לדלג לתוכן

משנה פאה ו יא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף משנה פיאה ו יא)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ו · משנה יא | >>

הקוצר בלילה והמעמר, והסומא, יש להם שכחה.

ואם היה מתכון ליטול את הגס הגס, אין לו שכחה.

אם אמר: הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול, יש לו שכחה.

הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְּעַמֵּר, וְהַסּוּמָא,

יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה.

וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס,

אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

אִם אָמַר: הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל,

יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:

הקוצר בלילה, והמעמר, והסומא - יש לו שכחה.

אם היה מתכוון ליטול את הגס הגס - אין לו שכחה.
ואם אמר:
"הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח, אני אטול" - יש לו שכחה.

כבר ביארנו בפרק זה, שיש לקוצר שכחה כשישכח קמה, וכן למעמר.

והתנאי שישוב ויקח מה ששכח – בטל, שהעיקר בידינו: כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל, אלא בממון, כמו שיתבאר במקומו:

הקוצר בלילה:

והמעמר. בלילה:

והסומא. בין ביום ובין בלילה:

ואם היה מתכוין. ליטול הגס הגס. כיון דמתכוין ליטול הגסים אפילו דקין אין להן שכחה כדמפרש בירושלמי (הל' ח):

על מנת מה שאני שוכח אני נוטל. דהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:

הקוצר בלילה והמעמר - בלילה:

והסומא - בין ביום בין בלילה:

אם היה מתכוין ליטול הגס הגט - כיון דמתכוין ליטול הגסין אפילו דקין אין להם שכחה יט:

על מנת מה שאני שוכח אני נוטל יש לו שכחה - דמתנה על מה שכתוב: בתורה ותנאו בטל:

ואם היה מתכוין. לשון הרמב"ם בחבורו פ"ה ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין וכו':

ליטול את הגס הגס. לשון הר"ב כיון דמתכוין ליטול הגסין אפילו הדקין אין להם שכחה. וכ"כ הר"ש. וז"ל הירושלמי אמר רבי יונה לא סוף דבר גסין אלא דקין. וכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפילו דקין אין להם שכחה ע"כ. ונראה לי לפרש אמר ר' יונה לא מיבעיא דגסין אין להם שכחה שהרי בכוונה מלקט הגסין ומקפיד עליהם אלא אפילו הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפילו הכי אין להם שכחה וטעמא מפרש שמאחר שהוא בוחן בגסין ליטלן רצונו ליטול כולן גם הדקין אלא שמניחו שיקחנו איש רואה או ביום ולכך לא הוו שכחה והכ"מ כתב וז"ל פי' (הרא"ש) [צ"ל הר"ש] אם היה מתכוין ליטול הגסין ולהניח הדקין אין לו שכחה לדקין מאחר שלא נתכוין לדקין ע"כ ולא אוכל לכוון הירושלמי:

(יט) (על הברטנורא) כ"ה בירושלמי. וז"ל הכ"מ פירש הרא"ש אם היה מתכוין ליטול הגסין ולהניח הדקין אין לו שכחה אפילו לדקין מאחר שלא נתכוין לדקין:

יש להם שכחה:    צריך להגיה יש לו שכחה:

אם היה מתכוין ליטול את הגס הגס אין לו שכחה:    דכתיב קצירך בשדך כדרך שבני אדם קוצרין הרש"ש ז"ל. ופי' הרא"ש ז"ל אם היה מתכוין ליטול הגסים ולהניח הדקים אין לו שכחה לדקים מאחר שלא נתכוין לדקים ע"כ. וכתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל ובפירוש ר"ע ז"ל צ"ע מאי לשון אפי' דקים (הגה"ה. אחר זמן רב מצאתי שהחכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הגיה בפי' ר"ע ז"ל אפי' גסין) וכן רבינו שמשון ז"ל הביא לשון אפי' דקים בשם הירושלמי ונראה לפ' לפי הירושלמי כן שמתכוין לקצור כל השדה הגסין והדקין ומתכוין ליטול את הגס הגס שלא ישאר שום דבר מהגס א"כ אפי' מה ששכח בדקין אין להם שכחה מאחר שחזר על הגסין יזכור הדקים על דרך הקמה מצלת את העומר ודו"ק עכ"ל ז"ל. ולפי פי' הרא"ש ז"ל נראה לומר שלא היה גורס בירושלמי מלת אפילו. וכתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דלפי פי' ר"ש ז"ל וגרסתו תימה גדול איך יאמר לא מיבעיא לגסים דא"ל שכחה אלא אפי' הדקים א"ל שכחה והסברא היא להיפך וכמ"ש הרא"ש ז"ל. ונ"ל לפ' ע"פ דרכו דודאי מתניתין כפשטא המתכוין ליטול הגס א"ל שכחה בעמרים הגסים קאמר וטעמא מדכתיב ושכחת עומר בשדה דפשטיה דקרא משמע שהוא הולך ומקבץ העמרים ונשאר השדה פנוי לאחריו רק שנשאר עומר א' ועליו צוה לא תשוב לקחתו אבל אם הולך ומקבץ הגס ומניח הדק אין אותו גס שכחה שהרי כל מה שאחריו לא קרינן בשדה שאינו פנוי אלא מלא עמרים דקים וזה פשוט בלשון מתני' והיה עולה בדעתינו שמאחר שקבץ כל הגסים לבדן כשיבא בסוף לקבץ כל העמרים הדקים אם שכח א' מהם ודאי הוי שכחה דהשתא קרינן ביה ושכחת עומר בשדה והשמיענו ר' יונה בירושלמי דאפי' בהן אין שכחה ונתן טעם דמאחר שדרכו בגסים שכיון בפעם הראשונה לקבץ ולהניח כבר נתבטל תורת שכחה משדה זו ומתני' דקתני אם היה מתכוין ליטול הגס הגס אין לו שכחה אפי' הדקים קאמר. גם הרמב"ם ז"ל בהל' מ"ע לא חילק בין גסים לדקים אלא שפירש ז"ל דאם היה מתכוין ליטול העומר הגס הגס אסומא ואקוצר בלילה קאי וסיפא דקתני ואם אמר הריני קוצר ע"מ וכו' אכל אדם. והלשון של המשנה קשה גם אין השכל סובל לחלק בין סומא וקוצר בלילה לכל אדם וצ"ע עכ"ל ז"ל:

יכין

הקוצר בלילה והמעמר:    בלילה:

והסומא יש להם שכחה:    דאע"ג דמסתבר דהחשיכה גרמה לו שלא ראה הדקין ושכחן. והו"ל כשכח מחמת ד"א פ"ה מ"ז. נ"ל דשאני התם דלא הו"ל למיסק אדעתיה לחפש תחת הקש. משא"כ הכא. מדידע שחשיכה הוא. בוודאי ימשש היטב. ומה שנשאר שכח מלחפש. וכשכחה מצ"ע דמי:

ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס אין לו שכחה:    לדקין שלא התכוון להם. ולפענ"ד דאפילו בגסין אין שכחה. כדמשמע סתמא דמתני'. ורב"א פי' שלקט כל השדה והתכוון ליטול הגסין ולהניחן לבד ואפ"ה אין שכחה אף בדקין. דטרדת נטילת הגסין לצד אחר. גרם ששכח בדקין. והו"ל כשכחה מחמת ד"א:

אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה:    דמתנה ע"מ שכ' בתורה:

בועז

פירושים נוספים