משנה נזיר ב י

כשנולד לו בן והוא מנה מימי הנזירות עד שבעים אינו מפסיד כלום, לפי שהוא מפסיק כמו שאמרנו, וימנה נזירות בנו וישלים אותם ויגלח, ואחר כך יחזור ומשלים את שלו כמו שאמרנו ותהיה המותר שנשאר עליו מנזירות שלו שלושים יום. לפיכך ימנה אותם אחר תגלחת נזירות בנו ויגלח כמו שאמרנו, וחוזר ומשלים את שלו, ויהיה בין תגלחת לתגלחת שלשים יום.

אבל אם נולד לו בן אחר שבעים יום, ופסק וחזר לנזירות בנו והשלים אותה וגלח, אינו יכול לחזור להשלים הנזירות לפי שמה שנשאר מהם הוא פחות, ואין תגלחת פחותה משלשים יום. לפיכך צריך שימנה אחר נזירות של בנו, שהם שלשים יום שניים, להשלים נזירות שלו שהם מאה, ואז יגלח ויפסיד התוספת כולו שמנה אחר שבעים קודם שנולד לו הבן:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

עד שבעים לא הפפיד כלום - שכשהוא מפסיק נזירותו ומונה נזירות בנו ומגלח וחוזר ומשלים את שלו לתשלום נזירותו מן השבעים שמנה כבר עד המאה שנדר, הם ל' יום, נמצא בין תגלחת של נזירות בנו לתגלחת של תשלום נזירותו ל' יום ואינו מפסיד כלום. אבל אם מנה יותר משבעים יום קודם שהתחיל בנזירות בנו ובא להפסיק נזירותו כדי להתחיל נזירות בנו, כשיגלח על נזירות בנו ובא להשלים נזירותו עד מאה יום שנדר נמצאו פחות משלשים יום בין תגלחת של נזירות בנו לתגלחת של נזירותו, ואי אפשר להיות בין תגלחת לתגלחת פחות מל' יום, ונמצא מפסיד כל אותן הימים שמנה יותר מע':

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

לאחר שבעים יום סותר. ולא גרסינן סותר שבעים כ"כ התוספות וכן הוא לדעת הר"ב שמפרש שמפסיד כל אותן הימים שמנה אחר שבעים ש"מ דאין סותר הכל וכן פי' הרמב"ם. ובחבורו פ"ד כתב סותר עד שבעים. ואולי שכן גירסתו במשנה. אבל רש"י מפרש כגירסת הספר שכתב סותר את הכל ומתחיל למנות את של בנו ומגלח ואח"כ מונה מאה שלו. וה"מ בנזירות מרובה. אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים את שלו. ואינו סותר. וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחדא נזירות אריכא הוא. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

בסוף פי' רעז"ל: ונמצא מפסיד כל אותן הימים שמנה יותר משבעים. אמר המלקט פי' הרמב"ם ז"ל ולשונו ז"ל שם בפ"ד סותר עד שבעים ע"כ אבל רש"י ז"ל פירש סותר הכל וצריך למנות מאה אחר שישלים תגלחת בנו ופי' ז"ל עוד וה"מ בנזירות מרובה אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנא לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים את שלו ואינו סותר וטעמא כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחד נזירות אריכא הוא וז"ל תוס' ז"ל עד שבעים לא הפסיד כלום פי' דאע"ג דמיד כשיולד בנו צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו שהרי קבלו תחלה כדאמרי' לעיל אפ"ה כיון דשל בנו מובלעים בתוך המאה יום עולין לשל בנו ולשלו וישלים מאה יום ויגלח על שניהם ויביא שני קרבנות וה"ה לעיל כי אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר והתחיל למנות את שלו אם נולד לו הבן למניינו ביום ראשון דאותן שלשים יום עולין היו לבנו ולעצמו כיון דשל בנו מובלע בשל עצמו דאידי ואידי שלשים יום ודוקא כי קבל נזירות דבנו ברישא דמיד שנולד הוי זקוק למנות אותו מהני הבלעה אבל קבל נזירות דמאה יום ברישא אפילו נולד לו הבן קודם ע' יום צריך להשלים ק' יום ברישא כשקבל עליו תחלה דלא חייל נזירות בנו עליו קודם השלמת נזירותו אלא משלים נזירות מאה ויגלח ויביא קרבן לנזירותו ושוב יעשה נזירות דבנו שלשים יום ויגלח לשלשים ויביא קרבן:

לאחר ע': והיינו ע"א סותר ולא גרסינן שבעים יום דהא אינו סותר ע' וה"פ מניח את שלו ומונה את של בנו ולאו דוקא סותר אלא כלומר מניח את מניינו ומונה שלשים לבנו:

שאין תגלחת פחות משלשים יום: פי' לכך אין עולין שאר הימים שעד ק' יום לנזירות דבנו לפי שאין נזירות דבנו פחות משלשים יום וליכא שלשים יום עד גמר השלמת ק' ולכך זקוק להפסיק מניינו הואיל דנמשך דבנו על ימי נזירותו ולשון תגלחת אינו מכוון דטפי הל"ל שאין נזירות פחות משלשים יום ונקט שאין תגלחת למימר דכשישלים של בנו יחזור למניינו וישלים נזירות המאה יום ויגלח בסוף כל המנין אחת לכולם אבל בסוף מנין דבנו אינו מגלח דא"כ לא יוכל להשלים אח"כ נזירות שלו דליכא שלשים יום מנזירות עכ"ל ז"ל. ובגמ' אמר רב יום ע' עולה לכאן ולכאן ופירשו תוס' ז"ל לפי שיטתן פי' נולד לו בן ביום ע' מקצת היום שקודם הלידה עולה למנין המאה והרי עשה ע' יום מן הקו"ף שהוא יום שלשים וא' ומקצת היום שאחר הלידה עולה לתחלת הנזירות ולא ימנה אלא עד כ"ט יום הרי ביום צ"ט שלמו שלשים לבנו ונפקא מינה השתא שיום ע' עולה לכאן ולכאן שיוכל לגלח ביום הק' שהוא יום ל"א מתוך שאותה תגלחת עולה לנזירות בנו מן הדין שהוא יום שלשים לבנו עולה נמי גם לנזירות דנפשיה שהוא ק' יום אע"פ שאם לא נולד לו הבן לא יהיה יכול לגלח על נזירותו אלא ביום ק' וא' השתא כשנולד הבן יכול לגלח ביום המאה ע"כ. ומ"מ רב נשאר מוקשה ממתני' אלא דקאמר תלמודא דאיהו ס"ל כותיה דר' דמשמע בברייתא דסבירא ליה דמקצת היום ככולו: