאמר כאן "רוגע הים ויהמו גליו", שהוא יתברך מבטל עצתן, כאשר רוצין לבא על ישראל. וזה מבואר.

ויותר מזה, שמעיד על זה המוחש כלומר המציאות כפי שנתפסת בחושים. כי כאשר נגלה ונראה לפניך שפלות ישראל וירידתם בין האומות, עד שאי אפשר שיהיה שפלות יותר מזה, ואיך יש להם קיום בין האריות והנמרים, אם לא כי גדול הרועה אשר שומרם, ואם לא כי מאת ה' היתה זאת - והיא נפלאת בעיני כל באי עולם - אי אפשר לאומה שיהא לה קיום כלל.

ובפרק קמא דמגילה (מגילה יא א):

"אמר שמואל: 'לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם' (ויקרא כו מד). 'לא מאסתים' - בימי יונים, 'ולא געלתים' - בימי אספסיאנוס קיסר. 'לכלותם' - בימי המן, 'להפר בריתי אתם' - בימי מלכות רביעית, 'כי אני ה' אלהיהם' - לימות גוג ומגוג. במתניתא תנא בברייתא למדנו: 'לא מאסתים' - בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה. 'ולא געלתים' - בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. 'לכלותם' - בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיהו בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי. 'להפר בריתי אתם' - בימי מלכות רביעית, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות, 'כי אני ה' אלהיהם' - לעתיד לבא, שאין כל אומה ולשון שולטת בהם"[3]. עד כאן.

הנה דעת שמואל בפירוש הפסוק הזה, שכל זמן שתבא צרה על ישראל, הוא יתברך מציל אותם, ואינו מניח לכלותם, ומעמיד להם מצילים, שיהיו נושעים על ידם. ובזה נראה בגלותם יותר, שלא מאס בהם. וא[י]לו הציל אותם השם יתברך, שנתן בלב המושלים עליהם, שלא יעשו להם דבר, בזה לא נראה שלא מאס בהם השם יתברך, אבל כאשר העמיד מהם אנשים, שהיו קרובים אל המלכות, והיו ניצולים על ידיהם, בזה נראה כי לא מאס בהם השם יתברך. כי בזה נודע כי ההצלה היא בעצמם, וזהו מעלתם העליונה. והברייתא מפרש: שמעמיד השם יתברך להם בני אדם, בכל מלכות ומלכות מצילים מיוחדים, כי כח כל מלכות ומלכות מיוחד בפני עצמו, ולכך מעמיד השם יתברך להם בכל מלכות ומלכות בפני עצמו פרנסים, כפי מה שראוי לאותו מלכות, וכפי ענין המלכות.

ובירושלמי דתענית (ירושלמי תענית ב ו):

"ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר: שתף הקב"ה שמו בישראל. למה הדבר דומה? למלך שהיה לו מפתח פלטרין ארמון קטנה. אמר אם אני אניח המפתח כמו שהיא, הרי היא אבודה, אלא הרי אני קובע בה שלשלת, שאם תהיה אבודה, תהיה השלשלת מונח עלי. כך אמר הקב"ה: אם אני מניח את בני ישראל, הרי הם אבודים בין האומות, אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם. מה טעם? "וישמע הכנעני ויושבי הארץ ונסבו עלינו, והכריתו את שמינו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול?" (יהושע ז ט) - שהוא משותף בנו". עד כאן.

וביאור ענין זה, כי העולם הזה הוא פלטרין של מלך, וישראל הם מפתח של פלטרין. שאם אין ישראל, הרי דומה לפלטרין שהוא סגור. וכאשר הפלטרין סגור אין הפלטרין משמש כלום, ולא נקרא בית, כי אין לו פתיחה. כך אם אין ישראל, אין הפלטרין, שהוא העולם, משמש כלום, והוא סגור, וכאילו אין שם פלטרין עליו כלל. ולפיכך נקרא ישראל מפתח קטנה, שהם אומה קטנה, והם המפתח של הפלטרין הגדולה. וכבר התבאר כי ישראל נחשבים שהם כמו צורה אל העולם, ולכך מדמה את ישראל למפתח, שהמפתח פותח(ת) הטרקלין עד שה(ו)[י]א פתוחה. וכאשר אין המפתח, הפלטרין היא סגורה, והוא כמו גלמי כלי עץ, אשר הוא סתום ואין לו בית קיבול, ואין לה צורת טרקלין, שהוא פתוח.

ואמר שאם יהיה מניח ישראל כמו שהם, יהיו נאבדים בין האומות. כי ישראל הם אומה נבדלת מכל האומות, והיא אומה לעצמה מיוחדת כמו שהתבאר. ואין ספק שהאומה הישראלית כל האומות מתנגדים לה, והיו המתנגדים גוברין עליה ומבטלין אותה כאשר הם בגלות והם תחתיהם. לכך שתף שמו בהם, כלומר, שהם דביקים אל השם יתברך, ובזה אין האומות יכולים להם, כאשר שתף השם בשמם. ודבר זה נקרא שלשלת, כי השלשלת משלשל ומחבר המפתח שלא יהיה נאבד ממנו. לכך מה ששתף השם יתברך שמו בהם, הוא השלשלת המחבר אותם אל השם יתברך, שלא יהיו נאבדים בין האומות, והם דב(י)קים בו, כדכתיב (דברים ד ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו'". ואינו דומה לישמעאל, שאף כי גם אצלו שם אל, אינו דומה לשם ישראל, כי נקרא ישמעאל שהשם שמע תפילת הגר, אבל אצל ישראל, לשון אל מורה שיש בהם ענין אלהי, שהרי בשביל זה נקרא יעקב בשם ישראל - "שרית עם אלהים ועם אנשים" (בראשית לב כט). ואם כן שם ישראל רצה לומר, שהיה ביעקב ענין אלקי על שם "שרית עם אלהים ותוכל", ולפיכך נקרא זהו שתף שמו בשמם. ולכך אמר הכתוב (יהושע ז ט) "והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול", כי מאחר ששתף השם בשמם, אם כן אם יכריתו אותם מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול?, שדבר זה מגיע אל שמו.

אמנם, נראה לי, כי מה שאמרו כאן ששתף שמו בשמם שלא יהיו נאבדים בין האומות, שאין פירושו שלא יהיו נאבדים, כאשר הם בגלותם בין האומות. שאף אם אינם בגלות, צריכים ישראל לשתוף שמו בשמם, שלא יהיו ישראל בטלים בין האומות, כי האומות מרובים, ויהיו ישראל חס ושלום בטלים בהם, ואז לא יהיה כאן מפתח לפלטרין הגדולה, כמו שהתבאר למעלה. ולכך קבע בישראל שלשלת המחבר אותם אל השם יתברך, ובזה הם נמצאים ונבדלים בפני עצמם, שהם "חלק ה'", ואינם בטלים אצל הרוב. אבל לענין ישראל בגלותם - הוא ענין אחר, שהשם יתברך בעצמו עמהם בגלותם.

ובפרק "בני העיר" (מגילה כט א):

"תני רבי שמעון בן יוחאי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל, שכל מקום שגלו - שכינה עמהם. גלו למצרים - שכינה עמהם, שנאמר 'הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים'. גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר: 'ושמתי כסאי בעילם'. גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר 'למענכם שולחתי בבלה'. גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר: 'מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'. ואף כשהם עתידים ליגאל - שכינה עמהם, שנאמר: 'ושב ה' אלהיך את שבותך וגו', והשיב לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהשכינה שב עמהם מבין הגלות"[4]. עד כאן.

והרשב"א ז"ל בפירוש ההגדות שלו הוקשה לו מה שאמר 'ואף כשהם עתידים להגאל', פשיטא, אם הוא בגלות עמהם, מכל שכן שהוא בא עמהם כשנגאלו. ולכך הוצרך לפרש, כי מה שאמר וכשנגאלו שב עמהם מן הגלות, היינו שבא לומר שהשם יתברך עמהם בגלותינו זה, שהם נפוצים בכל קצוי הארץ. כך הם דברי הרשב"א. ואני אומר שהדברים הם כמשמען, שיותר יש טעם להיות עם ישראל בגלות, ממה שיהיה עמהם כאשר יצאו מן הגלות. שכן אמרו רז"ל לענין החולה בפרק "יציאות השבת" (שבת יב ב): "הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף וישב לפניו, שנאמר (תהלים מא ד) "ה' יסעדנו על ערש דוי וגו'". ובחיבור "גור אריה" בפרשת ויחי פרשנו שני טעמים. האחד, שכל דבר שצריך שמירה - השגחתו עליו יותר, והחולה שיצא מטבעו, אשר נתן השם יתברך הטבע אל האדם להעמיד את האדם, ועתה נשתנה טבעו, צריך הוא אל השמירה שלא יהיה נפסד, והשמירה מן השם יתברך. והטעם השני הוא, שהכתוב אומר (ישעיהו נז טו) "[ו]את דכא ושפל רוח אשכן", שזהו ממדת השם יתברך, ששכינתו עם אשר הוא דכא, וכבר התבאר למעלה ענין זה באריכות. ולכך החולה שהוא דכא, השם יתברך עמו בפרט.

ולשני הטעמים ראוי שיהיה השכינה עם ישראל, ביותר כאשר הם בגלות, שכאשר הם בגלות, אז הם כמו חולה שיצא מטבעו, כי אין מן הטבע וממנהגו של עולם, שתהיה אומה תחת אומה אחרת, וכמו שהתבאר למעלה. ולפיכך השם יתברך איתם בגלות, ואם לא כן, איך יהיה עמידה וקיום להם במלכות רביעית, אם לא כי יד ה' עשתה זאת. וכן לטעם השני אשר אמרנו, כי עיקר שכינתו בתחתונים, כי כן מדתו של השם יתברך להיות שכינתו את דכא, וישראל בגלות מדוכאים הם, ראוים שיהיה שכינתו עמהם. אבל כאשר יצאו מן הגלות, אז יעלה על הדעת שאין השם יתברך אתם. ולפיכך אמר אף כאשר ישובו מן הגלות הוא נמצא אתם. וכאן מה שהשם יתברך עם ישראל בגלות הוא טעם אחר, כמו שאמרנו למעלה, כי אין ישראל נפרדים מן השכינה, מאחר שהוא יתברך שמו שתף שמו בשמם. ולכך בכל גלות וגלות ובשובם הוא איתם, כי לדביקות הזה אין פירוד. ולכך קאמר שאף כאשר הם עולים מן הגלות, שאז אין לומר שהוא איתם, בשביל שצריך שיהיה לו השגחה עליהם, רק בשביל כי לא הוסר הד[י]בוק ההוא, כי אין הסרה לו, וכמו שיתבאר עוד.

ובפרק קמא דברכות (ברכות ח א):

"תניא, רבי נתן אומר: מניין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר 'הן אל כביר, לא ימאס'. וכתיב 'פדה בשלום נפשי, מקרב לי'. אמר הקב"ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, כאילו פודה לי ולבני מבין האומות". עד כאן.

ורצו גם בזה, כי השכינה עם ישראל בגלותם, כמו שאמרנו. ואף על פי שאצלו אין שייך שעבוד חס ושלום, מאחר שהוא יתברך עם ישראל בגלותם, הרי נאמר עליו יתברך גלות מצד הזה, כי שכינתו יתברך עם ישראל. וכאשר יש קיבוץ-עם אל השם יתברך כאשר הצבור מתפללים, דבר זה הוא יציאה מן פיזור ישראל, אשר הם פזורים בין האומות, והוא נחשב פדיון מבין האומות, כאשר הם מתאספים אל השם יתברך לתפילתו, ובזה הם יוצאים מן הפיזור. כי כאשר ישראל הם בין האומות, ואף אם הם אלף ביחד, נקראו פזורים בין האומות. אמנם כאשר הם מתפללים עם הצבור, והם מתאספים ומתקבצים אל ה', זהו יציאה מן רשות האומות, והתעלות מתוכם אל ה', וזה נקרא שפודה ישראל מן האומות. ועוד יש להם התרוממות וההתעלות מן האומות על ידי גמילות חסדים, כי על ידי גמילות חסדים האדם מתרומם, ועל דבר זה יש ראיות ברורות, דכתיב (משלי יד לד) "צדקה תרומם גוי וגו'". ועוד כתיב (ישעיהו לג טו-טז) "הולך צדקות דובר משרים וגו' הוא מרומים ישכון מצודת סלעים משגבו". וכל הדברים האלו, כי גמילות חסד מדת אברהם, שנקרא אברהם אב-רם, שהיה מתעלה על כל אדם בשביל מדה זאת.

ועוד צריך יותר התרוממות עד שהוא מתעלה מבין מדריגת האומות לצאת חוץ לרשות האומות, וזהו על ידי התורה, שהתורה מתעלה על הכל, כמו שאמרו חכמים בברייתא, דשנו (משנה אבות ו ב): "[ו]כל [מי] (ה)[ש]עוסק [בתלמוד תורה] מתעלה, שנאמר '[וממתנה נחליאל] ומנחליאל במות'". וכל אלו שלשה דברים, התעלות ממדריגה למדריגה עד היציאה מרשות האומות בהתעלות זה. ולכך אמר כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור כאילו פדאו לי ולבני מבין האומות, כאשר יש כאן התעלות מן האומות. כי על ידי התורה ועל ידי גמילות חסדים יש לאדם התעלות עד למעלה.

ורמזו חכמים דבר זה, שאמרו במדרש (ויקרא רבה ד א): "שני דברים הם ביד ימינו של הקב"ה, התורה וגמילות חסדים. תורה, דכתיב 'מימינו אש דת למו'. גמילות חסדים, דכתיב 'צדק מלאה ימינך'". וכל ענין זה לגלות על אלו שני דברים, כי על ידם האדם מתעלה למעלה. ולכך הם בימינו, כי היד הימנית יש בה התעלות, כמו שבארנו לפני זה, דכתיב (תהלים קיח טז) "ימין ה' רוממה", והאדם מתעלה על ידי שני דברים אלו שהם ביד הימין. וכאשר הוא מתפלל עם הצבור, בזה יש לו קבוץ מן רשות האומות, וזהו גם כן פדיון לשכינה, שהיא עם ישראל בגלותם. ופירוש זה נכבד מאד כאשר תבין אותו על עמקו, כי יש כאן התעלות, עד שמתעלים ישראל עד עולם העליון, עד שאין עוד התעלות על זה. מכל מקום התבאר לך, כי השם יתברך עם ישראל בגלות, ואין פירוד כלל בגלות, והוא שעמד לאבותינו ולנו, עד כי יבא גואלנו.

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ במהדורת לונדון שמואל ב ז
  2. ^ במהדורת לונדון המקור ילק"ש ואתחנן
  3. ^ הנוסח המקורי במסכת מגילה כפי שמצוי בידינו קצת שונה: "ושמואל אמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. לא מאסתים בימי יוונים ולא געלתים בימי נבוכדנצר לכלותם בימי המן להפר בריתי אתם בימי פרסיים כי אני ה' אלהיהם בימי גוג ומגוג. במתניתא תנא לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה ולא געלתים בימי יוונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר להפר בריתי אתם בימי פרסיים שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות כי אני ה' אלהיהם לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם".
  4. ^ בבבלי שבידינו מסכת מגילה כט א, הנוסח קצת שונה: "תניא רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר: הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו'. גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר: למענכם שלחתי בבלה ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות."


<< · נצח ישראל · י · >>